זקניך ויאמרו לך

סיפורים וזיכרונות מ'חבורת העובדים' בירושלים שבין החומות…

"בחזרה אל סמטאות הרובע היהודי שלפני המלחמה" לוקחים אותנו בשיחה מרתקת הרה"ח ר' נחמן ישראל בורנשטיין, והרה"ח ר' אריה אלבוים. שניהם שגדלו ועשו את כל ימי נערותם ובחרותם בינות לאילנות הרמים עובדי ה' חסידי ברסלב מדור העבר. מגוללים הם בפנינו זיכרונות וסיפורים מרתקים ושיחות קודש בפרסום ראשון. בשיחה מלאת גילויים הם מספרים על הקיבוץ בירושלים, על התפילות הנוראות בראש השנה, מתארים הם בחן את סעודת היארצייט דרביה"ק על גג בתי מחסה, מספרים על מלמד אמיתי שהיה ואיננו, שופכים אור על התמימות והפשיטות של חסיד ברסלב, ועל תיקוני החצות המרגשים בחצר הכותל.   

 

הזמן – ליל זכור ברית. המקום – הקלויז הגדול באומן

חשכת הליל נטועה עמוק ביקום, זמן עבר משנטתה השמש והעריבה, הרחובות ריקים ושוממים מאדם, שקט ואפילה מעיקה שולטים יחדיו, כשמידי פעם צרור יריות מפלח את הדממה, יללת תן מזדעקת ומתערבבת יחד עם אנחות אותו חסיד השרוע בכאבו על הספסל, כשמנגד חברו הטוב עוצם עינו בכאב עמום. כן, גם הוא חולה במחלה הנוראה – מחלת ה"טיפוס". עמוסים היו ספסלי הקלויז, לא בחסידים שבאו בהמונים, לא בילדים משתובבים. הימים היו ימי מלחמה קשים, חיילים ושודדים שורצים בדרכים, מחלות קשות משתוללות בחוצות. ספו תמו ריקודים, ברקע רק אנחות רבות בכי תמרורים. חולים היו רוב הבאים במחלה קשה שהפילה חללים, במסירות נפש התקבצו אומנה, בצילו של האילן הגדול שמו מבטחם, הוא הרופא הגדול, בצילו לישב נאה ויאה, וקל וחומר בעת חולי ומכאוב. עושים היו רצון אותו צדיק אליו היו קשור לבבם, אליו היו נטועים  בעבותות, והרי הוא כבר צפה ואמר למעלה ממאה שנה קודם, לבוא אצלו על ראש השנה "יא דאווינען ניט דאווינען… אבי דו זאלסט ביי מיר זיין אוף ראש השנה" [אם להתפלל אם שלא להתפלל … אך ורק שתהיו אצלי על ראש השנה יהיה איך שיהיה].

בצעדים מדודים ניגש הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל אל העמוד, ובמנגינת קודש ובקול נורא הוד ונפלא… "אשרי יושבי ביתך", רעש גדול לפתע התחולל בהיכל, החסידים המיוסרים, שלא היה בכוחם אף להתהפך מצד אחד לשני, קמו כאריות והחלו בשאגות תפילה, "רבי לוי יצחק היה מספר ואומר עד היום יש פלא לי גדול על זה".

יושבים אנו בביתו של הרה"ח ר' אריה אלבוים הי"ו וקשובים לשיחה מרתקת יחד עם הרה"ח ר' נחמן בורשטיין הי"ו, שניהם שרידים לדור דעה, צלולי שכל וחדודי דעת, שלבקשתנו נפגשו יחדיו להעלות זיכרונות וסיפורים נוראי הוד מדור העבר, "זכור ימות עולם – זקניך ויאמרו לך". 

הקיבוץ בירושלים

ר' נחמן ישראל בורשטיין: תפילות של ראש השנה היו נערכים בחצר החורבה, שם שכנה 'ישיבה קטנה עץ חיים', לקיבוץ היו באים חסידי ברסלב שהיו בכל הארץ, והיו משתתפים לערך מאה איש רוב המשתתפים היו מבוגרים או זקנים, נערים ובחורים כמעט שלא היו, אז היינו כמה בודדים ואחד שהיה גדול מאיתנו הוא הרה"ח רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א. (אז עוד לא היה קיבוץ במירון שהתחיל רק בשנת תש"א, שעל שנה זו רמזו דורשי רשומות כי תש"א את "ראש" – ר"ת ר'בי א'ברהם ש'טרינהארץ). התפילות היו בקולות מרקיעי שחקים ובכוח גדול, והייתה התעוררות גדולה, ודביקות נפלאה מחד שאי אפשר לתאר, ומאידך הריקודים בפרט ביום השני "לא היו מרגישים שהזמן עובר מרוב השמחה והרקידה" .

רבי נחמן בורנשטיין בשיחה
רבי נחמן בורנשטיין בשיחה

ר' אריה אלבוים: סיבה גדולה שגרמה ללב נשבר ולהשתפכות וגעגועים בתפילה, הייתה על שלא זכו להיות באומן על ראש השנה. כל שנה מחדש היו עושים פעולות ומנסים בכל דרך לראות אם יש אפשרות להגיע אומנה. בשנים לאחר מלחמת השחרור שכנה הקונסוליה הרוסית בעיר רמת גן, ורבי שמואל שפירא ועוד מאנ"ש היו נוסעים בכל חודש אלול ללא יאוש, לברר ולשאול על נפשם ולבקש ויזה אולי יתנו להם ליסע, שם הפקידים היו צוחקים בפניהם, אבל זה לא הניא אותם לעשות מאמץ בכל זמן, אולי בכל זאת, והיו אומרים תמיד 'את ההשתדלות אנו צריכים לעשות ומה שיהיה יהיה'.

ר' נחמן: בשנה הראשונה בו התקיים הקיבוץ ברובע היהודי, לא הספיקו אנ"ש להתכונן כיאות, ובאו הרבה חסידי ברסלב, ולא היה מסודר להם כל עניין האוכל והשינה. רבי נחום רבינוביץ ז"ל סיפר לי, שכשהיה בן שבע אז, "אבי רבי שמואל זצ"ל (סבו של הר"ר שמואל רבינוביץ שליט"א רב הכותל)  קורא לי לפני תפילת ערבית בערב ראש השנה, אמר לי בוא איתי". אביו שהיה חסיד חב"ד, שמע שבאו חסידי ברסלב ואין להם היכן לשהות ולאכול, הוא הלך איתו לבית הכנסת של קרלין, שהיה קרוב לבית המדרש שהתפללו בו חסידי ברסלב, דפק על השולחן ואמר: "עכשיו נכנס יום הדין יום ראש השנה, כולם עומדים באימה וביראה לדין, וצריכים זכויות. מי שרוצה לזכות, כעת הגיעו אורחים רבים לרובע ואין להם היכן לאכול ולשהות, וכל מי שיכול, ייקח אורח לביתו וירבה זכויותיו", כך בזכות מעשיו המופלאים, לכל אנ"ש היה להם מקום טוב לשינה ואוכל.

זכור ברית של רבי אברהם

ר' נחמן: עד שעלה ובא לארץ הקודש הרה"ח רבי אברהם שטרינהארץ זצ"ל, היה מתפלל לפני התיבה בזכור ברית ובמוספים הרה"ח רבי דוד שטפר חאלאדענקער ז"ל. "עד היום מצלצל לי באוזן, איזה חן, איזה מתיקות הייתה בקולו". כאן נפנה ר' נחמן לתאר באוזננו את התנועות שהיה קצת משנה ומכניס בתפילתו, כיצד היה מנגן את "הנני העני ממעש – נרעש" היו מרגישים פחד ורעדה ממש".

ר' אריה: זכיתי ושלוש שנים רצופות לפני שרבי דוד נפטר, הוא התאכסן והיה גר אצלי בבית. זה היה תיכף אחרי החתונה שלי. אשתי הסכימה ונתנה לו את החדר הראשון

ר' נחמן: כשהגיע רבי אברהם לארץ הוא נתמנה מיד לבעל התפילה. ואשרי מי ששמע את קול תפילתו, הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר היה אומר לי, "אשרי מי ששמע את הזכור ברית של רבי אברהם באומן, הזכור ברית שלו היה ממש בוקע רקיעים". הוא היה אומר: "אני זכיתי בקול חזק יותר, אבל לא הייתה לי את הנעימות הנפלאה, שהייתה בקולו של רבי אברהם".

בהקשר לזה מספר לנו ר' נחמן, שפעם סיפר לו הרה"ח רבי בן ציון אפטר ז"ל, שכשנסע לאומן מפולין כשהיה בחור יחד עם הרה"ח רבי יצחק מאיר קורמן ז"ל. הם הלכו שעות ברגל בדרך לאומן, ומספר שקילומטר לפחות לפני שהגיעו לקלויז, כבר שמעו את הקולות של הזכור ברית, הוא מספר שנכנס ל'פוליש' (פרוזדור הכניסה), ושם את השק עם חפציו, "היה רעש גדול, התעוררות נוראה  ממש חרדת אלוקים", כשנכנסתי לקלויז השתרר שקט, ופתאום אני שומע קול שעולה, בכזה נעימות, בנוסח מתוק כזה, הקול התגלגל לקירות, לתקרה, ירד וחדר והמיס לבבות, "חשבתי ממש שזה בת קול מהשמים".

בציון הדמעות פורצות כנחל

ר' נחמן: היכל בית המדרש לא היה כל כך גדול, אני זוכר שהוא היה צר וארוך. פעם אחת באתי שעה לפני מנחה של ראש השנה, ואני רואה יהודי נמוך קומה, לא הכרתי אותו,  והוא הולך מצד לצד, ידיו היו מחוככות, בתנועת דביקות, ואני מסתכל ומסתכל. זה היה הרה"ח רבי אפרים קראקובסקי ז"ל המכונה רבי אפרוימל (מכתביו הנוראים והמופלאים לוקט ע"י הרה"ח ר' יעקב דב ז"ל הספר 'עונג שבת'), הוא הלך בכזו דביקות, שעד היום זה חקוק בראשי.

ר' אריה: זכורני ימים מקדם שזכיתי כמה פעמים שישבתי עם רבי אפרוימל והיה מספר לי סיפורים נפלאים, גם מרבותיו שהיו קודם התקרבותו לברסלב ושהיה נערץ עליהם מאד, ובפרט על הרה"ק רבי אליעזר דוד מראדושיץ זצ"ל, "עד היום מצלצל לי המילים ודברי החיזוק שלו באוזניים" [יש לציין שרבי אפרוימל היה תלמיד חכם עצום מגזע תרשישים, וחביב ונערץ היה מאד על כל גדולי הדור בחוץ לארץ, ובהגיעו לירושלים היה קרוב מאד לרבה של ירושלים דאז המהרי"ץ דושינסקי זצ"ל].

רבי אריה אלבוים  בשיחה לניצוצות
רבי אריה אלבוים בשיחה לניצוצות

ר' נחמן: הבעל תוקע בקיבוץ בירושלים היה הרה"ח רבי יוסף כהן ז"ל, (הוא היה אחיו של ראש ישיבת חברון הרה"ג ר' אהרון כהן זצ"ל). רבי יוסף זכה הצליח להיות באומן, והיה מספר שבפעם הראשונה כשבא לאומן, הוא בירר ושאל כיצד יוכל להיכנס לציון, ואז היה השביל לכוהנים שבנה הרב מטשעהרין, עכ"פ הוא מספר שראה דבר פלא, מחמת שלא היה בעל בכי כלל, אך ברגע שהגיע לציון הקדוש, פרצו דמעותיו כנחל, ולא יכול היה לעצור בכיו.

גם הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר לא היה בעל בכי כלל, ופעם שאלתי אותו האם הוא לפעמים בוכה במוסף או בזכור ברית, הוא היה אומר לי "אם הייתי בוכה לא הייתי יכול להתפלל, לרבי אברהם היה את הכוח גם לבכות וגם להתפלל" (ועי' תורה ל' שקול נבכה גורם לקול נמוך ולחלישות). אבל היה אומר רבי לוי יצחק: "כשהייתי מגיע לציון הקדוש היו הדמעות פורצות מעיני כמעיין נובע".

תיקון חצות לא מהעולם הזה

אצל אנ"ש חסידי ברסלב הייתה 'אמת', וזה אפשר היה לראות ביותר בחגים ומועדים, ראו את ההכנות הנפלאות, את התפילות המשתפכות, את ה"הטעימני". בימי בן המצרים היו אנ"ש עושים תיקון חצות בכותל המערבי.

ר' אריה: מה אני אספר לכם, כשהגיע בין המצרים, בימים כאלה היו עושים חצות בכותל המערבי. אז רחבת הכותל הייתה צרה וקטנה, בליל שישי היו באים גם אלה שהיו גרים במאה שערים. רבי אלחנן ספקטור הלך אתנו. והלכתי איתו יד ביד. היו רבי שמואל מרדכי קורנבליט, גם רבי משה רוזנטל ועוד. מי שהרשים אותי יותר בלהגיד חצות בבין המצרים, היה החסיד רבי דוד ברסלבר (קלמנוביץ הידוע בכינויו רבי דוד רומינישער הוא היה אחיו של רבי יענק'ל מלמד), הוא היה אומר את זה בלב נשבר במתיקות כזו, היה לו כושר נגינה מסוים, והוא היה אומר את הפזמון בניגון מיוחד, עד היום אני זוכר את זה – את ההד בלילה שהיה חוזר מהאוויר, "מה אני יגיד לכם, אני הרגשתי שאני לא בעולם הזה, כאילו אנחנו בזמן החורבן, כאילו רבי יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא בוכים על החורבן". הוא היה אומר בלב שבור ובמתיקות כזה.

ולייבל (אחיו של רבי שמואל שפירא)? הוא היה אומר ככה: "רבונו של עולם, האם יש לך עונג מהאוויר הזה? לא! תבנה לנו את בית המקדש, יהיה לך עונג יותר גדול!"

מלמד אמיתי

ר' נחמן: רבי דוד ברסלבר, הוא היה מר נפש, הרבה שנים הוא ישב לבד, אבל יחד עם זה הוא ידע ללמוד. פעם אחת אני זוכר ישבנו בשטיבל, אמרו לו החברה: בבדיחותא, דוד! אתה יכול להגיד קצות, להתפלל טוב. אבל ללמוד אתה לא יודע! אז הוא אמר להם: תיקחו מסכת מששה סדרי משנה ותתחילו לומר אני יגיד הלאה… תגידו כמה מילים ואני אמשיך… אמרתי לו: דוד! אני רוצה לראות אם זה אמת. הלכתי לארון הוצאתי משניות מסכת טהרות, התחלתי להגיד והוא המשיך לומר. פתחתי פעם נוספת במקום אחר, איפה שפתחתי הוא המשיך, ובתנ"ך הוא היה עוד יותר מומחה.

רבי יענקל קלמנוביץ ז"ל, המכונה רבי יענק'ל מלמד, הוא היה מלמד דרדקי, קרוב לחמישים שנה הוא היה מלמד מומחה. פדגוג. בבית ישראל היה סניף של תמוד תורה 'עץ חיים'. הוא היה מכניס בילדים לימוד. הוא היה 'ברסלבר חסיד אמיתי'. פעם שאלו אותו איך הוא קם בחצות, הרי היה אסור לו להיות ער, כדי שיהיה לו ראש ללמוד עם הילדים, אז הוא היה אומר: כשאני קם בחצות הלילה אני בוכה להקב"ה ואני הולך להתפלל ולצעוק, ורבות אנחותיי ותפילותיי על ילדי החמד צעירי הצאן, שיגדלו יהודים טובים, ורק כך בבוקר היה ביכולתי בכלל ללמד את הילדים.

כשהילדים היו באים בבוקר היה לו ארון קודש קטן בכיתה, והוא היה פותח ואומר מודה אני וכו', אני מאמין בהקב"ה ובצדיקים. הוא היה אמר לילדים כך: "רבונו של עולם, אני יהודי קטן, תן לי כוח לשמוע בקול אבא ואמא, תן לי כוח לשמוע בקול הרבי, שנזכה ונהיה יהודים טובים". רבי יענק'ל היה מספר, שהוא התחיל לבדוק בסוף השנים שלו את כל התלמידים שלימד, וראו זה פלא שאף אחד מהם לא יצא לתרבות רעה.

בברסלב לא חיפשו סודות

דברי תוכחה נוקבים מאלפנו ר' אריה, על הדור האחרון שחדשים מקרוב באו, והולכים יומם ולילה בחקירות בדברי רבינו הקדוש, לפענח צפונות ומגילות גנוזות, החיות שלהם בלהיות חסיד ברסלב הוא חיות מחקירות ודרישות, ומעיון שאינו נצרך לעבודת ה'. היום יש הרבה ששכחו את העבודת ה' הפשוטה, את התפילה בהשתפכות, את הריקוד שעולה ובא מאליו, את השיחות ואהבת חברים. כמו שהיו מספרים שבאו פעם להרה"ח רבי נחמן מטשעהרין זצ"ל ושאלוהו על הנאמר בליקוטי מוהר"ן תורה מ"ט "כי אור להביות איש הישראלי הוא עד אין סוף", שאלו אותו כמה שיעור הוא "עד אין סוף" וכו', וענה להם רבי נחמן "פעם כשחסיד ברסלב היה לומד את השורה הזו, הוא היה רץ לשדות ובוער לה' עד הבוקר, והיום? היום שואלים שאלות".חסדידי-ברסלב

ר' אריה: אני הייתי כבר לפני בר מצווה בברסלב בשטיבל, אני הכרתי את כל חסידי ברסלב את כל הדמויות שהיו אז, אבל לא הכרתי אותם בתור חכמולוגים. ידענו שיש דרך, ברסלב זה היה תורה ועבודה, תמימות פשיטות, לימוד ותפילה בכוח, את כל השאר לא ידענו ולא עניין אותנו. היום זה דור חדש, היום רוצים לדעת מאיפה היה כוח לתת קרעכצן, יש אנשים היום באים מוציאים ספרים, מחפשים את הסודות של ברסלב, אנחנו לא חיפשנו סודות, אנחנו התקרבנו אל הסוד הגלוי.

ר' אריה: כמו שסיפרתי אני נעשיתי חסיד ברסלב עוד לפני הבר מצווה, ובהקשר לזה היה פעם, בליל חורף שלפני פסח כולם היו דחוקים ועניים מאד. היה אחד מאנ"ש שהגיע מפולין קראו לו רבי יחיאל גרינוולד ז"ל. הוא ורבי שמואל מרדכי קורנבליט שניהם היו בעלי בתים, רבי שמואל מרדכי היה אוסף כסף ומחלק לאנ"ש. רבי יחיאל גרינולד היה המנהג שלו ארבע פעמים בשנה לחלק צדקה. פעם אחת הוא קרא לי ואמר לי תשב על יד שולחן קח עפרון ודף תכתוב ככה: רבי שלמה וקסלר כך וכך. רבי שמואל שפירא כך וכך. רבי אברהם יעקב כך וכך. רבי יחזקאל מרגליות כך וכך. רבי שמואל הורביץ כך וכך, וכך לכל אנ"ש. שם לי כסף בתוך המעטפות אמר לי: לך ותחלק. אני אומר לו: "רבי יחיאל אני בחור צעיר, איך אתה מאמין לי ונותן לי סכום כסף כזה. אולי אני אברח? מה ראית בי?" הוא אמר לי: "אם אתה זכית מהבר מצווה שלך לדעת מהרבי, אז אתה לא גנב". אני זוכר, שאני יצאתי מבתי מחסה כולם שמחו. ככה זה היה לפני שבועות ולפני ראש השנה ובאמצע השנה. אני הייתי נאמן ביתו.

ברסלב – תמימות ופשיטות

סימן ההיכר של חסיד ברסלב היה בלכתו ברחוב ובדרך, אנשי שלומנו כשהיו הולכים ברחוב, הייתה להם התנהגות פשוטה מאד, והלכו בביטול ובשפלות. הם היו יהודים גדולים, אבל כשהיו רואים אותם ברחוב מחמת ענוותנותם ושפלותם לא היו נראים שיש בהם משהו. כמו שהרבי אמר על רבי נתן, שהיה הולך ברחוב היה נדמה בעצמו "כשטיק בלאטע" (חתיכת בוץ), אבל הם היו עובדי ה', ביניהם היו תלמידי חכמים מופלגים, וביניהם היו אנשים פשוטים אבל עובדי ה' מופלגים.

ר' נחמן: היה אחד מאנ"ש רבי מרדכי קייז ז"ל. פעם היו מסיידים את הדירות לבד לא היה כסף לתת לסייד. אבל התקרה הייתה גבוהה, לא כמו היום, שאפשר לעלות על כסא או על שלחן, רבי מרדכי היה גר בבתי נייטין, שם התקרה הייתה גבוהה, הוא עלה על כסא שהעמידו על שלחן ולפתע מעד ונפל, הוא שכב על רצפה ללא יכולת לזוז. נשברו לו צלעות או משהו כזה. רצו מהר לקרוא לרופא אך הוא זעק ואמר: לא לקרוא לרופא. אבל בני משפחתו לא שאלו אותו, ומהר הזעיקו רופא. כשהוא שוכב על הרצפה, הרופא הגיע רוצה לבדוק אותו. הוא שואל מה קרה פה? איך הוא נפל על הגב. רבי מרדכי פונה לרופא ואומר: אתה יכול ללכת מי קרה לך? הוא צעק עליו. הרופא חיכה חצי שעה ראה שלא עוזר כלום ואמר לבני הבית שאסור לנגוע בו מי יודע מה יקרה עם חוט השדרה והלך. אחרי שהוא הלך, אמר רבי מרדכי לאשתו ולילדיו שייקחו מגבת ארוכה., ושירימו חזק עם המגבת, הרימו אותו ולקחו אותו עם הידיים ושמו אותו על המטה הוא שכב שבוע שבועיים וזהו. זה היה נס. הוא אמר לי: "בקשתי מהקב"ה אני לא צריך דוקטורים אני משתמש בך לרופא". זו הייתה אמונתם הפשוטה ותמימותם של אנ"ש.

הילולא דרביה"ק

קשה להביע על הכתב את ההתרגשות בקולו של ר' נחמן, עת ספרו על סעודת היארצייט, קשה להכיל עלי גיליון את הנעימות בקולו את השירים והניגונים המשתפכים מפיו.

ר' נחמן: ההילולא הקדושה של רביה"ק היו עושים ברוב השנים אצל הרה"ח רבי יונה לבל ז"ל. רבי יונה היה גר בבתי מחסה, דירתו הייתה מעל הבית של רבי אברהם שטרנהארץ, מליד ביתו הייתה הדרך לגג – מהגג הזה היו רואים וצופים על כל מקום המקדש, שם על הגג היו בונים שלוש סוכות, (היות ועל הגג היו כיפות קמורות לא היה באפשר לבנות סוכה אחת גדולה), סוכה אחת הייתה של רבי יונה ועוד סוכה היה בונה בשביל היארצייט, גם בסוכה של שכנו, היו משתמשים לסעודה. לרבי יונה הייתה מסירות נפש עילאית על היארצייט הקדוש, והוא ואשתו רוב השנים היו גם מבשלים את כל הסעודה והיו שנים שגם גיטאלע אשתו הצדקנית של הרה"ח רבי נתן בייטלמאכער ז"ל בישלה).

את הסעודה המרכזית עשו ביום ההילולא בשעה שלוש אחה"צ לערך, ורוב הזמן משך כמה שעות היו שרים ומנגנים, חוץ מהזמן שרבי אברהם שטרינהארץ היה מדבר, ובדרך כלל שיחתו ביארצייט הייתה נמשכת שעתיים שלוש! והיה תמיד היה מדבר בעיניים עצומות, ובעל פה ללא ספרים.

ר' אריה: הריקודים היו על הגג. השמחה הייתה גדולה מאד, ויש לציין שלא היה שום כלי נגינה בסעודה זו, ועם כל זה אין לשער את ההתלהבות והריקודים שהיו. הרה"ח רבי הערשל צוקר היו לו מנגינות מיוחדות, "היום לא שומעים אותם". אחד השירים שהיו שרים היה "מלך רחמן רחם עלינו" וכשהיו מגיעים בשיר למילים "ושם נעלה" היו עומדים כולם על הגג ומראים באצבע על מקום המקדש, "לא יכלו להיפרד מהמילים האלו", ובמשך זמן ארוך היו חוזרים ושרים את השיר בהשתוקקות נפלאה, "עד היום שאני נזכר בזה צמרמורת עוברת בכל גופי".

הרה"ח רבי ועלוועל (בנימין זאב) חשין זצ"ל, היה שר שיר מיוחד על סדר הא-ב, "באמונת אומן נודה ונהלל" וכולם היו עונים אחריו "נהלל נודה ונהלל", וכך היה ממשיך "בזכות רבינו נודה ונהלל"  "גדולת רבינו נודה ונהלל" וכן על זה הדרך היה שורז מילים מיוחדות בגדולת הרבי. גם רבי יונה לבל היה שר "אדיר אתה בציון" "ברוך אתה בציון", כל השירים ששרו היו בכיסופים נפלאים ובגעגועים נוראים לבנין בית המקדש, ושירים בגדולת רבינו הקדוש. "מה אספר לכם, מאז לא שמעתי כאלו שירים, כאלו מנגינות, כזו התרגשות והתעוררות, אי אפשר להסביר בפה".

נזכר-בשיחה

לא לבייש את הרבי

השיחה ארכה שעה ארוכה ולא זכינו להכניס את כל השיחות והסיפורים עוד חזון למועד…

לסיום מספר לנו ר' אריה: היה אחד מאנ"ש שמו רבי ישעיה גרינוולד ז"ל, כשבאתי לבקר אותו בימים האחרונים אז היה כבר קשה לו מאוד הוא שכב בבית חולים על ערש דווי, אני יושב ומקשיב לתפילתו, "ומה הייתה תפילתו ובקשתו"? הוא היה צועק בלא כוח "אוי לא לבייש את הרבי". רבונו של עולם תן לי דעת ושכל שנחזיק את עצמנו לא לבייש את הרבי. שאלתי אותו: ר' שייע זך אתה ונקי מה אתה מדבר כאלה דיבורים, מה קרה? הוא אומר: אפילו עכשיו בימים האחרונים רחמנא לצלן עדיין הבעל דבר גדול, עדיין הבעל דבר מסובב אותי בכל מיני מחשבות, אז אני מתפלל שאני יבוא למעלה עם אמונה שלמה, שאני לא אבייש את הרבי.

שומה עלינו, אנו תלמידיו של הרבי הנושאים את שמו בגאווה ובגאון, לזכור תמיד בכל מקום ובכל מצב "שלא לבייש את הרבי".

בדוק גם

שער

אומן, עיירתי מכורתי

ראיון מרתק על החיים באומן בשנים שבין שתי המלחמות, תיאור מרהיב מחד של הקלויז והתפילות, …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים