טולטשין פינת אומן

 

הם נכדים לשושלת נפלאה – ניני מוהרנ"ת זיע"א, שמתכנסים לראשונה לראיון מרתק. הר"ר יצחק, הר"ר יאיר והר"ר נחמן נתן שטרנהרץ, בני הרה"ח רבי דוד צבי שטרנהרץ זצ"ל, בן אחר בן למוהרנ"ת זצ"ל – פורשים את מסכת חייו של אביהם הגדול, מספרים על המסע בזמן לעיירות טולטשין ואומן וגילוי מצבת הסבא, ומעלים על נס את הקשר בל ינתק שלהם לסבם הגדול מוהרנ"ת זיע"א ולאורו של רבינו הקדוש החקוק בעצמותיהם.

-אהרן קליגר, שלמה רוזנברג-

ההתרגשות שאחזה בו הייתה עצומה. הוא נכנס באיטיות אל מפעל הטרנספורמטורים הגדול, כשהוא מביט סביבו ומתקשה להאמין ולעכל כי כפות רגליו דורכות במקום בו התפלל סבו הגדול. שנות דור חלפו מאז נכנס אל המבנה הזה. שנים רבות לא יכול היה להגיע אל ה'קלויז', בית המוקד לתורה ותפילה אותו בנה סבו מוהרנ"ת זיע"א. אבל בביקור ההוא, בערב יום הכיפורים של שנת תשס"ו, הכל השתנה. רבי דוד צבי שטרנהרץ ז"ל הגשים לראשונה את חלומו רב-השנים לחזור אל בית התפילה הישן כור מחצבתו.

ר' דוד צבי בחצר הקלויז
ר' דוד צבי בחצר הקלויז

כשהוא מלווה בשלושת בניו, נכנס רבי דוד צבי אל הקלויז, שהפך ברבות השנים למפעל למוצרי חשמל בלב העיירה אומן. שום סממן יהודי לא נותר עוד במקום. הוא הביט בכאב בפועלים האוקראיניים העייפים, וליבו בכה. "אני רוצה לאתר את המקום שבו עמדה הבימה", אמר לבניו. אלו, שהביטו בו בהערצה, ביקשו לדעת מדוע מבקש אביהם לחפש את המקום. "שנה אחת אחרי שאמי ע"ה הלכה לעולמה", סיפר להם, "בהיותי בן ארבע, חרטתי את תאריך הפטירה שלה על רצפת הקלויז, בסמוך למקום שבו עמדה הבימה. עשיתי זאת כדי שלא לשכוח את היום שבו עזבה אותי אמי".

החיפוש אחר החריטה הישנה העלה חרס. בשנים הרבות שחלפו השתנה הקלויז העתיק באופן מוחלט. ליבו של רבי דוד צבי נכמר. הוא הביט בכאב במקום שפעם היה בית התפילה של סבו והתקשה להתגבר על הדמעות ששטפו אותו. אלא שרבי דוד צבי, כהרגלו, לא נתן לעצב לשלוט בו. במהרה התעשת ובקול ברור אמר לבניו: "כשאני רואה את הקלויז, שנים רבות אחרי שביקרתי בו בפעם האחרונה, מתעורר בי הרצון לגאול אותו. אעשה כל שביכולתי כדי לגאול את הקלויז של סבא".

בין טולטשין לאומן

עשר שנים חלפו מהמסע ההוא של בני משפחת שטרנהרץ. אל רבי דוד צבי התלוו אז שלושת בניו: הרב יצחק, רבו של היישוב צור-הדסה הסמוך לביתר עילית; הרב יאיר, ממייסדי ומנהלי ישיבת רש"י בירושלים ובנו הצעיר, רבי נתן נחמן. שלושת הבנים זוכרים היטב את המסע ההוא, שהחל בציונו של רבינו הקדוש, נמשך אל קברי אביו וסבו של רבי דוד צבי, צאצאים ישירים של מוהרנ"ת זיע"א, והסתיים בביקור המרגש ההוא בקלויז. המסע הזה, שבו שב רבי דוד צבי אל משעולי חייו, תועד במצלמותיהם של הבנים, ולראשונה, לקראת היארצייט של מוהרנ"ת זיע"א, שבו הבנים אל המסע המיוחד ההוא.

רבי דוד צבי שטרנהרץ ז"ל, צאצא ישיר למורנו רבי נתן זיע"א בן אחר בן, נין של נין לפי סדר הדורות הבא: מוהרנ"ת זיע"א, בנו רבי יצחק, בנו רבי דוד צבי, רבי אברהם, רבי יצחק ורבי דוד צבי שנפטר שנים ספורות לאחר המסע המרתק. הוא, שהיה בשר מבשרה של קהילת חסידי ברסלב ופעל במשך שנים רבות למען שחרור הקלויז של זקנו באומן, לא צלח במשימתו לגאול את המקום. אך פועלו היה ועדיין נדבך חשוב ומרכזי בניסיונות לגאול את הקלויז של מוהרנ"ת.

סיפור חייו של רבי דוד צבי חצה מדינות, חלף על פני יבשות ודילג על פני ימים. השבוע, לרגל היארצייט של מוהרנ"ת נכונו בניו לפתוח את הארכיון הביתי ולפרוש את מסכת ימיו של האיש שאש החסידות בערה בעצמותיו במשך כל שנות חייו.

רבי דוד צבי שטרנהרץ נולד בעיירה טולטשין בשנת תר"ץ לאביו, רבי יצחק שטרנהרץ, דור רביעי למורינו רבי נתן זיע"א. סבו, רבי אברהם שטרנהרץ, שהתגורר אף הוא בטולטשין, היה נינו של מוהרנ"ת, והילד הקטן גדל בבית שכולו חסידות. "במשך דורות שימרה משפחת שטרנהרץ את עיסוקה הקבוע", מספרים הבנים, שהם נינים ישירים של נינו של מוהרנ"ת. "בנו של מוהרנ"ת, רבי יצחק, כידוע עבד ב'בית הדואר' בטולטשין, והעיסוק עבר במשפחה מדור לדור. גם אביו של אבא שנקרא אף הוא יצחק עבד בבית הדואר בעיירה, והמשפחה חיה בשלווה יחסית תחת השלטון הרוסי". אמו של רבי דוד צבי נפטרה בהיותו בן ארבע, והוא חי בבית אביו, כאשר אחת לשנה, בהתקרב יום הדין, היו בני המשפחה עושים את דרכם לאומן השכנה, על גבי עגלות הרתומות לסוסים, להשתתף ב'קיבוץ'. "הקיבוץ באותם הימים היה קטן מאד", מספרים הבנים, "אבל אבא לא פספס אף פעם את תפילות ראש השנה באומן. התפילות התקיימו בקלויז, ואבא בעיקר זכר את התפילות של רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל שהיו לשם דבר בקרב כלל החסידים. הוא סיפר לנו לא אחת שבתפילות ראש השנה היה עומד בסמיכות לרבי לוי יצחק, מביט בו בהערצה ומשתוקק לחקות אותו. פעם אחת, סיפר לנו, ניגש כילד לאביו ושאל אותו כיצד ייתכן שרבי לוי יצחק, שהיה החזן, אומר בתפילת 'הנני העני ממעש' את המילים כי 'חוטא ופושע אני'. 'הלא מדובר ברבי לוי יצחק', שאל הילד את אביו, 'איך ייתכן שהוא חוטא?', המשיך בתמימות של ילד יהודי רך בשנים שביקש להדבק בדמויות ההוד של הימים ההם".

בשערי העיר טולטשין
בשערי העיר טולטשין

בית משפחת שטרנהרץ היה לבית מיוחד בעיירה טולטשין. הבית היה ממוקם בפאתי העיירה, בסמוך לנהר שחולף בסמיכות לה. "סבא רכש את הבית האחרון בעיירה", מספרים בני משפחת שטרנהרץ. "מתחת לבית, במרתף, ייסד סבא את המקווה היחיד שפעל בעיירה באותם הימים. את מי הגשמים היו סוחפים אל המקווה מהנהר הסמוך, בתעלה קטנה שאותה חפרו היישר אל המרתף. הפעילות הזו הייתה מסוכנת מאד, וסבא אכן נתפס בידי השלטונות הסובייטיים לאחר ששכניו הלשינו על המקווה שהפעיל. אלא שגם אחרי שהשלטונות סגרו את המקווה הפיראטי, סבא לא פסק מללכת בעצמו אל הנהר הסמוך ולטבול בו מדי בוקר".

בשנים ההן שלטו הקומוניסטים בחבלי הארץ האוקראינית וכל פעילות דתית נאסרה. בכל זאת, הסתכן אביו של דוד צבי ושלח אותו למלמד שפעל בעיירה אומן, שם התקיים חיידר של חסידי ברסלב בסמיכות לציונו הקדוש של רבינו הקדוש. "זו הייתה מציאות לא פשוטה, אבל חינוך הילדים היה בנפשו של הסבא שלנו", מספרים הבנים. "כך למעשה, נשלח אבא כשהוא ילד רך בשנים, בן שבע בלבד, לעיירה אומן, שלא הייתה רחוקה מאד מטולטשין, כדי ללמוד בחיידר המקומי". לבניו היה רבי דוד צבי מספר על השבתות בהן היו מגיעים מתפללי בית הכנסת בטולטשין לבית אביו, שהיה דורש להם לאחר התפילה ב'סיפורי מעשיות'.

גלות והצלה

בהיותו בן עשר, בבוקרו של יום חורפי אחד, גילה דוד צבי הצעיר כי המלמד המקומי באומן נעלם. "מהר מאד פשטה השמועה שהמלמד נעצר והוגלה לסיביר. החיידר נסגר", מספרים הבנים. "כך למעשה, נותר אבא מבלי אדם שידאג לו בעיירה. הוא נשלח לתקופה קצרה לקייב, שם למד אצל הרב קפלן, אך התקשה לשרוד מחוץ לחממה שאליה התרגל, ובמהרה שב לבית אביו שבטולטשין".

השנה הייתה שנת ת"ש. באירופה החלה משתוללת מלחמת העולם השנייה. הברית שחתמו שרי החוץ של גרמניה הנאצית וברית המועצות הסובייטית טרם התפוגגה, ויהודי אוקראינה לא ניחשו את שעומד להתרחש. "כשאבא חזר לטולטשין, אביו החליט לשלוח אותו למוסקבה. אמנם היו אלו ימי מלחמה, אך איש לא חשב שהברית הנאצית-סובייטית תתפרק והמלחמה תגלוש לברית המועצות. אבא עלה לרכבת ועשה את הדרך הארוכה למוסקבה, שם התקבל בבית משפחת קרוגלאק, משפחה יהודית מפורסמת שאירחה יהודים רבים שהגיעו לבירת רוסיה כדי לעסוק בענייני יהדות.

 

המציאות טפחה על פניו של הילד הצעיר במהרה. שישה חודשים לאחר שהגיע למוסקבה, פתחה גרמניה הנאצית במלחמה נגד ברית המועצות. השותפה הבכירה בעבר הפכה בין לילה לאויבת, ויהודי ברית המועצות החלו חשים היטב את השינוי הדרמטי. "בני משפחתו של אבא, שנותרו בטולטשין, הוגלו במהרה למחנה ריכוז בעיירה פצ'רה, לשם נשלחו כלל יהודי מחוז ויניצה", מספרים הבנים. "האוקראינים, שהפכו למשתפי פעולה עם הגרמנים, שלחו את היהודים המקומיים אל מותם. למעשה, המלחמה קטעה באופן מוחלט את הקשר של אבא עם בני משפחתו. סבו עוד הספיק ללכת לעולם שכולו טוב לפני שהחל חיסול היהודים במחנה הריכוז, ונקבר בבית הקברות של העיירה פצ'רה, אבל אביו של אבא, יחד עם שאר בני המשפחה, הוצאו להורג ברציחות ענק שהתרחשו במחנה הריכוז הזה. אף אחד מהם לא שרד".

הילד הצעיר שהיה באותה תקופה במוסקבה, לא ידע דבר אודות גורל משפחתו. הקשר עימם נותק והוא אף לא יכול היה לעזוב את מוסקבה, שהייתה בעיצומו של מצור גרמני. "למעשה, העובדה שאבא נסע למוסקבה, הצילה אותו. שנים רבות לאחר מכן, כשסיפר לנו את מאורעות הימים ההם, אמר לנו שהיום הוא מבין היטב את שאמרו חז"ל: 'הוי גולה למקום תורה'. הוא גלה, ובעקבות כך ניצל".

למעשה, הפך הצעיר היהודי מאוקראינה לפליט במוסקבה. הוא קשר את גורלו בגורל משפחת קרוגלאק, וכשכוחות הצבא הגרמני התקרבו למוסקבה, נע יחד עם בני המשפחה מזרחה. יחד הגיעו לטשקנט, שם למעשה נותר במשך כל ימות המלחמה העקובה מדם. "התנאים בטשקנט היו נוראיים", מספרים הבנים. "אבא סיפר שנאלץ לישון במרתפים, וגם אוכל בקושי היה בנמצא. לפרנסתו, עבד שם במפעל לבניית מטוסים".

מיד לאחר שהסתיימה המלחמה, ביקש הנער, שהיה אז בן חמש עשרה בסך-הכל, להגיע לארץ מבטחים. הוא חלם לעלות לארץ ישראל, והבין שהדרך הקלה ביותר להגיע לארץ שנשלטה אז בידי הבריטים היא דרך גרמניה, שבה התרכזו אלפי פליטים יהודיים. כדי להבריח את הגבול לגרמניה, החל הנער הצעיר לעשות את דרכו לפולין, שנכבשה ונשלטה על ידי הסובייטים. "הסובייטים לא התירו לאזרחים שלהם לעזוב את גבולות ברית המועצות", מספרים הבנים. "אך אדם שהצליח להוכיח שהיה אזרח פולין עד לפני המלחמה, הורשה לצאת מרוסיה ולנסוע לפולין. אבא השיג מסמך ממשפחה יהודית בשם וינטרוב שהיו אזרחים פולנים, וכך תכנן להגיע לפולין. אחד מבניהם של וינטרוב נפטר במלחמה, ואבא השתמש במסמכים שלו כדי להגיע לפולין".

היציאה מרוסיה התגלתה כקשה במיוחד. "אבא אמנם החזיק בידו מסמך שהעידDSC_6256
עליו שהוא פולני, אבל הוא למעשה היה גם רשום כאזרח סובייטי. הוא פחד מאד שאנשי משמר הגבול הסובייטי יגלו את זהותו האמיתית, אך החליט כי זוהי הדרך היחידה שבה יוכל לצאת מרוסיה ולהגיע אל העולם החופשי. הוא עלה לרכבת מטשקנט לפולין, כאשר בדרך, במעבר הגבול, התבקשו כל נוסעי הרכבת לרדת ולהגיש את המסמכים שאיתם לחיילים הסובייטים".

הצעיר היהודי ירד גם הוא מהרכבת, והגיש את מסמכיו לקצין הסובייטי. החיילים הסובייטים הסתובבו בין הנוסעים שעמדו במסדר, וניסו לתחקר אותם. "אבא לא ידע פולנית", מספרים הבנים, "ולכן, כשפנה אליו אחד הקצינים ואמר לו משפט כלשהו בפולנית, הוא מילא את פיו מים. אלא שהקצין לא ויתר, ופנה אליו שוב בפולנית. אבא לא הבין מילה ונותר על מקומו בדומיה. אלא שאז, שמע מאחוריו אדם שלחש לו באידיש באוזנו: 'הוא מבקש ממך שתוריד את הכובע, גוילם'. אותו אדם, יהודי שהבריח אף הוא את הגבול לפולין, הבין את המצוקה של העלם הצעיר ומיהר לעזור לו. אבא שהבין את שרוצה ממנו הקצין הסובייטי הוריד במהרה את הכובע בפני הקצין ומלמל בשקט: פִשֶׁפְרַשַם (סליחה) בפולנית, המילה היחידה שאותה ידע בשפה זו".

הבריחה לארץ ישראל

כשדרכה כף רגלו של רבי דוד צבי על אדמת פולין, התאחד שוב עם בני המשפחה אותה הכיר בטשקנט, משפחת וינטרוב, שהגיעו בינתיים לוורשה. הוא לא ידע דבר אודות גורלם של בני משפחתו, אך הבין כי הסבירות היא שהם לא שרדו את זוועות המלחמה. "אז הוא החל לחשוב לאן מועדות פניו", משחזרים הבנים. "הרבה יהודים עשו את דרכם לארצות-הברית, אבל אבא אמר לעצמו שהוא מתכוון להגיע רק לארץ הקודש. החלום הגדול שלו היה לראות את ירושלים, והוא לא התכוון לוותר". בוורשה, פגש רבי דוד צבי פעילים של ארגוני עלייה, שסייעו ליהודים לצאת מהמדינה ולעלות לארץ ישראל הכבושה על ידי הבריטים. "יחד עם עוד כמה צעירים, החליט אבא להבריח את הגבול לגרמניה המזרחית, כאשר ממנה תכנן להגיע לגרמניה המערבית ומשם לארץ ישראל. הפעולה תוכננה בסיוע של מדריכים צעירים שהיו אמורים לסייע לצעירים היהודים לחצות נהר ארוך, בשעת ליל מאוחרת, בדרכם אל גרמניה המזרחית".

דוד צבי, אז בן שבע עשרה בלבד, יצא בראש קבוצת הצעירים אל הנהר המדובר. כשירד החושך, החלו בני הקבוצה לחצות את הנער, כשהמדריכים הציוניים איתם. אלא שבמהרה גילו הצעירים כי המשימה אינה פשוטה כלל. "המים היו קרים בהרבה ממה שחשבו בתחילה", מספרים הבנים את שסיפר להם האב. "עוד קודם לכן הזהירו אותם המדריכים כי הם חייבים לשמור על שקט מוחלט בשעת חציית הנהר. אלא שהמים הקרים שהגיעו עד לגרונם, גרמו לכמה מהצעירים לצעוק, והמדריכים נטשו אותם. אבא, שהיה המבוגר יחסית מבין קבוצת המבריחים הצעירה, לקח פיקוד. יחד הגיעו כולם לתחנת הרכבת בעיר הסמוכה לגבול הפולני-גרמני, והמתינו שבגדיהם יתייבשו לפני שיעלו אל הרכבת למינכן שבמערב גרמניה".

אלא שהמסמכים שהיו בתיקים של הצעירים נרטבו אף הם, וכאשר ביקשה הקבוצה לעלות לרכבת, התעורר חשדם של אנשי המשטרה המזרח-גרמנית. "הקבוצה כולה נעצרה, ואבא גילה את עצמו לראשונה מאחורי סורג ובריח. בסופו של דבר, כאשר השלטונות המזרח-גרמניים הבינו שהקבוצה ניסתה לגנוב את הגבול, הם הועברו בחזרה לפולין הסובייטית. בסיפור הזה, נרשמה נקודת מפנה חשובה מאד בחייו של אבא. באותו מעבר גבול, כנראה בשל הקור העצום ששרר בנהר, הוא חלה בשחפת. זו הייתה מחלה שאז לא נמצאה לה תרופה. אנשי הצלב האדם בפולין החלו לדאוג לו, ובאיזשהו שלב הוא הועבר לעיר דאבוס שבמזרח בשוויץ, שם שיכנו אותו בבית מרפא של הצלב האדום. הריאה שלו חדלה מלתפקד בעקבות המים הקפואים בהם שהה זמן רב, ולא שבה לתפקד עוד לעולם".

ירושלים – משאת הנפש

בכל אותם הימים, התעקש הנער הצעיר לשמור את מצוות היהדות בתוקף. את התפילין שקיבל במוסקבה כאשר היה בן שלוש-עשרה ימים הניח מדי יום, ואף הקפיד להתפלל בכל פעם שיכול. עדי ראייה שפגשו בו בשנים ההן סיפרו על ילד צעיר, בעל אמונה חזקה ויוצאת דופן באירופה של אחרי המלחמה. "אבא למעשה עזב את התלמוד-תורה בגיל עשר", מסבירים הבנים, "ובכל זאת, למרות שלא היה לו במה להיאחז, בזמן שכל משפחתו נספתה והוא למעשה הפך לפליט, הוא התעקש להישאר יהודי ירא-שמיים ושומר תורה ומצוות. מסירות הנפש שלו הייתה עצומה".

בדאבוס נותר רבי דוד צבי במשך שש שנים, ובשנת תשי"ב, החליט לעלות ארצה. "בדאבוס הוא פגש את ראובן פוירשטיין, שהיה פעיל בקרב צעירים יהודיים שם וסייע להם לעלות לארץ ישראל", ממשיכים הבנים בסיפור חייו המרתק של אביהם. "אבא הגיע באונייה, כשהוא בן עשרים ושתיים בלבד. הזה זה ערב חג השבועות. אנשי הסוכנות דאגו לו לאירוח בקיבוץ קטן ליד חיפה. אבא, שכבר הבין לאן הגיע, לא רצה לשהות בחג במקום שאינו שומר תורה ומצוות. הוא עשה את דרכו לתל אביב ושקל את צעדיו. ביציאה מהתחנה המרכזית בתל-אביב, שמע נהג מונית שצעק את מילת הקסם – 'ירושלים'. אבא לא חשב פעמיים, ועלה על המונית. לא עניין אותו דבר. לא העובדה שאין לו אצל מי להתארח ולא הבעיה שהוא אינו מכיר אף אדם בירושלים. השם 'ירושלים' דיבר אליו יותר מכול, ומבלי לחשוב, קפץ למונית והגיע לבירה".

רבי דוד צבי הגיע לירושלים שעות ספורות לפני התקדש החג. הוא שכר חדר קטן במלון זנוח במרכז העיר, והחליט ללכת לבית הכנסת של חסידי ברסלב, 'השול', במאה שערים. "בשול, לתדהמתו, פגש אבא את רבי לוי יצחק ואת רבי אליהו חיים רוזין, שני ידידי נפשו של אביו. ההתרגשות הייתה עצומה. הם נפלו על צווארו ובכו ארוכות על אותן שנים הם חשבו שדויד'ל הקטן איננו. רבי אליהו חיים רוזין מיהר לאמץ את אבא, שהפך לבן בית אצלו".

עד מהרה השתלב רבי דוד צבי בחיי הקהילה החסידית בירושלים. הוא החל לסייע לרבי אליהו חיים רוזין בעבודתו, ובשלב מסוים אף ניתן לו חדר קטן בבניין ה'שול' במאה שערים, ממנו פעל וסייע לצרכי קהילת חסידי ברסלב בעיר. החסידים שהיו משוחחים איתו לא הצליחו אף פעם לשמוע ממנו על שחווה בתקופת המלחמה. "הוא היה אדם מופנם", נזכרים הבנים. "ולמעשה, הוא גם לא ידע מה עלה בגורל בני המשפחה שלו. הוא הבין שהם לא שרדו, אך לא ידע יותר מכך. רק בשלהי שנות השבעים, קיבל אבא תמונה מגברת יהודייה שסיפרה לו שהוריו נספו בעיירה פצ'רה, ואף הביאה לו תמונה של הוריה בבית הקברות בפצ'רה, שם נטמן סבו באותם הימים. אבא שמר את התמונה, אך המשיך בשגרת חייו".

באמצע שנות השבעים היה רבי דוד צבי פעיל בעיר וינה שבאוסטריה, שם התרכזו אלפי יהודים שהצליחו להיחלץ מברית המועצות. בינתיים הוא הספיק להתחתן, רבי אליהו חיים רוזין שימש כשושבינו ויחד עם רעייתו ע"ה הביאו לעולם שישה ילדים. שנים רבות לאחר מכן, כאשר התפרקה ברית המועצות, פעל רבי דוד צבי באוקראינה כדי להעלות את יהודי ברית המועצות לארץ ישראל, בהם גם את ידידו ורעו רבי מיכל דורפמן זצ"ל.

בחזרה לטולטשין

מהיום בו דרכה כף רגלו של רבי דוד צבי ב'שול' שבמאה שערים, נקשרה נפשו בחסידות ברסלב. העובדה שהיה צאצא ישיר של מוהרנ"ת היוותה מרכיב חשוב באישיותו. "אבא היה בין האנשים שתכננו את ה'שול' עצמו, והוא אף עיצב את ארון הקודש המחודש שב'שול'. הוא דאג לתקציבים שונים ולתרומות למפעלי חסידות ברסלב תחת רבי אליהו חיים רוזין". בין היתר, נעצר פעם אחת על ידי משטרת ירושלים בחשד שסייע בהסתרת הילד יוסלה שוכמאכר שנעלם באמצע שנות השישים, כאשר סבו של הילד, רבי נחמן שטארקס, נחשב לחשוד המרכזי בפעולה שנועדה להבטיח את יהדותו של הילד. "בגלל שהוא גדל אצל רבי אליהו חיים, מי שהעלה את רבי נחמן לארץ ובחצרו התגורר, הוא היה בקשר הדוק עם רבי נחמן שטארקס. בעקבות כך הוא נעצר ונשלח ל'מגרש הרוסים'", מספרים הבנים. "סיפור מעניין אחד נרשם שם, כאשר בזמן מעצרו סירב לאכול את האוכל שהגישו לו השוטרים הישראלים. אחרי כמה שעות שהיה עצור, הגיע למקום אדם שעסק בתיקון מזגנים, שאבא הכיר אותו. אבא ביקש ממנו שיביא לו אוכל, והאחרון נענה ברצון. כאשר השוטרים גילו כי למתקין המזגנים יש קשר עם אבא, הם ביקשו לשוחח איתו. הם ניסו לתחקר אותו ולהבין מיהו אותו יהודי שאותו הם מתקשים לחקור. מתקין המזגנים אמר להם בגיחוך שהיהודי הזה הוא לא בר-שבירה. 'אם סוכני ק.ג.ב. לא הצליחו עליו, אתם בוודאי לא תצליחו'. אבא שוחרר במהרה מבלי שהשוטרים הצליחו להבין את חלקו בפרשייה הזו שהסעירה את המדינה בימים ההם".

בשנת תשנ"ג, כאשר פעל רבי דוד צבי בקייב במסגרת פעילותו לדאוג ליהודי אוקראינה בימים שלאחר התפרקותה של ברית המועצות, החליט לראשונה לחזור לקברו של סבו הגדול, מוהרנ"ת, בעיירה ברסלב. "הלכנו איתו יחד", מספרים שני הבנים הגדולים, יצחק ויאיר, "אבא החל לשאול אנשים בעיירה אם הם זוכרים היכן קבור הצדיק היהודי. כשהגענו לקבר, ההתרגשות הייתה עצומה. אז, ככל הנראה, נדלק בו הניצוץ שהוביל למסע בזמן שבו פתחנו לפני עשור".

המסע לגילוי ציון הסבא

בהגיעו לגיל שבעים וחמש, שנתיים וחצי לפני פטירתו, החליט רבי דוד צבי לשוב אל המקומות שבהם גדל ולנסות למצוא את קברי אביו וסבו, צאצאיו של מוהרנ"ת. יחד עם שלושת בניו, הגיע לאומן בערב ראש השנה תשס"ו, לראשונה זה שנים רבות. "בכל השנים שבהן שלטה ברית המועצות באוקראינה, אבא לא היה באומן", מספרים הבנים. "אבא לא התפלל באומן בראש השנה מאז היותו בן עשר. שישים וחמש שנה מאוחר יותר, כשהגענו בערב ראש השנה לציון, אבא לא האמין למראה עיניו. כמויות האנשים שהגיעו מכל רחבי העולם אל ה'קיבוץ' הגדול, היו בעיניו לפלא. הוא עמד והתבונן בהמונים, והתקשה שלא להתרגש".

DSC_6167

רבי דוד צבי, שראה את התפילות על ציונו של רבינו בהיותו ילד, לפני שנות דור, התקשה להאמין כאשר ראה את ההמונים צובאים על פתח הציון. "ריגש אותו במיוחד מעמד התיקון הכללי העולמי", משחזרים הבנים. "אבא אמר שבעודו ילד, הוא לא חלם שמעמד כזה יוכל להתקיים על אדמת אוקראינה".

מיד לאחר התפילות המרגשות בסמיכות לציון בראש השנה, החל המסע של בני משפחת שטרנהרץ אל העבר. "התחלנו בקלויז של מוהרנ"ת", פותחים הבנים בתיאור המסע. "לא היה פשוט להיכנס למתחם הקלויז בכלל, אלא שר' ישראל נתן ברזל שידיו רב לו בהחזקת נכדי מוהרנ"ת הוא זה שאירח אותנו כל החג בביתו חינם אין כסף ודאג לנו לכניסה בעזרת קשריו בעירייה המקומית. אבא מאד התרגש כאשר עמד שוב במקום שבו התפלל הסבא הגדול. הוא כמובן זכר את הבית הזה כבית כנסת פעיל, ואין ספק שליבו כאב מאד כשראה בעיניו את המפעל שהוקם במקום הקלויז. זו הייתה חוויה מיוחדת, אבל אבא רצה מאד להמשיך, בעיקר כדי למצוא את קבר סבו".

הבנים שכרו נהג, שהוביל אותם למחרת ראש השנה, בצום גדליה, אל העיירה פצ'רה, אליה גורשו יהודי טולטשין מיד כאשר החלה מלחמת העולם השנייה לתת את אותותיה בברית המועצות. "לא היה לנו מושג מה נוכל למצוא בעיירה", מספרים הבנים, "ובידו של אבא הייתה רק התמונה, אותה קיבל מהגברת שהוריה גם כן נקברו בעיירה הזו. שביב המידע היחיד שהיה לנו הייתה התמונה, וכשהגענו לעיירה, התחלנו לשאול איפה ממוקם בית הקברות, מתוך אמונה כי אם נמצא אותו, נוכל לאתר גם את הקבר של הסבא".

אל המסע לפצ'רה התלווה גם הרב ישראל מאיר גבאי, שביקש לסייע למשפחת שטרנהרץ. "עוברי אורח בעיירה הפנו אותנו אל יער עבות שנמצא בפאתי העיירה, בטענה כי שם ממוקם בית קברות יהודי", מספרים הבנים. "יחד עם אבא, שהיה אז בן שבעים וחמש, צעדנו במשך שעות ביערות. עברנו בין עצים סבוכים, וידענו עליות ומורדות. באמצע היער פגשנו חוטב עצים מקומי, שרכב על אופניים כשהוא מחזיק בכמה גזעי עצים כרותים. הוא המשיך לכוון אותנו, ובסופו של דבר הגענו אל היעד. שם גילינו כי לא מדובר בבית קברות אלא בקבר האחים הגדול שבו נקברו היהודים שנספו במחנה פצ'רה. סביר להניח שגם אביו של אבא נקבר שם. בכל זאת, המטרה שלנו הייתה למצוא את הקבר של הסבא, ואבא לא אמר נואש".

גם העובדה שהאב והבנים למשפחת שטרנהרץ היו בעיצומו של צום גדליה, לא הפריעה להם במסעם. "אמרנו לאבא שאולי נחזור לאומן וביום אחר ניסע לפצ'רה, ביום בו נוכל לשתות ולאכול", נזכרים הבנים. "אלא שהוא התעקש להמשיך בחיפושים. חרף גילו, ראינו את כוחות הנפש העצומים שלו. הוא לא חשב לרגע על הקושי, ואל מול עיניו ראה רק את המטרה – מציאת בית הקברות ואיתור קברו של הסבא".

לקראת אחר-הצהרים של היום, הצליחו האב והבנים לברר היכן ממוקם בית הקברות הישן. גוי מקומי שתוגמל כראוי הראה להם את הדרך, ובית הקברות התגלה כממוקם בראש הר גבוה, שדרכי הגישה אליו לא היו קיימות כלל. "התחלנו לצעוד ברגל, כאשר היום מתחיל לרדת", ממשיכים הבנים. "אבא לא אמר נואש. ממרום גילו טיפס על ההר, במשך שעה ארוכה, עד שהגענו לבית הקברות. המקום היה נראה נורא. המצבות, רובן שבורות, היו מכוסות אבק. כנראה שאיש לא ביקר בבית הקברות הזה זה עשרות שנים. לאט לאט התחלנו לנקות את המצבות, אך זכר למצבה שעליה יופיע שמו של הסב, טרם נמצא".

רבי דוד צבי החליט להיעזר בתמונה שבידו. "בתמונה נראה ביתן קטן, שמתחתיו היו קברי ההורים של הגברת היהודייה שהביאה לאבא את התמונה. ההשערה שלנו הייתה שאם נמצא את קבריהם, נדע גם היכן נקבר הסבא, מכיוון שהם נקברו בערך באותה התקופה". יחד, עמלו האב והבנים כדי למצוא את מצבות הוריה של הגברת היהודייה, בעלת התמונה. "ניצלנו כל שביב של אור, וידענו שהזמן פועל לרעתנו. בעוד דקות עתיד הערב לרדת עלינו, וייתכן ולא נוכל למצוא את הדרך החוצה מבית הקברות הישן". רגעים ספורים לפני שקיעת החמה, גילו בני המשפחה את הקבר המיוחל. "באופן שלא ייאמן, הקבר הסמוך לקברי הוריה של הגברת היהודייה, היה הקבר של הסבא", נזכרים הבנים בהתרגשות. "על המצבה נכתב בעברית 'כאן נקבר אברהם בן יהודה וצבי שטרנהרץ. נפטר בשנת תש"ב'. אבא היה בהלם. למרות המאמץ הפיזי האדיר, הוא לא נרתע, והמשיך לנקות את המצבה. שנים רבות אחרי שנפרד מסבו, התאחד אבא עם קברו של זקנו. ההתרגשות לא ידעה גבול".

על ציון סבו הגדול מוהרנ"ת זיע"א
על ציון סבו הגדול מוהרנ"ת זיע"א

למחרת היום נמשך המסע ובני המשפחה הגיעו לעיירה בה נולד רבי דוד צבי – טולטשין. "זו הייתה הפעם הראשונה שאבא חזר לעיירה אחרי שישים וחמש שנים", נזכרים הבנים. "הוא חיפש את הבית שלו, אך גילינו שהאזור כולו השתנה. חיפשנו גם את בית הקברות שבו נקברה אמו, אך בית הקברות הזה כנראה גם כן נהרס בעשרות השנים שבהן לא ישבו יהודים בטולטשין". רגע מרגש במיוחד נרשם כאשר פגש רבי דוד צבי יהודי מקומי, ששרד את המלחמה ונותר לגור בטולטשין. "היו שם כמה יהודים בודדים, ופגשנו אחד מהם", מספרים הבנים, "אבא פנה אליו באידיש, ואותו יהודי החל לבכות בדמעות שליש. הוא סיפר שזה למעלה משישים שנה שלא שמע את השפה היהודית. ההתרגשות הייתה עצומה. הוא גם אישר את העובדה שכלל הבתים הישנים, כמו גם בית משפחתו של אביו, נהרסו".

==

לאחר המסע המרגש הזה, שב רבי דוד צבי לישראל. בשל המסע, השנתיים האחרונות לחייו, מספרים בניו, נראו אחרת לגמרי. "הוא חזר מהמסע הזה כאדם אחר", הם מספרים. "רגשות העבר החלו לצוף אצלו. אז הוא סיפר לנו קצת יותר על העבר. במרבית שנות חייו הוא היה אדם של עשייה. איש שעסק בצרכי ציבור. אם זה במשרדי ממשלה או בסיוע לקהילת ברסלב. בסיוע לעולים מרוסיה, לחסרי בית, בניהול בית הכנסת השכונתי 'תורה ותפילה' בשכונת מטרסדרוף ובעצם בכל צומת בחייו. אבל המסע הזה שינה אותו לחלוטין. הוא החליט לחזור לשם משפחתו המקורי, שטרנהרץ (שאותו שינה ל'כוכב לב' כשהגיע לישראל) והרגשנו כיצד המסע הזה השפיע עליו. הוא הרגיש שהשלים את משימתו בחיים".

שלהבת שלא כבתה

שלושת בניו של רבי דוד צבי גדלו וחונכו במוסדות ליטאיים, אך האש הברסלבאית עודנה בוערת בתוכם והם פקדו ופוקדים את הציון בראש השנה וביתר המועדים. "ברסלב מתבטאת אצלי בכל מיני תחומים", אומר הבן ר' יאיר. "ברסלב אינה חסידות עם אדמו"ר ולכן לדעתי להיות 'ברסלב'ר' זה לא מחייב השתייכות לאיזשהו זרם מסוים. כל אחד הוא ברסלב בעצמו, בנשמה שלו, בנפש שלו, בפנימיות שלו. ולדעתי גם אם אני לא נראה לבוש כמו חסידי ירושלים ב'שול' או כמו אחרים, זה עדיין לא אומר שאני לא חסיד ברסלב בכל מאודי".

הבנים בשיחה (צילום: מאיר אדרי)
הבנים בשיחה (צילום: מאיר אדרי)

"אני נתקל בברסלב מדי שבת, בזמן שאני שר זמירות שבת", ממשיך ר' יאיר. "אבא סיפר לנו, שבלילות השבת בעיירה טולטשין, היו מתקבצים בבית אביו יהודים חסידיים ושרים זמירות במשך שעות ארוכות. הזמירות הללו עברו אלינו במסורת, וגם הילדים שלי שרים אותן כיום, בדיוק באותו הנוסח. גם את העצות של רבנו, שהן פשוטות ועמוקות במקביל, אני משתדל לקיים".

הבן רבי יצחק, רבו של היישוב צור-הדסה: "אני חושב שהנקודה של חסידות ברסלב הכי חזקה אצלי זה הנוסח. אבא העביר לנו את הנוסח של התפילות, המקורי, מברסלב. גם את הטון הברסלבאי קיבלנו, אפשר לומר שגם ירשתי את עניין ההתבודדות. חסידות ברסלב חקוקה בעצמותינו, בסופו של דבר".

גם הבן הצעיר בעל השם המחייב 'נתן נחמן', מספר כי הוא קשור בכל מאודו לברסלב. "הנקודה שמחברת אותי יותר מכול הוא הספר 'ליקוטי תפילות'. כאשר גיליתי את הספר הזה מצאתי אוצר אמיתי. זה מאד דיבר אליי, דווקא בגלל שבספר הזה אתה יכול למצוא תפילה לכל מציאות שבה אתה נתקל. גם בספר 'ליקוטי הלכות' אני לומד הרבה, ואפשר לומר שאלו הן הנקודות שמחברות אותי עד היום לברסלב. אני יודע שלהיות בן של קדושים זה מחייב, וודאי כשאני נושא את השמות 'נתן' ו'נחמן', שאז בוודאי שזה מחייב עוד יותר".

"אומרים שרבנו הקדוש אמר: 'אני רוצה שתלמידיי ילמדו כמו ליטאים ויתפללו כמו חסידים"', מסכם ר' יצחק שטרנהרץ את הראיון המרתק הזה. "אני חושב שאנו הדוגמא החיה לאמרה החכמה הזו".

בדוק גם

שער

אומן, עיירתי מכורתי

ראיון מרתק על החיים באומן בשנים שבין שתי המלחמות, תיאור מרהיב מחד של הקלויז והתפילות, …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים