ראשי / ראשי / מאמרים / מאמרים מירחון ניצוצות / אומן, עיירתי מכורתי

אומן, עיירתי מכורתי

ראיון מרתק על החיים באומן בשנים שבין שתי המלחמות, תיאור מרהיב מחד של הקלויז והתפילות, ומאידך עדות מכלי ראשון על הסבל הנורא ושליחתם של עשרות משפחות מאנ"ש אל הלא נודע, שזור בסיפורם של חסידי ברסלב בשנות הזעם והאימה, ראיון מטלטל שמפורסם לראשונה עם תושב אומן הרה"ח ר' עובדיה בר"נ שטראקס ז"ל

חיים כץ.

שמי לונדון המעוננים ברוב ימות השנה היו מבהיקים ובהירים, אור השמש האיר ברכות, אך ההמונים שרצים אצים ברחובות, שקועים בהבלי העולם, ואין זמן באמתחתם לעצור לרגע, להרים עיניים לשמים. באחת הסמטאות הבנויות בסדר מופתי, יושב בחצר הבית, בצלילות ובישוב הדעת אחד ומיוחד, שמביט על כולם וצוחק צחוק גדול. הוא, שחי וגדל באומן, שראה והכיר את אנ"ש ועבודתם הפלאית, העולם לא יכול לו, בבת צחוק הוא אומר "מי שטעם יין הונגרי אותו לא יוכלו להטעות כבר לעולם". ממרום שנותיו בגיל הגבורות הוא יושב לראשונה ומעלה זיכרונות מאומן, אומן מולדתו עיירתו מכורתו, אומן ששמונים שנה מפעפעת בדמו, נותנת חיות בנפשו.

רבי עובדיה טשערקס זצ"ל
רבי עובדיה טשערקס זצ"ל

ר' עובדיה לא דיבר מעולם, מחמת שצנוע היה ונחבא אל הכלים, כל ימיו בעבודת ה' ובדבקות ברביה"ק, ואילולא אותו היום בו התגלה לפתע במהלך מחקר שנעשה, לא היינו יודעים שהוא בכלל קיים, יהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה.

איך התקרב אביך הרה"ח נחמן שטראקס לברסלב

לאבי ר' נחמן זאב ז"ל היו שנים עשר אחים ואחיות, שהגדול שבהם הוא הרה"ח נחום שטראקס שכונה בפי אנ"ש ר' נחום שוסטער (ע"ש מקצועו – הסנדלרות). ר' נחום התקרב לברסלב, וכשנולד אבי ז"ל, שהיה צעיר הבנים במשפחה השפיע ר' נחום על אביו לקרא לרך הנולד – אבי ז"ל – "נחמן" על שם רבנו הקדוש. בנוסף היה לאבי דוד שהתגורר בעיר ברדיטשוב שגם הוא נימנה על עדת חסידי ברסלב והיה משתתף קבוע בקיבוץ הק' והיה אף מגיע מס' פעמים בשנה לאומן, דוד זה נהרג יחד עם רוב יהודי ברדיטשוב בשואה האיומה בהיותו בן תשעים שנה. בזמנים שלפני המלחמה, אף כשסטאלין שלט בעוז, החזיק דודי ר' דוד בביתו תלמוד תורה מחתרתי עם הרבה ילדים, ואף האכיל את כולם על חשבונו. עוד ידוע לי עליו שהיה בעל מדקדק גדול והיה בקי בתנ"ך.

אבי נמשך כאחיו הגדול לברסלב וכנראה גם שמא קא גרים. הוא הגיע לאומן והתחתן עם בת הדיין של חסידי סיקווירא. באותם שנים לא נשארו באומן כמעט בחורים חרדים לדבר ה' ורובם ככולם ירדו מהדרך. לדיין שחיפש שידוך טוב וירא שמיים, לא נותרה כל ברירה כי אם לקחת את אבי לחתן… למרות זאת המשיך להקפיד שלא להיכנס לקלויז של חסידי ברסלב וכשהיה צריך את אבי היה שולח לקרוא לו …

אתה נולדת באומן, ספר לנו על חסידי ברסלב באומן, על דמויות מיוחדות ועל ההווי

אני נולדתי באומן בשנת תרפ"ה וגרתי שם עד מלחמת העולם השנייה. באומן גרו עד המלחמה למעלה מארבעים אלף יהודים. היו שלושים וחמישה בתי כנסת גדולים, ועוד הרבה שטיבלאך קטנים, זה היה ממש "אן אידישע שטאט". חסידי ברסלב היו בה מתי מעט כאחוז מבין היהודים. בעקבות המהפכה הקומוניסטית לצערנו רוב היהודים באומן היו חילונים, חלקם היו אף קומוניסטים. והחרדים לדבר ה' היו רק מהדור המבוגר, הדור של אבי ז"ל, הנוער והצעירים רובם ככולם נסחפו אחר הרעיון הקומוניסטי, חלקם מפחד, וחלקם מרצון להשתלב בחברה בפרט שהקומוניסטים הציעו שוויון מוחלט וזה קסם מאוד ליהודים רבים.

אבי ז"ל השקיע רבות בי, באחיי ובאחיותיי להישמר מכל רע, ומסר את נפשו ממש, בשנים הקשות מאוד בימי סטאלין לתת לנו חינוך יהודי. בתחילה למדתי אצל מלמד בשם ר' יהושע שלימד אותי בעיקר קריאה וקצת חומש. אח"כ, הלימוד הפך למחתרתי, ובמחתרת למדנו יחד על ידי הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר, היינו בערך שבעה עשר תלמידים כולם בנים של חסידי ברסלב. אבי ז"ל היה מזהירני רבות, שלא לדבר כלל, וכל שכן שלא לשחק עם ילדי העיר אומן, ולהתרחק מהם בכל מיני ריחוק.

לצערי היו גם משפחות של חסידי ברסלב שמרוב עניות לא יכלו להאכיל את ילדיהם והיו מוכרחים לשלוח אותם לבית הספר "הקומוניסטי – האידי". מן יצור כלאיים שהיה קיים באומן, שהקימו הקומוניסטים והיו נותנים בו אוכל, אך היו מלמדים בו כפירה דווקא בשפת האידיש. צריך לזכור שבאוקראינה בין השנים תרצ"ב ותרצ"ג היה רעב נורא, היה זה בתקופה שסטאלין הרעיב את כל אוקראינה וברוסית קראו לזה "הולודמור" (מגיפת רעב – אז נהרגו באוקראינה קרוב לעשרה מיליון! איש מרעב, שב"י), לאנשים לא היה מה לאכול בבית ואנשים מתו ברעב. לאנ"ש המרודים לא הייתה ברירה, או שילדיהם ירעבו למוות, או לשלוח אותם לבתי הספר הקומוניסטים אמנם היו כאלו שהחזיקו מעמד, אך לא כולם זכו, וכך נוצר דור של ילדים שלמדו אצל הקומוניסטים והאבות שלהם היו צדיקים ויראים.

זכורני ימים מקדם שבבית אבא היו אוכלים יהודים חרדים וחסידים שכבר לא יכלו לאכול בביתם סעודות שבת מחמת חילול השבת של ילדיהם, והיו מזמרים את כל הזמירות של ליל שבת כמו "כל מקדש" ו"מנוחה ושמחה", בבכיות שליש ממש נהרות של דמעות.

לאביך היתה פרנסה?

אבי היה סוחר גדול בעיקר בתבואה, אך גם בשאר דברים. ויש לציין שאף אנשי הנ.ק.וו.ד (שירותי הביטחון) היו סוחרים עימו בכל מיני סחורות של השוק השחור, ואבי היה בקשרים טובים מאוד עימם, ופעמים רבות הצליח דרכם לעזור לכל מיני יהודים. אך כאמור עסק בעיקר במסחר בתבואה. אני רוצה לספר פה משהו נפלא. לאבא שלי היה פועל, בחור מבית מאוד עני ושבור, ושמו חיים סניקון שעבד אצלו כפועל בתבואה. היה זה חדר גדול בכניסה לבית ששם היה מלאי גדול של חיטים, ואנשים היו באים וקונים חיטים בשקים ובמשקל. וחיים הנ"ל היה עובד שם.

במשך השנים חבר חיים לקומוניסטים והתגייס לנ.קוו.ד, בכדי לקדם את מעמדו, אך לא שהאמין כ"כ ברעיון. ולא חלפו כמה שנים עד שנתמנה ונעשה ראש העיר של אומן, ולמרות שהנ.ק.וו.ד רדף וסגר את כל בתי הכנסיות באומן, עקב הקשרים, ההערכה והאהבה שהיו לו עם אבי, הסתפקו הם בקנס כספי קבוע, וכך שרד הקלויז הרבה מאוד שנים. ולא עוד אלא היה שולח לאנ"ש פנקסים ותלושים לאוכל, שהיו שייכים ומיועדים לעובדים בלבד. וממש הסתכן בדבר זה מאוד, ובאם היו תופסים אותו אחת דינו היה למוות, הוא ארגן סוג של תעודת עובד לכמה מעובדי ה' שבאומן דוגמת רבי ברוך געצ'יס שלא עבד, והיה כל כולו מונח בעבודת ה', (אני זוכר שהיתה תקופה שהיו לו עיזים בחצר לחלב ומזה היתה לו מעט פרנסה בדוחק רב), וכל זה היה בזכות שכשעבד אצל אבי, תמיד אבא כיבד אותו ודאג לו לכל מחסורו.

ככלל אבי היה כתובת טובה לנדבה ולצדקה, אני זוכר שכמה פעמים כשנקרע העירוב באומן, היו מגיעים הרבה מאנשי העיר לאכול על שולחננו טשולנט, כיוון שהסירים שלהם היה מונחים בתנורו של האופה העירוני.

מצד שני גם היינו יעד לניסיון לגניבות רבות, כיוון שהבנדיטים באומן הכירו את אבי כבעל פרנסה, תמיד היו חושבים איך לפרוץ לבית שלנו, ופעם אחת החלו לחפור מנהרה, אך אבי שהיה גיבור גדול, בתקופה של לפני סיביר (וזאת בעצם הסיבה שהוא החזיק מעמד בסיביר) הצליח לתופסם ולעוצרם, ולאחר מעשה זה רווח לנו כיוון שהם כיבדו אותו על אומץ רוחו.

אתה זוכר את הקלויז? את הראש השנה בקיבוץ?

מה פירוש זוכר? זה הרי היה בית המדרש שלנו… אני יכול לדבר ימים ושבועות על מה שהיה שם בקיבוץ הקדוש, אך מפאת קוצר הזמן אספר מעט. כל חודש אלול, בעיקר החל מט"ו בו,  אנו ילדי חסידי ברסלב היינו הולכים לתחנת הרכבת של אומן ומצפים בכיליון עיניים לראות את חסידי ברסלב מגיעים עם הרכבת. חסידים גדולים כמו ר' נאשקע מטולטשין, ושאר נכדי מוהרנ"ת שהיו מגיעים, כמו חסידי ברסלב מטשערין וברדיטשוב, ושאר מקומות, והיינו עוזרים להם להביא את חפציהם לבתי האכסניה, והייתה שמחה גדולה מאוד בין החסידים שזכו להתראות יחד אצל הרבי עוד פעם. ממש אי אפשר לתאר את השמחה והאהבה שהיו ביניהם. ובכל העיר היה מורגש שהנה הגיעו חסידי ברסלב, כי הרבה אנשים עם פאות וזקן התחילו להסתובב בעיר.

לאחר מכן שהיו משתטחים על הציון שבאותם ימים היה בנוי, והיו נכנסים לתוכו בדוחק עצום שלושה עשר אנשים לערך. הייתי אוהב לעמוד שם בפינה ולראות את כולם מתפללים. אני זוכר שפעם אחת ראיתי את הרה"ח רבי משה ירוסלבסקי, שהיה נותן אוכל הכנסת אורחים לבאי הקיבוץ, שהתפלל בציון הק' שבשנה הבאה יזכה לצאת מרוסיה ולנסוע לארץ ישראל, ואכן כך היה שזכה באותה שנה לצאת עם משפחתו לארץ ישראל.

בניין הקלויז כיום
בניין הקלויז כיום

בערב ראש השנה, בקלויז, היו תפילות בוערות ממש עד לב השמים, אני זוכר, שעמדו גבאי הקלויז (שהיו בדרך כלל מתחלפים), עם קופות גדולות עבור 'בעלי התפילה' של הקלויז. למעשה עיקר הכסף היה נכנס לקופתו של הרה"ח רבי אברהם שטרנהארץ, אח"כ גם להרה"ח רבי שמשון ברסקי, וקצת גם להרה"ח רבי לוי יצחק בנדר, שהיה בעל תפילה בשחרית.

לי עצמי בתור ילד היה קול יפה וצרפו אותי למקהלה קטנה שהייתה שרה יחד עם רבי אברהם שטרנהארץ, היינו מלווים אותו בראש השנה בכל מיני קטעים, דבר שהוסיף חן גדול לתפילתו.

את החסיד ר' מתתיהו כהן (ר' מאטיס) אתם זוכרים?

ר' מאטיס?! בוודאי, ר' מאטיס הרי היה ממש איש אלוקים, ואפילו המתנגדים שהיו גרים באומן היו תמיד אומרים שעל ר' מאטיס רואים "אלוקות", הוא היה ממש מופשט מזה העולם, אי אפשר לתאר ולשער, הוא היה הולך ברחוב כמו מלאך. אני זוכר שתמיד היה עומד ולומד, אף פעם הוא לא ישב, למד בעמידה, ברציפות שעות ארוכות, כך אני זוכר את דמותו, יהודי נמוך קומה ומאיר עם טלית קטן ארוך במיוחד. אבי, שהיה בעל יכולת היה שולח עימי כסף לתת לר' מאטיס, וחשוב לציין שחרף המצב הכלכלי הקשה שלו מכיוון שמעולם לא עבד, תמיד היה שמח וצהלתו הייתה על פניו, זו באמת דמות מיוחדת במינה שלא רואים היום. כך הייתה תקופה מסוימת ולאחר מכן הכול השתנה מהקצה אל הקצה.

מה קרה?

ראשית עצרו את רבי לוי יצחק, ואת רבי אליהו חיים, הם היו באמת העסקנים הגדולים בקרב אנ"ש, רבי אליהו חיים היה סוחר ולכן היה לו קשר טוב להרבה אנשים מכובדים, ובכל שבוע התקיימה בביתו סעודה שלישית לכל מיני אנשים מכובדים יחד עם אנשים יותר מודרניים, והיו יושבים אצלו כמה שעות.

ורבי לוי יצחק בנדר היה גם עסקן נמרץ וגם מלמד תורה במסירות נפש, ומנהל הרבה עניינים בקלויז, ואבי סייע הרבה מאוד בעדם. על כל פנים סוכני החרש הרוסים שהגיעו להסתכל על הקלויז ראו כל הזמן שרבי לוי יצחק ורבי אלי' חיים עסוקים עם הציבור, מדברים, מעודדים ומחזקים. ושלחו את רבי לוי יצחק ורבי אלי' חיים לקייב, בתור מהפכנים אנטי סובייטים! והתקופה נהייתה קשה יותר ויותר.

סגרו כמעט כבר את כל בתי הכנסת, וכולם נכנעו מהר, ולא נלחמו נגד. בעיר יצאה שמועה שהולכים להפוך את הקלויז, למועדון. ואני חושב שהם היו עצורים תקופה, אולי שלושה חודשים, והיה לחץ עצום אצל הברסלבר חסידים, והיו אסיפות רבות בבתינו באמצע הלילה, וניסו לחשוב על עצות שונות, איך לטפל בדבר. אחת הפעולות שניסינו, זה לשלוח עסקנים מקייב שעזרו בזמנו לרבי הריי"צ מחב"ד אך ללא הועיל. [כי אצל הריי"צ, היה הרבה לחץ מחו"ל, שרק זה לבסוף הכריע את המערכה]. יש לציין כי בבתינו ידעו שאפשר לסמוך עלי, ואני שמעתי הכל, וככלל לאבי היה תמיד את המהלך שצריך מסירות נפש ממש ולא לדבר כלל על שום יהודי.

והנה מפקד הנ.ק.וו.ד בקייב שהיה יהודי, שלח שיביאו לו את שני המהפכנים הגדולים, כי בעיניו רצה לחזות מי הם המהפכנים הברסלבים. מי הם אלה שהולכים להפוך את כל רוסיה! חייב להיות שמדובר ב"גריוסע קאפ מענטשן", והביאו אותם במכונית השחורה הידועה. וכשהובאו לקייב החל זועק בחמת זעם… האלה מהפכנים? האלה  מסכנים את כל רוסיה? החמדתם לכם לצון? מה הבאתם לי? שני משוגעים עם זקן? הם לא מבינים כלום! ותיכף שחררם!

ונשמע אח"כ כי אדם זה היה חתן של חסידי ברסלב וחמיו אמר לו כך: "איני מבקש ממך דבר, רק כשיבואו לידך חסידי ברסלב, תעזור להם בכל כוחך", ואכן עשה זאת, אך נראה שדבר זה עלה לו בחייו. וממש נתקיים בו יש קונה עולמו בשעה אחת.

נשותיהם שהגיעו לקייב לנסות ולראותם לפני יום מותם, היו כבר בייאוש גמור, והנה לפתע הם משתחררים. רבי לוי יצחק חזר לאומן ומשם ברח למוסקבה, ורבי אליהו חיים שם מייד פעמיו לארץ ישראל. היה זה נס גלוי, שנתן שמחה, ותקווה לא רק לחסידי ברסלב באוקראינה, אלא לכל היהודים שומרי התורה והמצוות ברוסיה. [לעניות דעתי חסידי ברסלב צריכים לציין יום זה כיום ההצלה של חסידי ברסלב בעולם כי באמת למעשה משני צדיקים אלה נבנה הדור החדש של חסידי ברסלב בעולם, ובלעדיהם לא היה נשאר מאומה, הם הרוח החיה מאחורי בנית חסידות ברסלב בארץ ישראל לאחר המלחמות הנוראות].

 

מתי סגרו את הקלויז

אני מוכרח לספר את אשר ארע שם, בימים שקודם הפינוי. יום אחד הגיעו השוטרים לסגור את הקלויז, ולצערנו כמובן הצטרפו אליהם כמה יהודים קומוניסטים, שהיו עושי דברם. תוך כדי הפינוי הגיעו המון רב של אנשים נשים וטף לחזות במתרחש. והנה הזיזו שולחן כבד, אל מתחת לנברשת הגדולה של הקלויז, ועל השולחן שמו שולחן יותר קטן, ועליו שמו איזה כסא, ועלה על זה איזה יהודי קומוניסט. ותפס בנברשת, וניסה לנתקה ממקומה, וגם דיבר דיבורים מאוסים כלפי מעלה, ולפתע פתאום מעד מהכסא, ונפל ונהרג על המקום. בעקבות כך הסתלקו הרוסים והיה קידוש ה' גדול מאוד והקלויז ניצל לזמן נוסף. חשוב לציין שהקלויז היה מבנה יפה מאוד עם ציורים מרשימים ששמעתי שהושקע בו הון רב, עד שרבי אברהם הזקן (הכוונה להרה"ח רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין) קצת הקפיד על כך.

אבי כנ"ל היה תמיד אומר לראש העיר חיים סניקון בדרכיו שלו, שישתדל מאוד שלא יהרסו את הקלויז. יום אחד אמרו לו גורמים מהנ.ק.וו.ד או מהעירייה, שצעירי הקלויז חפצים להפוך את המקום למועדון כינוס לצעירי הקומוניסטים ואף אחד לא חפץ כלל להתפלל שם, אמר להם אבי, מאיפה אתם יודעים? אני אראה לכם להיפך, והוסיף ואמר, שהיות שחג הסוכות בפתח, נעשה מסיבה בסוכה גדולה לכבוד החג ולכבוד היארצייט של רבינו הקדוש, ונראה אם אכן הציבור מעוניין במועדון, או שרוצים להשאירו על תילו כמקום תורה ותפילה והיתה העזה גדולה לומר באותם ימים דבר כזה לרשויות.

אומר ועושה, אבי הקים סוכה בשוק, באזור של יוצרי פרסות הסוסים. סוכה גדולה מאוד, והביאו כסאות ושולחנות, ונגנים שינגנו. והכול שילם אבי מכיסו. מה אומר לכם… היה שם כל כך הרבה אנשים, שממש לא יכלו לעבור. והגיעו כל הצעירים ושמחו, ואף מהנ.ק.וו.ד הגיעו, ובעידן חדוותא  אבא שלי שאל שם את הצעירים; "האם יש מישהו שרוצה שיסגרו את הקלויז?" אפילו אחד לא ביקש שיסגרו! וממילא הקלויז נשאר פתוח לתקופה מסוימת.

ואיך בכל זאת סגרו את הקלויז?

יותר מאוחר, בעקבות הלשנה הגיעה משלחת של אנשי נ.ק.וו.ד מקייב, ששמעו שיש באומן אנשים שלא עובדים ואינם מביאים תועלת לברית המועצות הקומוניסטית, ובאמת ראו אנשים צעירים שאינם עובדים וחרה להם מאוד (סיפור זה מסופר בסוף הספר "אומן כך נפרצה הדרך") ואח"כ הגיעו לסגור את הקלויז בכח. וכמדומה שהיה זה בשנת תרצ"ז.

אני הייתי במקום בשעת הסגירה, היה שם המון רב מאנשי העיר, אנשים נשים וטף, אולי אלף איש שבאו לראות, והמשטרה הגיע עם אלות וסוסים, והאנשים הוכו וגם נרמסו על ידי הסוסים. בהתחלה הייתי בפנים, בתוך הקלויז, אך לאחר שהשוטרים החלו להכות גם את אלה שהיו בפנים, נמלטתי החוצה. והקלויז נסגר.

אח"כ עברנו להתפלל באיזה מרתף של יהודי אחד נמוך קומה, וסוחר, שהיה לו בית בבעלותו. (א"ה שמסר את נפשו לאנ"ש), והלכו בסתר. וברוך ה' זכינו שלכל הפחות הציון נשאר פתוח. והייתי מרבה ללכת לציון עם החסיד הנפלא רבי יעקב ז'יטומיר, שהיה גם אחראי להדלקת ה'נר תמיד', שהיה מאוד קשה לתחזקו בימים האלה (עי' מכתבי רבי שמואל הורביץ בעניין זה. ח.כ), אך המצב הלך והתדרדר והנה ביום אחד לאחר ראש השנה בתחילת חורף שנת תרצ"ט נאסרו רבים מאנ"ש בעוון היותם מהפכנים יהודיים, והושלכו לכלא הנורא באומן.

כמה נעצרו?

שלושים וחמישה איש נעצרו במקום, וביניהם אבי ז"ל, רבי מאטיס, רבי יעקב ז'יטומיר, ועוד רבים, ומהעיר נמלטו רבי אברהם דער ביידער ורבי ברוך געצ'יס.

בברסלב מדברים על עשרים ושבע משפחות

איני יודע על מה אתה מדבר, אני בעצמי יודע שהיו שם שלושים וחמשה עצורים. (ולכאו' העשרים ושבעה הם אלו שנשארו לבסוף במעצר ועד היום לא נודעו עקבותיהם ומקום קבורתם, שב"י) את כולם שמו בבית הסוהר של אומן, ואני הייתי הולך לשם יום יום, לראות מה אפשר לעשות.

פעם אחת טיפסתי על הגדר של בית הסוהר, והאנשים העצורים שהיו בחצר השתוממו ושאלו אותי לרצוני, ביקשתי מהם שיקראו לאבא ז"ל. הוא יצא החוצה וצעק עלי שאלך מיד כי פחד שיפגעו בי השומרים, שאלתי אותו לשלומו, והלכתי.

לילה אחד בהיותי יושב ליד בית הסוהר, שמעתי קולות נוראים עד לב השמים של צעקות נוראות וגם כלבים נובחים נביחות בתוך הכלא. מאוד נבהלתי לשמע הדברים והחלטתי שאברר למחרת מה קרה.

היה לנו מכר גוי באומן שהיה עובד בכלא, ושאלתי אותו על אודות הנביחות הנוראות הללו, והוא סיפר לי, שבלילה הביאו לכלא ספר, שיגלח את הזקן והפאות של החסידים העצורים, והם התנגדו והשתוללו וצעקו, הנ.ק.וו.ד לא נח ולא שקט, והביאו כלבים עזים ושיסו אותם בהם, וכך בייסורים נוראים חתכו להם בכוח את הזקן והפאות.

כאמור אחד העצורים היה רבי יעקב זיטומיר, ואשתו שלחה עימי להביא לו בכל יום אוכל. לר' יעקב זה, שהיה צדיק ואהוב ומאוד חברותי וכולם אהבוהו אהבת נפש, לא היו ילדים. יום אחד לא רצה שומר הכלא להביא לו את האוכל, וכך נשנה הדבר יומיים, ושאלתי שוב את השכן שלנו מה קורה. הוא ברר ואמר לי שכיוון שר' יענקל לא רצה לשתף פעולה, עינו אותו בעינויים נוראים, ולמעשה בסוף שמו אותו בתוך חבית גדולה מאוד מלאה במסמרים וסגרו עליו, וכך ללא בגדים לגופו גלגלו את החבית במדרגות עד שיצאה נשמתו מגופו באחד, ויש אומרים שקברו אותו בחצר בית הסוהר באומן. (בשיש"ק ח"ד מובא מרבי לוי יצחק בנדר עוד סיפורי זוועה נוראים בעניין ההתעללות של הרשעים בצדיק רבי יעקב זיטומיר הי"ד. ח"כ).

יום אחד בהיותי שם בחצר ראיתי לפתע שמגיעה משאית גדולה, שאלתי את השומרים, מה פשר המשאית הזו שהביאו הנה, והם סיפרו לי שהולכים להוביל את האסירים היהודים הברסלבער'ס המהפכנים. בזריזות גדולה מאוד רצתי לעיר הישנה, באזור בו היו מתגוררים חסידי ברסלב והלכתי לכל המשפחות ואמרתי להם, שבאם הם רוצים להיפרד מיקיריהם הם חייבים לבא כעת לכלא במהירות. ואכן הגיעו כל המשפחות למקום. עדיין לא הוציאו אותם. חיכינו שם כמה שעות, ולבסוף הוצאה קבוצה של אנשים חיוורים ומגולחים והעלו אותם על המשאית, בני המשפחות צעקו נואשות אבל הם לא הכירו את בעליהם או אביהם, כיוון שהיו מגולחים וכשרבי בעריל הכהן (הוא ר' בעריל ווראשיוור) פנה אל משפחתו בכמה מילים, התנפל איזה שוטר עליו והכהו עם הרובה על ראשו, דבר שגרם לו להתמוטט מיד, וכמדומה שנהרג במקום.

האם ראית את אביך בין היוצאים:

אבי ז"ל לא היה בין היוצאים, כיוון שהיו לו קשרים רבים עם הנ.ק.וו.ד, והם המליצו עליו שהוא עובד, והוא אדם ישר, ואיש עסקים הגון וכדו', ובאמת הומתק דינו ונשלח לעשר שנים לסיביר. שאר החסידים נלקחו משם לתחנת הרכבת והעלו אותם על קרונות. אני שהכרתי מימים עברו היטב את תחנת הרכבת מהימים שבהם היינו מקבלים את פני חסידי ברסלב הבאים ראש השנה אומנה. ידעתי על פירצה מסוימת שיש במקום, חדרתי פנימה ונגשתי ישירות אל הקרונות, שם נגלו לעיני מראה הזוועה של אנ"ש יושבים יחדיו בקרון קטן, נגשתי אליהם ורבי מאטיס הכהן הקדוש, שהיה גם מגולח מבקש ממני מים. הוא היה נראה חלש מאוד, רצתי להביא מברז מים חמים שהיה קבוע על פי חוק בכל תחנת רכבת בברית המועצות, והשומר תפס אותי ואמר לי, ילד באם הנך רוצה לחיות! תלך מפה, אחרת אשלח אותך יחד עימם!!! נבהלתי כהוגן וברחתי. וכנראה שזו הפעם האחרונה שיהודי ראה אותם, כי הם נעלמו לעבר הלא נודע.

מה נעשה עם אביך?

את אבי ז"ל שלחו לסיביר לעשר שנים שם התייסר מאוד ואיבד את אצבעות רגליו, וכמעט שנהיה עיוור לגמרי, מרוב עינויים. אני רוצה לספר עליו מעשה נפלא; בזמן מלחמת העולם ברחנו כל המשפחה (חוץ מאחי ישראל שנהרג ע"י צעירים ברחוב ללא כל סיבה) למחוז מרוחק מאוד ברוסיה, ושם שהינו יחדיו. בסיום המלחמה אסירים רבים קיבלו חנינה וביניהם היה אבי ז"ל שהשתחרר מוקדם מהצפוי מהגולאג (מחנה אסירים) בסיביר, ונודע לו בדרך לא דרך על מקום מגורנו, ונסע אלינו. אנו לא ידענו כלל על שחרורו ועל בואו. והנה באמצע הלילה דופקים בדלת הבית, נבהלנו ותמהנו מאוד מי יכול להגיע אלינו בשעה כזו, כששאלנו לזהות הדופק, הוא אמר לנו שזה אבא. אמא פתחה את הדלת וראתה אדם שבור לגמרי פיזית, לגמרי שונה ואחר ממה שאבא נראה, עד שאמרנו לו, הילדים: "אתה לא אבא שלנו", אך הוא התעקש שזה הוא. ואחרי כמה דקות אמא אמרה לנו, שנראה שזה אכן הוא לפי הקול שלו. והכנסנו אותו הביתה ושמחנו מאוד. אבי כשראה אותנו כולנו שומרי תורה ומצוות, הפטיר ואמר 'כדאי היה לעבור את כל הסיביר ובלבד לראות את ילדיי שומרים תורה ומצוות' דבר נדיר מאוד בימים ההם.

מה נהיה עם המשפחות

באמת היה מצב נורא, היו באותו הזמן עשרות משפחות באומן ללא אב, שהיו צריכים לעזור להם. מי שנשאר פחדו להיות עימם בקשר. אני שהייתי בחור צעיר וראיתי את המצב הקשה של המשפחות, החלטתי לצאת בעצמי לכל המקומות שיושבים שם חסידי ברסלב ולאסוף כסף למשפחות.

יצאתי לטולטשין, לברסלב, לברדיטשוב, לקייב, ואף נסעתי למזרח אוקראינה לעיר חארקוב, ולעוד ערים. בכל המקומות האלו גרו חסידי ברסלב. התרשמתי מאוד מדמותו המיוחדת של ר' נאשקע (נחמן) מטולטשין הוא היה עובד ה' מופלא ביותר, והייתה לו חבורה מיוחדת של חסידים שהיו יחד עימו ועבדו את ה' גם בתנאים האלה, הוא גם הדפיס באותם ימים (שהיה זה דבר פלא), סידור עם הלכות. ישנתי אצלו בבית, וראיתי אותו קם בחצות הלילה ועורך תיקון חצות במטבח ביתו בבור שהיה בתוך המזווה, ממש בדביקות נפלאה. וגם היה הולך לטבול איפה שהנהר נהיה צר ומימיו לא קופאים עקב הזרימה החזקה. הרושם שהשאיר עלי לא יימשה ממני כל ימי חיי. משם הלכתי לברדיטשוב שם אספתי כסף אצל אנ"ש והייתי אצל דודי ר' דוד שגם עשה עבודה נפלאה במסירות נפש כנ"ל. ואצל בן דודי יואל שטראקס בנו של הדוד ר' נחום, שהיה לו תפקיד של ניהול והרוויח יפה, וגם עזר למשפחות, ובאמת בסוף ימיו הגיע לארץ ישראל (תשמ"ט).

כך היה עד מלחמת העולם השנייה, שכל אלה שהקומוניסטים לא לקחו, לקחו הנאצים ימ"ש וכל השארית של חסידי ברסלב שנשארו באומן נהרגו על קידוש השם. ובנהר שבסמוך לו אומרים את התשליך, אני זוכר שהעמידו את היהודים על הסלעים ירו ביהודים וזרקו אותם לתוך המים.

מי שכן הצליח להתחבא באומן היה רבי זאנוויל, שלא היה רשום כתושב אומן כך לא יכלו הרשעים למצוא אותו, והצליח להתחבא, הוא גם היה פיקח גדול וממולח, והצליח תמיד לעבוד, אך יחד עם זאת כיוון שתמיד היה עושה עבודת ניהול ופיקוח (נצ'לניק) לא היה צריך לעשות עבודה בשבת וכך ניצל.

לאחר המלחמה הוא ואבי ז"ל הגיעו ראשונים לאומן ועבדו וחיפשו את הציון ואכן זכו למצוא אותו ולבקש מרבי דניאל הגר לבנות עליו את הבית שלו, וכשבנה כִּוון שהציון הקדוש יהיה בתחילת קצה הבית תחת החלונות.

ציון רבנו בעבר, בו נראה הציון מתחת לחלונות הבית
ציון רבנו בעבר, בו נראה הציון מתחת לחלונות הבית (באדיבות מכון 'הר המור')

הראיון לא היה קל עבור רבי עובדיה, והוא ביקש מאיתנו לעצור ולהמשיך בפעם אחרת אך לא זכינו כנ"ל.

בעומדנו בהיכל ציון רבינו הקדוש זכור נזכור את אנ"ש היקרים ששמו נפשם בכפם והשליכו עצמם מנגד להאיר לארץ ולדרים עליה, הם שהתוו לנו דרך ומסילה בדרך העולה בית ה' לשמור על הגחלת, שלא תכבה עד כי יבוא שילה.

בדוק גם

DSC_6156

טולטשין פינת אומן

  הם נכדים לשושלת נפלאה – ניני מוהרנ"ת זיע"א, שמתכנסים לראשונה לראיון מרתק. הר"ר יצחק, …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים