ראשי / ראשי / מאמרים / מאמרים מירחון ניצוצות / כשנוסעים לאומן, לא מפסידים

כשנוסעים לאומן, לא מפסידים

רסיסי אור ושביבי דרך מזיכרונותיו של החסיד הישיש הרה"ח ר' יעקב גלנט שליט"א הרואים אור בפעם הראשונה, לקראת פרוס שישים שנה מהקיבוץ הראשון שהיה ובו השתתף לאחר מלחמת העולם השנייה: על הנסיעות לאומן בשנים שאחרי המלחמה, על הפגישה המרגשת עם אביו ברכבת בדרך לאומן, על המסירות נפש לטבילה במקווה, ועל החיים היהודיים במחתרת בעיר טשקנט תחת שלטון הפחד והאימה הקומוניסטי.

 

הפגישה ברכבת

בהירים היו השמים ונטולי כל דופי, שמש בוקר מאירה שולחת קרנותיה ברוך, צמרות העצים נעים במשובה קלה, בוקר קייצי נעים ומלבב. הלב דופק, הומה, העיניים משוטטות לכל עבר, ופחד ניכר בין ארובותיהם, התחנה עמוסה לעייפה באיכרים מגושמים ושיכורים, בידיהם תרנגולות מקרקרות, רעש ובלגן, צפיפות ודוחק, ולא די בכל זה, כל העת סובבים שוטרי חרש בפנים חמורות סבר למצוא טרף.

בקול שאון ורעש מגיעה הרכבת, כולם עולים והיא עושה דרכה הלאה, למוסקבה. הנופים החדגוניים חולפים ביעף בין אילנות חדי צמרת ומעיינות על אם הדרך, אבל העיניים, אוי העיניים והלב, הם נמצאים הרחק אלפי קילומטרים משם, הלב הומה מגעגוע, כבן אחרי אמו, ככלה קרואה מחופתה, העיניים דומעות ושפתיים רוחשות תפילה, "רבונו של עולם, האר לי אור בהירות הדרך" – הדרך לצדיק, הדרך לראש השנה, לאומן. והוא כמקריב נפשו, אינו שם ליבו לצל השלטון המאיים, לסוכני החרש המצויים בכל פינה, אי אפשר לעצור את הלב מלפעום, אי אפשר להתנתק ממקור מחצב הנשמה, מאור העיניים ומקור החיות.

הוא יושב לבדו, בדד, לא הודיע לאיש את מעשיו ועל נסיעתו אומנה, אף לקרובים אליו לא גילה. אך פתאום מרחוק נדמה לו שרואה הוא אדם מוכר, הוא קם ממקומו, מתקדם ומאמץ את עיניו, "אבא, אבא, מה אתה עושה כאן ברכבת? אן פניך מועדות?"… "יענק'ל בני יקירי, לאן יכולים להיות מועדות פני בעת הזאת, אם לא למעיין הנובע באומן". התרפקו הם איש על רעהו, "הוי אבי", "הוי בני". הפחד הנורא מפני קלגסי סטאלין, נתן פחדם מלגלות אפילו אב לבנו על נסיעתם, אך אז ברכבת נקשרו הלבבות ביתר שאת, עשו יחדיו את הנסיעה בתפילה ובריקודים עד בואם אומנה.

מימין לשמאל: רבי אריה לייב רבז'ין- חמיו של ר' יעקב גלנט, החתן ר' נחמן גלנט באירוסיו, רבי יעקב גלנט, ר' מסעוד גבאי מצפת, רבי נפתלי צבי דובינסקי זצ"ל ר' מנחם מנדל גלנט הי"ו
מימין לשמאל: רבי אריה לייב רבז'ין- חמיו של ר' יעקב גלנט, החתן ר' נחמן גלנט באירוסיו, רבי יעקב גלנט, ר' מסעוד גבאי מצפת, רבי נפתלי צבי דובינסקי זצ"ל ר' מנחם מנדל גלנט הי"ו

סיפור זה התרחש באחת מנסיעותיו לאומן בימי האימה ברוסיה, של החסיד הישיש הרה"ח ר' יענק'ל גלנט שליט"א. לפני כעשור שנים זכינו לשבת יחד עם ר' יענק'ל, והוא במשך כמה שעות העלה זיכרונות וסיפר על שנותיו הארוכות והאיומות תחת צל הברזל הקומוניסטי. עוד סיפר על הקיבוצים בראש השנה שהיו אחרי המלחמה. עד הלום שיחה זו נשארה בין הכתבים, ועתה לראשונה מופיעה ורואה אור.

 

הפעם הראשונה באומן

נסיעתו הראשונה לאומן הייתה בשנת תרצ"ז, בשנים הקשות שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה, אז היה הוא לפני גיל שבע, ודודו ר' יוחנן לקחו בנסיעה זו. בשנים אלו הקלויז כבר היה סגור ונעול על מסגר ובריח, ומספר ר' יענק'ל, שעד היום הוא זוכר את השוטרים שעמדו סביב לקלויז, ואת המנעול הגדול ששמה הממשלה על הדלת.

באותה שנה התקיים הקיבוץ בבית פרטי, בו השתתפו חמש עשרה אנשים לערך בלבד, ולאחר ראש השנה חזרו לקייב. "הייתי אז בגיל שבע, ואני זוכר עד היום את הציון הקדוש, הבית שעליו עוד היה קיים, ישבתי על הרצפה ומכיוון שלא ידעתי עדיין לקרוא בלשון הקודש, אבי אמר איתי מילה במילה את "התיקון הכללי" ואני חזרתי אחריו".

 

אבא נלקח לכלא הרוסי

בשנת תרצ"ח המצב ברוסיה כבר היה גרוע ורעש תופי המלחמה הדהדו והכו ברעש, המצב בדרכים היה קשה מנשוא, ולא היתה שום אפשרות להגיע לאומן [מלבד חסידי ברסלב שהתגוררו באומן, והרה"ח ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל שהגיע במסירות נפש, באומרו את המשפט, שנחקק עמוק בקרב אנ"ש: "מפחד אני לא לנסוע יותר מאשר לנסוע…"]. בזמן השואה האיומה רק שניים הצליחו להגיע לאומן, הרה"ח ר' צבי זטולובסקי ז"ל ועוד חסיד אחד.

ביום מן הימים, בעת המלחמה, פרצו שוטרים לבית אביו של ר' יענק'ל, ר' נפתלי צבי, ועצרו אותו בתואנה שעבר עבירה חמורה. לקחו אותו בעגלה שחורה עם סוסים, לבית הכלא באומן, ולאחר חקירה לקחו אותו ואת כל מי שעוד עצרו באותם ימים לבית הסוהר בקייב. לא לקחו אותם בעגלות או במכוניות, אלא הוליכו את כל הקבוצה ברגל כשלוש מאות וחמישים קילומטרים. בבית הסוהר בקייב הוא שהה משך תשעה חודשים "לחקירה". כדרכם האיומה של הרוסים החקירות התנהלו באמצע הלילה, ופעם אחת "אבי כבר לא היה בכוחותיו לקום לחקירה, וכידוע שבאם לא יבוא, יכולים רשעים אלו להורגו מיד ללא דין ומשפט. הגוי ששהה איתו באותו חדר התחיל לצעוק עליו שיקום ויתחזק, ובדרך ניסית הצליח לקום מצעקותיו".

"אשמתו החמורה" של האב הייתה, שדיבר שיחת חברים עם חברו, וחיזק אותו להימנע מלעבוד בשבת. כשחברו לא הגיע לעבודה בשבת ונשאל מדוע לא בא לעבודה, ענה ואמר "ר' נפתלי צבי חיזק אותי לא לבוא לעבוד, אז שהיתי בשבת בבית הכנסת". ר' נפתלי צבי חשב בליבו שעל עוון כה "פעוט" הוא ישתחרר כעבור ימים ספורים, אך למרבה הצער כבר בדרך לבית המשפט אמר לו אחד השוטרים "ברוסיה כמו ברוסיה. פה לא יושבים פחות מעשר שנים", ואכן כך היה, שנגזרו עליו שנים ארוכות בסיביר, והוא ישב שם למעלה משמונה שנים, כשבשנים אלו בנו לא ידע מה עלה בגורלו, ואף לא ידע אם הוא חי או מת.

גם שם, בסיביר הקפואה, לא הפסיק ר' נפתלי מלעבוד את השי"ת בדבקות ובשמחה, ובכל עת ורגע התחזק באמונה תמימה, שהכול מאת ה'. ומספר ר' יענק'ל בשם אביו ש"באחד השנים הגיע למחנה בחור צעיר מפולניה, שהיה ממשפחה חשובה של רבנים ודיינים, והוא היה שרוי בפחד נורא. באחד הימים פגש אותו אבי כשהוא עצוב ושבור. אבי חיזק אותו מאד ואמר לו 'ה' יתברך נמצא בכל מקום, הקב"ה יכול לעזור לך גם כאן'. הוא לא הבין, הוא צחק". אך למרבה הפלא לאחר כמה ימים ניתנה פקודה, שכל האנשים שמוצאם מפולין מוחזרים ומשולחים חזרה לפולניה, והבחור הזה ביניהם (לאחר חמישים שנה נפגש עימו ר' יענק'ל כאן בארץ הקודש).

 

 

הנסיעה הראשונה לאחר המלחמה

ראש השנה הראשון שהצליחו לנסוע והיה קיבוץ באומן, היה על ראש השנה שנת תשי"ג. עדיין היו קשות השנים, ונוראות היו הדרכים, ועוד באותה העת אביו היה כלוא בסיביר. מספר ר' יענק'ל, שבעת נסיעתם שאלו את נהג המונית, כמה יהודים נשארו באומן, ענה להם הנהג והפחיד אותם "לא היה יהודי אחד שלא הרגו אותו במלחמה". נשארו שמונה אנשים שהצליחו להתחבא, אך גם עליהם הלשינו והרגו אותם גם כן. האוקראינים ימ"ש חפרו קבר אחים גדול ושם נורו למוות למעלה מעשרים אלף יהודים, שחלקם נפלו לבור בעודם בחיים ונקברו חיים הי"ד. בנוסף לפחד הנורא ששרר אז ברוסיה, התגבר עליהם הפחד שבעתיים לאחר דברי הנהג, אך מחוזקים היו בכוחו של אותו צדיק והמשיכו בנסיעתם.

הנסיעה לאומן מטשקנט לא הייתה קלה, הדרך ארוכה מיני ארץ, מרחק של למעלה מארבעת אלפים קילומטר. נסיעה ברכבת לוקחת יותר משבוע ימים, ונסיעה במטוס זה שבע שעות עד למוסקבה, וממוסקבה נוסעים לקייב, נסיעה שלוקחת חמש עשרה שעות ואז מקייב לאומן ברכבת.

בשנה זו הגיעו לאומן שבעה עשר אנשים לערך, אז כבר הבית על הציון לא היה קיים (וכבר סומן ע"י דניאל הגר בשכבת בטון צמוד לבית הגוי שנבנה שם ואכמ"ל), ובתים נבנו על כל בית הקברות.

מיד בהגיעם לאומן נפנו לשכור בית קרוב לציון שישמש אותם לימי החג, וראו זה פלא מיד כשנכנסו לאומן הגיעה המשטרה, כאילו כבר ידעה מבעוד מועד על בואם, וחיכתה להם. כל אחד היה צריך לעבור חקירה קטנה, על שמו, משפחתו, גילו וכדו'. בבית זה ששכרו, שם היו מתפללים, ישנים ואוכלים.

הממשלה הרוסית לא הסכימה שיכנסו לציון הקדוש, וכל פעם היו צריכים לעשות פעולות שונות ומשונות כדי להיכנס. במיוחד שבחצר הציון היה אז תדיר כלב גדול ואימתני, שרק אם היה מתקרב מישהו אל לשער הוא היה פורץ בנביחות קולניות. החסיד ר' יצחק לקח בכיסו קציצות ובשר והיה זורק לכלב, אך גם זה לא היה עוזר. רק בשוחד גדול, בכסף ותכשיטים שניתנו לבעלת הבית הגויה, היא נתנה בקושי גדול להיכנס ולהתפלל, וגם אז הייתה מעירה כל העת לא להשמיע רעש ולהתפלל בלחש.

 

רצפת הציון בשנים עברו
רצפת הציון בשנים עברו

הפחד הנורא

קשה לתאר את הפחד והאימה הנוראים שעברו על תושבי רוסיה בכלל בתקופה זו, ועל אחת כמה וכמה את הפחד של היהודים ובפרט אלו ששמרו במסירות נפש על פך השמן הקטן, שנשאו עימם את הגחלת היהודית שלא תכבה חלילה.

"כשהיינו נוסעים במונית לאומן, היה פחד לנסוע יחד. הייתי מגיע לקייב עם החסיד הרה"ח ר' צבי זטולובסקי ז"ל, ומשם לא היינו נוסעים יחד במונית". אף אדם לא סמך על חברו, ואף שאנ"ש חסידי ברסלב היו דבוקים איש לרעהו, וסמכו אחד על השני, עדיין היה פחד נורא ממלשינים ומהמשטרה.

כדי להמחיש ולו במעט את הפחד הנורא שהיה אז, מספר לנו ר' יענק'ל, שפעם אחת הגיע לטשקנט בערב יום הכיפורים תייר שבא מאמריקה, וכשדיבר איתו סיפר לו שהיה גם בארץ ישראל. "ביקשתי ממנו שימסור דרישת שלום לדוד שלי", הוא התפלל עימם בבית הכנסת את כל התפילות ביום כיפור, ולאחר תפילת ערבית שבמוצאי הצום, מרוב פחד לא הזמין אף אדם את התייר הנ"ל לביתו. או אז פנה אליו ר' יענק'ל, שבטוב ליבו וברחמיו לא יכול היה לראות, שילך אותו יהודי רעב וצמא, "אמרתי לו, תשמע אתה מוזמן לביתי אך לא נלך יחדיו, אני אלך יותר מוקדם בדרך הרגילה, ואתה תלך אחרי דרך גגות הבניינים, הוא היה שמח מאד שהוא הולך ביחד איתי לבית שלי", הוא הגיע לבית ואכל ושש ושמח, "ארבע שעות היה אצלי בבית", לפני שיצא הודה על האירוח הלבבי, והשאיר כמה מזכרות ותשמישי קדושה שהביא איתו מארץ ישראל, וכשיצא מהבית, יצא מצד האחורי.

לא עברה שעה מביקורו, ובשעה שתים עשרה בלילה, דפיקות בדלת. "בא אצלי אחד ושאל, האם יש לי מסמרים? אני מסתכל עליו, איזו מן שאלה זו באמצע הלילה. 'מה אתה שואל?' אמרתי". ואז אותו אדם שלא היה אלא מהבולשת הרוסית הנודעת לשמצה החל לשאול אותו שאלות על אותו אורח, האם היה אצלו, היכן הוא כעת וכו', משך ארבע שעות נמשכה החקירה הזו. "אנשים לא מבינים מה זה היה רוסיה".

 

לאומן לא באים בשביל מציאות

"השמחה שזכינו להיות באומן על ראש השנה, היא הייתה מקור חיותנו ושמחתנו לכל השנה, כל השנה היינו שמחים ורוקדים על הזכות הנפלאה שזכינו לה". רוסיה הגדולה על מיליוני שוטריה וחייליה לא יכלה לכבות את אורו של מי שהבטיח שאשו תוקד עד ביאת המשיח. יכלה רוסיה על הגוף אך לא יכלה היא על הנפש, לא יכלה היא לכבות את האהבה, הכיסופים והגעגועים של החסיד המתחטא לפני קונו, "מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ציון הקדוש אומנה". מכל קצווי תבל עלתה למרום אותה המנגינה – מנגינת הנפש, מנגינת בן אובד הרחוק מאביו, הוא בדמעות אהבה, בתפילה, בריקוד, מחכה ומייחל "מתי אבוא ואראה".

אנשים היו מסתכלים עלינו ומתמיהים "מה יש לכם לחפש שם? איזה מציאות טובות יש באומן?", "הם לא מבינים!", אומר בלשונו הזהב ר' יענק'ל: "מציאות יש בשוק הפשפשים!". לאומן לא באים בשביל מציאות! מי שיודע מה שיש באומן, מי שמבין מה שיש באומן צריך להיות מאושר ושמח כל השנה!

מקוה לא היה בנמצא באומן, אך לוותר על טבילה אי אפשר, "היינו טובלים בנהר", ולא היו מוותרים אנ"ש לטבול אף לפני תקיעת שופר. "אני הייתי הבעל תוקע בכל ראש השנה. שנה אחת באה המשטרה בצהרי יום א' דראש השנה, וחוץ ממה שהייתה באה ורושמת את כל המשתתפים. היא הורתה לבל נהין להתכנס יחד ולהתפלל. איתנו היה הרה"ח ר' זלמן לייב אסטולין ז"ל (חתנו של החסיד הנודע רבי חיים בנימין ברוד זצ"ל), הוא היה תלמיד חכם גדול, והוא הורה לנו, מחמת הפחד שאולי תבוא המשטרה ולא יזכו לקיים מצוות תקיעת שופר, שביום ב' דראש השנה יתקעו בשופר לפני התפילה, אך הסוף היה שהם כלל לא באו".

 

רבי אריה לייב רבז'ין עם בנו של רבי יעקב - ר' נחמן גלנט הי"ו
רבי אריה לייב רבז'ין עם בנו של רבי יעקב – ר' נחמן גלנט הי"ו

הבודק הממשלתי שנפל למקוה

ר' יענק'ל התחתן בטשקנט ושם נולדו לו תשעת ילדיו, ועד שעלה לארץ הקודש, היה נוסע בכל שנה לאומן. אף בשנות האימה לא ויתר ר' יענק'ל על קוצו של יו"ד, ואף על טבילה במקוה בכל יום, לשם כך בנה בביתו מקוה מחתרתי ששימש את כל היהודים בעיר.

אפיזודה משעשעת מספר ר' יענק'ל. הוא שכבר בשנות ילדותו הורגל לא לוותר אף יום על טבילה במקוה, באומרו שכך ראה מאביו, "אבי לא ויתר מעולם על טבילה במקוה, והיה הולך לנהר ושובר את הקרח וטובל". באחד הימים לפני חתונתו בבואו אל המקוה שהיה אז בטשקנט, בבור עמוק באדמה, הגיע אל המקוה בודק "מטעם" משרד הבריאות הרוסי, "הבודק" שהיה לבוש במעיל מגוהץ ובמגפיים, פתח את הדלת והתחיל לרדת במדרגות הצרות, לעבר המקוה. היה שם חושך גדול, ו'הבודק' שלא בדיוק ידע בטיב מקוה, החליק ונפל עם כל בגדיו לתוך בור המקוה, ומחמת רוב בגדיו, והחושך ששרר, לא יכול היה לצאת מהמים, והוצרכו לבוא למושכו ולהוציאו, והיה מזה צחוק גדול מאד.

לאחר זמן סגרה הממשלה את המקוה, ואז בנה ר' יענק'ל מקוה בביתו כנ"ל. רבני העיר התנגדו לזה שהוא מסכן נפשו ונפש חמשת ילדיו באחזקת מקוה בביתו, אך הוא לא אבה לשמוע, באומרו "אם אבי שבר את הקרח לטבול, אני לא מכון לוותר על מקוה". עוד טעם היה עימו רצונו הטהור היה והסכים למסור נפשו לשמור ביתר שאת על קדושת ישראל [מוסיף ר' יענק'ל לספר שגם בנו בנה בביתו שבצפת מקווה "ברוך השם שזכינו לשלשה דורות של מקוה"].

 

תיקון הכללי בשוק

מאז ועד עלייתו לארץ הקודש, היה ר' יענק'ל נוסע כל שנה, במסירות נפש, ממקום מגוריו בטשקנט לאומן.

במשך השנים, עקב הפחד הגדול, ומחמת השוטרים שהיו עוצרים מיד את הבאים לאומן וחוקרים אותם, התדלדלו הבאים לאומן משנה לשנה, עד שנסעו והגיעו ארבעה אנשים בלבד. בשנת תש"ל הגיעו רק תשעה אנשים, "ולא זכינו שיהיה מניין".

ר' נתן זיע"א כותב, שיהיה זמן שלא יתנו להיכנס לציון, ויגידו את התיקון הכללי בשוק למעלה, ואכן כך היה. "באחת השנים, הגוי לא נתן בשום אופן להיכנס, ולא עזרו כל התחנונים והדיבורים והתכסיסים השונים שעשינו, הוא עמד במריו ולא נתן להיכנס, וכך עמדנו מחוץ לביתו ואמרנו את "התיקון הכללי" בדמעות שליש על שזכינו להגיע עד הפתח"…

בשנה אחרת "אף מחוץ לציון רביה"ק לא יכולנו לעמוד, והוצרכנו כמאמר ר' נתן לעמוד בשוק. אז עוד לא היו העצים שהסתירו, וכך אמרנו את "התיקון הכללי" בערב ראש השנה".

בעת הכנת השיחה לכדי מאמר שוחחנו עם נוות ביתו של ר' יענקל, והיא סיפרה לנו סיפור מפעים ששמעה מאביה. "אבי סיפר פעם שכדי להגיע לציון היו צריכים לעבור חלקת שדה גדולה, עליה עמד ביתה של גויה זקנה, והיא לא הרשתה לעבור דרך השדה. הייתה לה בת בגיל 40 שהייתה נשואה הרבה שנים ולא הצליחה להביא ילדים. סבי ר' נפתלי צבי התחנן בפניה שתתן להם לעבור ובתמורה יבקש על הציון רחמים שבתה תיפקד. לבסוף, לאחר תחנונים והבטחות, היא הסכימה. הוא באמת התפלל על כך בציון, ולאחר שנה, כשהגיעו שוב לאומן, סיפרה להם הגויה, שבדיוק ילדה בתה וחבקה בן".

 

כשנוסעים לרבי לא מאחרים ולא מפסידים

באחת השנים שנסע ר' יענק'ל מטשקנט לאומן, הצטרף לנסיעתו החסיד ר' משה סירוטה. בנו של ר' משה היה גר בפרבר ליד מוסקבה. כשהגיעו למוסקבה היו צריכים להמתין חמש שעות עד זמן הטיסה ממוסקבה לקייב, ור' משה רצה בזמן הזה לנסוע לבקר את בנו, שלא ראה אותו זמן מרובה. ר' יענק'ל לא רצה לחכות לבדו בשדה התעופה, ועל כן הניחו את החפצים לשמירה ונסעו יחד. כשפגש וראה ר' משה את בנו, ההתרגשות הייתה כה רבה, והשמחה הרקיעה שחקים. "הם שתו לחיים ורקדו, ושוב שתו לחיים ורקדו ושמחו, ושוב שתו לחיים. וכבר הייתי בלחץ שנפסיד את המטוס, אבל הם בשלהם – שמחים ורוקדים". עד שבני הבית כבר האיצו בו לצאת, שמא יפסיד את הטיסה. אנו נוסעים במונית, ואני הייתי בלחץ ובמתח שמא נאחר ונפסיד את הטיסה. ר' משה, שהיה נתון בשמחה רבה, כשראה את הלחץ והעצב שהייתי שרוי בהם, פנה אלי ואמר לי 'כשנוסעים לרבי לא מאחרים! כשנוסעים לרבי לא מפסידים!'".

באמת כך היה – כשהגיעו לשדה התעופה היה תור ארוך מאד, ור' משה אמר "יש תור. זה כמו חוק – ממתינים". הזמן כבר היה ממש דוחק, הגיע זמן הטיסה, אבל פתאום נשמע רמקול המכריז ומודיע על איחור בטיסה לקייב. "פנה אלי ר' משה ואמר לי 'אתה רואה? כשנוסעים לרבי לא מאחרים!'".

 

כשישים שנה לאחר הנסיעה הראשונה, שהתקיימה לאחר מלחמת העולם השנייה, נוסעים אלפים ורבבות לציון המצוינת. זכור נזכור את הדברים המהדהדים "כשנוסעים לרבי לא מפסידים!", כשנוסעים לרבי ראוי להיות שמח ומאושר כל השנה! אשרינו!

——-

הרה"ח ר' יענק'ל גלנט שליט"א

ר' יעקב גלנט נולד בשנת תרצ"ב, בקייב שבאוקריינא, לאביו הרה"ח ר' נפתלי צבי זצ"ל. בהיותו בן שנה וחצי מתה עליו אמו, ואביו נישא בשנית, ומחמת התנאים ששררו אז, דודו החסיד הברסלבאי הנודע (מפורסם היה גם בניגוניו), רבי יוחנן גלנט זצ"ל, לקחו לביתו וגידלו כאב.

רבי יעקב גלנט שליט"א
רבי יעקב גלנט שליט"א

מאז עבר לגור בטשקנט. לימים התחתן שם והקים את משפחתו עם נו"ב תחי', בת הר"ר אריה לייב רבזין ז"ל. בטשקנט נולדו לו חמישה בנים וארבע בנות.

כאמור, זכה, עד עלייתו לארץ ישראל, בכל שנה במסירות נפש לפקוד לעלות ולהראות לציון הקדוש באומן. ואף לאחר שעלה לארץ הקודש המשיך כך בכל שנה.

בשנת תשל"א זכה לעלות לארץ הקודש, וקבע את ביתו בירושלים עיה"ק ת"ו. הוא זכה לזרע קודש ברך ה', וכל בניו, חתניו, נכדיו וניניו הולכים בדרך התורה והמצוות לאורו של רביה"ק הננמ"ח זיע"א.

 

בדוק גם

ראשי

השלהבת שלא כבתה

הוא ידוע ומפורסם בארץ ובעולם בשיחות המלהיבות והמעוררות כל לב, היה מכונה בפי כל ה"מגיד …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים