עיר, מקלט

נולדתי לפני חמישים ושלוש שנים בעיר בצפון הארץ. היינו מהמשפחות הדתיות הבודדות באזור. כשגרים בצפון צריך מקלט. בעיר שהתגוררנו בה היו מקלטים ישנים, קטנים וטחובים. אבי, שהיה מהנדס בהכשרתו, החליט על דעת עצמו להרחיב את המקלט בבניין שלנו. איש לא הציע לעזור לו, וודאי שלא להשתתף בהוצאות. אבי תכנן, הזמין הפועלים, הם חפרו, הרחיבו, יצקו ובנו מקלט רחב ידיים, מואר ונקי כמו מוזיאון. הוא צבע אותו מדי שנה (אף שלא היה בו שימוש), התקין מערכת איוורור, שירותים ומקלחות מצוחצחים, הוא בנה ארון משחקים וקנה משחקים חדשים שיפתחו רק במקרה ש… התחביב הזה התברר כיקר עד מאד, מה שהביא אותו למצב של חובות שדי לחצו עליו, אבל אמי השקטה והמסורה לא אמרה דבר. היא התגייסה למען המטרה הזו. בינתיים גדלתי והתקרבתי לגיל הבת מצווה. את חגיגת הבת המצווה הייתי אמורה לקיים בראש חודש חשוון. יום הכיפורים הגיע. אני זוכרת שהשתתפתי בתפילה מתחילתה והייתי גאה בעצמי על כך שני צמה לפני בת המצווה. ולפתע התהפך הכל!

הרחוב התמלא ברכבים, אנשים נכנסו לבית הכנסת והתפילה הופסקה, אמי אמרה לי: "בואי הביתה, יש מלחמה". רצנו הביתה, לא יודעים מה לעשות, ואז שמעתי בפעם הראשונה את האזעקה ונזכרתי במקלט… לא רק אני נזכרתי. כל השכנים כמובן רצו למטה. אבי פתח את המקלט וכולם נכנסו ללובי המפואר שאבי בנה. אני זוכרת את הילדים מתנפלים על משחקי הקופסא, את שאר השכנים מתיישבים להם על הספות, ורק אני ומשפחתי ישבנו בפינה והתפללנו. לאחר זמן, ניגשו מספר שכנים וביקשו גם הם להתפלל. הערב החל לרדת, וממש בעת 'נעילה' נשמעו נקישות על דלת המקלט. הכל הביטו באבי, והוא ניגש ושאל: "מי זה?" נשמע קול, אך הרעש בפנים לא איפשר לשמוע. "שששש", אמר אבי. כולם שתקו, ואז שוב נשמע הקול: "אנחנו שכנים מהבניין ליד". הם לא היו צריכים לומר את שם המשפחה. המבטא הצרפתי עשה זאת בשבילם. זו הייתה משפחה שכונתה בשם 'פרנסואה', עולים חדשים יחסית שהגיעו מצרפת והיו בטוחים שהם מגיעים למקום הבטוח בעולם וכעת גילו שלא.

הייתם צריכים לראות באיזו מהירות לקח לשכנים להחליט שהם אינם מסכימים. "למה?" שאל אבי. "יש להם מקלט", אמרו השכנים, "שילכו למקלט שלהם". אבי פתח את הדלת ושאל באדיבות מה עם המקלט שלהם. הגב' פרנסואה אמרה: "לונדרואה א סאל" ("המקום הוא מלוכלך") אדון פרנסואה אמר: "אונופופר רה ספירה" ("אי אפשר לנשום"). ,סיל וו פלה" ("בבקשה"), אמרה הגברת פרנסואה. אבי אמר: "זה בסדר, תיכנסו".

מספר שכנים החלו למחות, אך אבי תפס סמכות ואמר: "שאיש לא יאמר כאן מילה לגבי המקלט. אתם לא שילמתם פרוטה על הפאר הזה. אמנם זה מקום השייך גם לכם, אבל את הזכות להחליט מי ייכנס לכאן אני חושב שקניתי במחיר מלא". השכנים לא קיבלו זאת: "תסלח לנו, אדוני, אנחנו לא ביקשנו ממך לעשות כלום ואין לך זכות להכניס אנשים זרים בלי רשותנו…" הסתכלתי על אבי, המהנדס המאופק, שפתאום החל לנאום: "שכנים יקרים", אמר, "כעת שעת 'נעילה': אלה הרגעים האחרונים להתפלל על גורלנו לכל השנה. אנחנו מתפללים לבורא העולם 'פתח לנו שער בעת נעילת שער". כאן אבי בכה. לראשונה בחיי ראיתיו בוכה. "אנחנו כאן במקלט, ואין איש היודע מה יעלה בגורלנו. כולנו, דתיים וחילוניים, מתפללים לבורא עולמים שיפתח לנו שערי הצלחה ובריאות ושלום, ואיך אלוקים יפתח לנו שער אם אנחנו לא פותחים את שערינו בפני הזר שהוא לא ממש זר אלא שכן כאן ברחוב?

לשמע הדברים הנרגשים של אבי שיצאו ממעמקי לבו, כולם פינו מקום והחלה תפילת 'נעילה' שאותה לא אשכח על חיי.

מאותו היום, כמעט בכל יום היו אזעקות ואנו בילינו זמן רב במקלט, ומשפחת פרנסואה אתנו.

במהלך הימים כולנו התקרבנו למשפחה, ואני התוועדתי לבת גילי ושמה "פסקל". תודו שזה שם שקשה לשכוח.

תהום הייתה פעורה ביני לבין פסקל, אך אנו הצלחנו לגשר עליה, כי לא ממש הייתה לנו ברירה. שיחקנו יחד והתקרבנו זו לזו בימים הקשים הללו של המלחמה. פסקל גם השתתפה במסיבת בת המצווה שלי שהתקיימה, איך לא, במקלט המפואר. ואז הסתיימה המלחמה וחודשים ספורים לאחר מכן עזבה משפחת פרנסואה את השכונה. איש לא שאל לאן ולא הגיע להיפרד. רק אני ופסקל ישבנו בבית ממש עד שהמשאית הסתלקה, ונפרדנו. היא סיפרה שאבא שלה קיבל עבודה טובה במרכז הארץ. אפילו לא שאלתי איפה. אחר כך הצטלמנו ליד המשאית למזכרת ונופפנו לשלום זו לזו.

אחר כך הלכתי הביתה ובכיתי בכי פרידה של ילדה, ממישהי שאפילו לא ממש הייתה חברה שלה, ובשנים שלאחר מכן הלכה ונתעמעמה וכמעט נשכחה.

בגיל 22 נישאתי ולאחר מס' שנים עברתי עם משפחתי לגור באחת מישובי גוש קטיף. את ההמשך כולם מכירים. נאלצנו בכוח לפנות את בתינו, והמקום שחיינו בו הפך לשממה. כמו כולם, הועברנו למעין עיר שהוקמה בתוך מספר שבועות. מווילה עם שלושה מפלסים ירדנו לקרוואן צפוף, ובעלי ואני נותרנו ללא עבודה ועם שברון לב נורא.

כחודשיים לאחר הגירוש, בשיא הייאוש והכאב, קיבלתי טלפון מאמי. "מישהי התקשרה אלינו וביקשה שתחזרי אליה", אמרה ומסרה לי מספר טלפון. רשמתי אותו, ובגלל העומס שהיה מוטל עליי שכחתי ממנו ברגע שרשמתי. יומיים לאחר מכן אני מקבלת טלפון. "שלום", אמרה הדוברת, "את יודעת מי אני? "פסקל", אמרתי אפילו בלי להסס. "אני לא מאמינה, איך זיהית את הקול שלי?" "את הקול לא כל כך, אני מודה, אבל את המבטא הצרפתי שלך לעולם לא אשכח", אמרתי. "מה שלומך?" שואלת פסקל, "אני דואגת לך עם כל מה שעברת לאחרונה". "מאיפה את יודעת זאת?" שאלתי, "אני חושבת שעברו שלושים שנה מאז התראינו לאחרונה, ולא היה לנו שום קשר". "את לא תאמיני", אמרה פסקל, באחד העיתונים הייתה תמונה של ילדה בוכה, זו היית את, כלומר, ברור שזו לא היית את, אבל הילדה הזו הייתה כל כך דומה לילדה שראיתי בוכה שם במקלט ביום כיפור, שהייתי בטוחה  שזו הבת שלך. לא היה לי ספק בכלל. מה שעשיתי זה לערוך חיפוש בלשי אחר שם משפחתך דרך המשפחה היחידה שהוריי זכרו מהכתובת הקודמת. שאלתי אותם על האיש שבנה את המקלט המפואר. הם הביאו לי את הטלפון של הורייך ומשם הגעתי אלייך".

התרגשתי מאז על הדרך הארוכה שעשתה פסקל כדי להתעניין בשלומי. "תודה", אמרתי וסיפרתי לה על התלאות שפוקדות אותנו.

פסקל אמרה: "יהיה לנו מספיק זמן לדבר, לא בשביל זה התקשרתי". "אז בשביל מה?" "אני רוצה שהמשפחה שלכם תתגורר אצלנו בינתיים, זה לא ייתכן שתגורו שם. אני אומרת לה: "פסקל, אני חוששת שאת לא ממש מבינה את המצב. יש לי שישה ילדים, ואני בספק אם תוכלי לארח אותנו ליום אחד… אבל תודה…" פסקל שיסעה את דבריי: "אם את באה ורואה את הבית שלי – לא תגידי ככה", אמרה במבטאה הצרפתי הכבד. "שלחתי נהג שיביא אותך לקחת דוגמא מהבית כדי לראות אם מתאים לך". היא התכוונה כנראה לעשות סיור. "איזה נהג?" אני שואלת. "עוד שעה הוא אצלך. תבואי עם בעלך ותחליטי.

לא הספקתי לספר לבעלי, ומכונית מפוארת שמעולם לא ראינו כמותה מגיעה למתחם שלנו. הנהג התעכב במספר קרוואנים, לבסוף עצר ליד הקרוואן שלנו. הודענו לגדולים שישמרו על הילדים וקפצנו לרכב. הוא הסיע אותנו לאחד היישובים היוקרתיים בארץ, פסקל התגוררה בטירה. אין לי שום דרך לתאר את הבית שלה. מדובר היה בקומפלקס ענק של מספר בתים עם שטח ענק ובו מגרשי טניס, בריכה ומרחבים. הגענו לסלון המרכזי המפואר, פסקל קיבלה אותי בחום והחלה לספר לנו כיצד התנהלו חייה מאז עזבה את הרחוב הפשוט שלנו. מסתבר שאביה נחשב למומחה בתחום הנשק, וזה היה רק עניין של זמן עד שיקבל עבודה מכובדת. כשזה קרה, הם עברו למרכז הארץ ובמשך השנים אביה הפך לעצמאי ולעשיר בקנה מידה. היא נישאה לבן משפחה צרפתית עשירה פי כמה. במשך מספר שנים חיה בצרפת, ולפני שנתיים עשו עלייה ורכשו את הבית שהם גרים בו כעת.

"יש לי רק שני ילדים ויש לי יחידה של חמישה חדרים במיוחד בשבילך. את עוברת לכאן עם כל המשפחה עד שתמצאו פתרון דיור. "אבל זה יכול לקחת שנים", אמרתי. "אפילו שייקח כל החיים", אמרה. "אני כבר דיברתי עם בעלי. זה המקום מצוין ואתם באים לכאן". "אבל למה, פסקל?" שאלתי, "למה דווקא אני?" פסקל הביטה בי ועיניה התמלאו דמעות. "את באמת לא יודעת למה דווקא את?"

ואז החלה להשתפך במונולוג, שרובו עברית וחלקו צרפתית. "עשינו עלייה. לא השתלבתי טוב, והשכונה לא האירה לי פנים. כולם קראו לנו משפחת פרנסואה על שם הכלב שלנו… כן, אני בטוחה שגם את… בכלל לא התייחסו אלינו. וכשהייתה אזעקה רצנו למקלט. היו שם שכנים לא מוכרים שצעקו ודחפו, והמקלט היה טחוב וקטן ולא יכולנו לנשום. אמא אמרה לאבא בצרפתית: 'אני יוצאת מכן, לא יכולה לחיות ככה', ויצאה. אבא ניסה להחזיר אותה, אבל היא לא הסכימה, ואני ראיתי את אבא רץ אל אמא, כשבחוץ חשש מהפצצות ממטוסים. "רצתי אליהם, אף שפחדתי, ואמרתי שבבית הסמוך יש מקלט יפה מאד ומודרני. איך ידעתי? נו, הייתי ילדה בודדה ומשועממת, וצפיתי שעות רבות בתהליך הבנייה של אבא שלך. אבא שלי לקח את אמא ואותי, ורצנו לבניין שלכם דפקנו ולא ענו, ואז אבא דפק חזק יותר ושמענו קול וביקשנו להיכנס. שמענו צעקות, והבנו שלא נותנים להיכנס, וההמשך ידוע.

"הכרתי אותך מרחוק ומעולם לא העזתי לגשת אלייך, כי היית דתייה. ואז אבא שלך אמר: 'בואו, נפתח להם את השער ואלוקים יפתח גם לנו'. ראיתי אותך בוכה, והבכי הזה נחרט בלבי לעולמים. ואז הכניסו אותנו. לא רק למקלט נכנסנו, אלא לישראל, לשכונה וללב של השכנים. את היית החברה הראשונה שלי כאן, וגם אם לא שמת לב לזה, היית אז האדם המשמעותי בחיי. זו הייתה תקופה כל כך חשובה בשבילי, וכשנפרדנו, ידעתי שאיני נפרדת באמת. בלב שלי תמיד זכרתי את הילדה שהייתה החברה הראשונה שלי בישראל.

"עברו כל כך הרבה שנים, ופתאום אני פותחת את העיתון ורואה את הילדה ההיא בוכה שוב, ואני מתחילה לבכות ומביטה שוב ושוב ויודעת שזו לא את, אבל זו בוודאי הבת שלך, ואני מיד מתחילה לחשוב איך להגיע אלייך.

"בימים שחלפו, סיפרתי לבעלי מי את והחלטנו שכעת תורנו לפתוח לכם את השער. אתם באים לגור כאן, רק תגידי כן.. בבקשה". ביקשנו לחשוב על כך מספר ימים והחלטנו להגיע לתקופת נסיון.

נחתנו לדירת פאר ענקית. בעלה של פסקל סידר עבודה לבעלי. עם הילדים הייתה בעיה של מוסד חינוכי, אבל זו נפתרה בזכות הנהג הצמוד של המשפחה.. במשך שבע שנים וחצי התגוררנו שם, בבית המפואר הזה, פסקל התחזקה, הפכה לדתייה וגם סחפה את בעלה. בינתיים בנינו בית במושב דתי במרכז הארץ.

הפרידה השניה מפסקל היתה קשה עוד יותר מזו הראשונה. התרגלנו להיות כמו משפחה אחת, אך הגיעה עת הפרידה. הפעם ידענו שזו רק פרידה גיאוגרפית. אנו נישאר בקשר עד יומנו האחרון.

בדוק גם

מי-גנב-את-המטבע

מי גנב את המטבע

הסיפור התרחש לפני כמאה ושלושים שנה. כמאה רבנים חשובים מכל מדינות אירופה הגיעו לאספה, בה …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים