פרשת שמות

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" (א,א).

"טוב שם משמן טוב". "שמן טוב הוא מי שניתנה לו גדולה מן השמים, כענין הכוהנים, אבל טוב מי שמרויח בעצמו, ע"י יגיעתו, וזה נקרא שם טוב" (שפת אמת.)

"ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים" (ב, כג)

הצעקה הראשונה שהרימו בני ישראל מתוך עומק השעבוד, היא שפתחה צוהר אל הגאולה. ויצעקו – ותעל שוועתם. כשכבר אי אפשר יותר, אז צועקים. רק קול, בלי מילים, כמו השופר שהוא סמל לצעקה של  עם ישראל.

כשאדם בצרה והוא צועק אל ה', הוא מייד מתחבר. רק עם הצרה אדם יכול באמת להתחבר לקב"ה. האור לא מתגלה כשהכל נפלא. האור מתגלה כשעוברים על האדם דברים קשים. כשהכל נפלא זה יישות. אין קשר יותר יפה עם הקבה מהזמן שיש צרות, שיש יסורים. אנחנו לא רוצים חושך, אנחנו כל הזמן מבקשים את האור, אבל אנחנו יודעים שהחיבור הכי חזק זה דווקא בחושך. פתאום מרימים את הראש. פתאום מדברים ממקום הרבה יותר פנימי. פתאום מתחננים. פתאום צועקים. "גם מאחורי הדברים הקשים שעוברים עליך אני עומד, אני נמצא שמה, אני נמצא גם במקומות האלה. אני מרחם עליך, אני רואה אותך, אני לא אתן לך ליפול, אני אעזור לך אפילו שאתה נמצא במצבים הקשים האלה. אבל בשביל שתזכה לגאולה, צריך להכין כלים. כשהייתם במצרים, לא היה לכם דיבור. הדיבור היה בגלות. הדיבור זה התפילה. לא יכלו להתפלל. אבל משהו אחד כן היה. הקול. יש קול ויש דיבור. הקול זה צעקה. בלי מילים. לצעוק לה' תמיד אפשר. להרים את הראש, להוציא איזה קול, זה האדם יכול לעשות בכל מצב. אתם הייתם בעבודות קשות, לא יכולתם להתפלל במניין, לקחת סידור ולעשות כך וכך, עוד לא היה נוסח של סידור, אבל לצעוק יכולים. זה יכולתם. מה שמצפים מכם עכשיו זה שתצעקו. כל מה שעושים לכם זה בשביל הגאולה. כי אם לא תצעקו לא תהיה גאולה (באור פני מלך).

הגיע גם הזמן שלנו לצעוק. רבונו של עולם, עד מתי נרוץ אחרי תאוות חולפות ונוותר על תענוג נצחי? עד מתי נלך אחרי שרירות ליבנו ולא נסתכל על תכליתנו הנצחית?

רבונו של עולם, כמו ששמעת לזעקתם של בני ישראל ושלחת להם גואל ומושיע, כך תפקח את עינינו לראות את הגואל ששלחת לנו בדורות האחרונים, הוא הצדיק שאם רק נאמץ את עצותיו ונציית להדרכותיו, נזכה ללא ספק שירפא אותנו מהשיגעון הרוחני הזה שאנחנו שבויים בו.

החיים זה מלחמה. כל זמן שהאדם חי הוא בתוך מלחמה. מלחמה בתאוות ובמדות רעות, מלחמה ביצר הרע איום ונורא.

אדם, המחשבות הרעות, הרצונות הרעים, לרגע לא עוזבים אותו. אדם חושב, הנה, חזרתי בתשובה, זהו, עכשיו תהיה לי מנוחה מהיצר הרע, אבל אח"כ הכל מתחיל לבוא לו מחדש, ואז יש לו משבר, וכל זה למה? כי הוא לא ידע שהמלחמה היא למאה ועשרים שנה! לכל החיים! אם הוא ידע, לא יהיה לו משבר. אדם, מרוב התאוות הבוערות בו הוא נשבר לגמרי! הוא אומר – כמה אני יכול להתמודד? כמה אני יכול? אולי זה לא בשבילי?

ומה עונה לו השם? תיאבק! תתגבר! תמשיך להילחם! עד שתצא מהרוח שטות שלך! אל תתייאש! אל תשלים עם המצב השפל שלך! כל תנועה קטנה פה למטה בונה עולמות שלמים למעלה!

כל זמן שאנחנו פה בעולם הזה, אנחנו במלחמה. מלחמה שלא נגמרת עד היום האחרון. צריך להקדיש את כל הכוחות למלחמה הזו, כי אם לא, היצר הרע לא יעזוב אותנו. מלחמת היצר היא המלחמה הכי גדולה בחיים כי היא לעולם לא ניגמרת, "אל תאמין בעצמך עד היום מותך".

ואיך נלחמים? רק עם תפילה. תפילה מעומק הלב. כי בלי ה' אין לנו סיכוי. אדם יודע שיש לו יצר הרע לכעוס, לאכול בתאווה, לדבר לשון הרע, להסתכל על מה שאסור, הוא צריך להתפלל. על כל דבר שבקדושה. במקום להישבר, תתחזק בתפילות. ה' ברא אותך עם הטבע הזה, אף אחד לא מאשים אותך שיש לך טבע כזה, אבל תתחיל להתפלל!

הגיע הזמן שנתחיל לצעוק! וקודם על שמירת העיניים כי כאן יש את היצר הרע הכי גדול. כאן המלחמה צריכה להיות במסירות נפש, מעומק הלב, אחרת היא לא תצליח.

"היש שמחה ומתיקות ונועם וטוב ותענוג כתענוג הדביקות וההתאחדות בהשם יתברך? האין כדאי להמתין על זה כל ימי חיי העולם הזה הפורחים כרגע, כצל עוף הפורח ממש? היש שגעון כשיגעון של מי שלא מתרצה להמתנה הזאת ומחליף כל זה בחמדת הגוף, המלא צואה וטינוף ותולעים ושיקוצים וסירחון" (כוכבי אור, ששון ושמחה, תפילה ה').

רבונו של עולם, מתי נפסיק לרצות את החיים בשביל לאכול ולשתות ושאר תאוות הגוף? מתי נתחיל לרצות את החיים בשביל לראות את האור האלוקי?

"הגוף זה קופסא, הוא רק קופסא לנשמה, כדי שהיא לא תעלה למעלה לפני הזמן שלה. יש אחד שכל היום דואג לקופסא, משפץ את הקופסא. יש בפנים יהלום! העיקר זה היהלום! תשפץ את היהלום!  תלטש אותו! אתה דבר אלוקי! מה אתה מלטש את הקופסא?!

לכל אדם יש שני דרכים כמו שכתוב: "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע… ובחרת בחיים. וכי צריך להגיד לאדם לבחור בחיים ולא? לא לבחור במוות? אלא סימן שפה בעולם הזה הכל הפוך, המוות נדמה לחיים, הגשמיות והתאוות נדמה לאדם חיים טובים! והחיים – התורה והקדושה נדמים למוות. לכן התורה אומרת תהיה זהיר! יכול להיות שמה שאתה חושב שזה חיים – זה בעצם מוות, תיזהר!" (מורינו הרב)

כשאדם מבין שרק עם תפילה הוא ינצח את המלחמה של החיים שלו, והוא מתחיל להקדיש זמן קבוע של תפילה, יש לו מזה שמחה עצומה, כי יש לו דרך, יש לו כיוון, הוא פועל! הוא עושה!

גם על זה אנחנו צריכים לצעוק. על זה שאנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו, במה שקורה לנו, שבקושי מצליחים להרגיש את הצער של השני. רבונו של עולם, איך זה שאני לא מזדעזע מהצרות של השני? של כלל ישראל? מתי אני אתחיל להרגיש באמת את הכאב של השני ולא רק לצאת ידי חובה בכמה מילים מהפה אל החוץ.

צריך ללמוד ממשה ואהרון. איזה דוגמא יפה הם נותנים לנו.

"ותראה את הילד והנה נער בוכה". מה החידוש שהוא בוכה, למה מציינים את זה בכלל, הרי כל ילד קטן בוכה! בפרט כשהוא כבר כמה שעות בלי אמא שלו! ודאי שהוא יבכה! אלא אומר ה"עשרה מאמרות" שמשה בכה על צרות ישראל. מהיום שהוא נולד הוא לא הפסיק לבכות ולהתפלל על עם ישראל. מי שלא אכפת לו מה שקורה ליהודי שני, הקב"ה כועס עליו. כל הדינים שהוא נמצא בהם זה בגלל שלא אכפת לו מה שקורה ליהודי שני.

כשמשה גדֵל, הוא לא מסתפק בעצם הידיעה על הסבל של בני עמו, הוא יוצא מארמונו המפואר של פרעה כדי להרגיש בגופו את הסבל, את העינויים שלהם. אומרים בעלי המוסר שאי אפשר להרגיש באמת את הצער של הזולת אלא אם נצייר לעצמנו שכל מה שקורה לו, כל היסורים והמכאובים, כאילו קרה לי עצמי ח"ו.

וכמו שצריך להרגיש את הצער של הזולת, כך צריך לשמוח בהצלחתו. לראות את המעלות שלו. לא לחשוב שאני יותר טוב מהשני. ואם עולה מחשבה כזו, להילחם בה. לרצות שלשני יהיה טוב, שהוא יהיה שמח, מאושר, ואם הוא כבר מצליח, להתפלל שיצליח עוד יותר.

משה חושש מהמפגש עם אהרון אחיו הבכור. איך יקבל אהרון את ההצלחה שלו והוא, משה, צעיר ממנו? אך ה' מרגיע אותו. לא רק שלא יקנא בך, הוא יפגוש אותך בשמחה, הוא ישמח בהצלחתך, "וראך ושמח בלבו" (ד,יד) – משפט מפתח בחיים, משפט שהפך לסמל העיניים הטובות.

העולם הוא מלא חסד, מלא אהבה, ה' אוהב את כולם, את כל בני האדם בעולם, את כל האנושות הוא אוהב, ה' הוריד מן האור האלוקי שלו כדי לברוא את העולם. והעולם הוא כל כך יפה, קשה לתאר את יופיה והדרה של הבריאה. והאדם בעצמו, והמשפחה שהוא בונה, והתכונות שה' נותן לו, והשכלים, והאפשרויות, הכל הכל זה מתנת אלוקים כזו שלא תתואר. אנחנו חיים בחסד ה'. ה' אוהב יותר מהכל את מידת החסד והרחמים. לכן הוא בחר במשה להיות מנהיג, כי פעם ברח ממנו גדי, עזב את הצאן והתרחק, ורץ אחריו משה כברת דרך עד שהגיע למקור מים. ראה שעמד הגדי לשתות, הבין שהיה צמא וחיפש מים, ואמר: "אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה". הרכיבו על כתפיו והיה מהלך. אמר לו הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך, אתה תרעה את צאני ישראל (שמות רבא).

ולמה נבחר דוקא השם משה, הרי הרבה שמות היו לו? משום שבתיה בת פרעה הצילה את הילד לשם חסד אמר הקב"ה הואיל וכוונתה לחסד בעלמא, אותו שם יישאר לדורות. (הגר"ח שמואלביץ זצ"ל).

כמה צריך לצעוק על הגאווה כל הענין הזה של גאוה, באמת לא כל כך מובן. עושר? אין לנו! חכמים גדולים? אנחנו לא! מידות מתוקנות? עוד ארוכה הדרך. חינוך ילדים? אמונה? שמחה? בטחון בה'? אנחנו מנסים, אנחנו נופלים וקמים, אז על מה הגאווה???

הרמב"ן: "כי הגאוה מידה מגונה ונמאסת אצל האלוקים, כי לה' לבדו הגדולה והרוממות ולו לבדו התהילה". והרמב"ם: "כל המידות שיעמוד באמצע. אבל במידה הזאת לבדה לרחק ממנה עד קצה האחרון ולנטות אל שפלות הרוח לגמרי".

כמה נפלאה קריאת הענוה בגמרא במסכת שבת (סז):

"הסנה הסנה, לא משום שגבוה אתה מכל האילנות הישרה הקב"ה שכינתו עליך, אלא משום שנמוך אתה מכל האילנות הישרה הקב"ה שכינתו עליך".

תנמיך את עצמך, תזכה יותר מכולם. כל דקה שאתה מרכין את הראש, אתה פוטר לך את הבעיות כי אתה בעצמך אומר "אני לא כלום", ואז לא צריך להראות לך את זה.

ענוה ושפלות רוח זה לא להרגיש אפס, לא להרגיש עלוב, זה להרגיש חזק, בעל ערך, בן של מלך, אלא מה – שום דבר לא שלי. הכל מהמלך. רבנו אומר שאין מציאות כזו שאדם שומע איזה מילה טובה ולא מתעורר בו הרהור של גאוה. "כי זה מן הנמנע שלא יבוא לאדם איזה גדלות כששומע שמספרים שבחו" (ליקו"מ, ד). לכן צריך להזכיר לעצמנו כל הזמן, קבלנו שבח, חצי שניה להנות מזה ומיד להחזיר לה'. זה שלך בורא עולם, זה לא שלי. אני בלעדיך אפס. אני בלעדיך לא יכול לעשות אפילו צעד. עיקר הגדולה של האדם זה שפלות וענווה. מי מעלה את כל התפילות של המניין? זה שזוכה להרגיש שהוא הכי גרוע מכולם.

מה מעכב את הגאולה? הדמיונות שלנו, אדם נמצא בדמיון שהוא יותר חשוב מהשני, יותר מבין מהשני, יותר רוחני מהשני, זה מעכב לנו את הגאולה.

כמה שיש לאדם יותר שפלות, אז הוא זוכה ליותר שמחה, ליותר חיות, הוא יותר בעל מרץ. והשמחה הכי גדולה שלנו, שאנחנו יהודים. שיש לנו חלק בברית הנצחית שכרת הקב"ה עם העם היהודי במעמד הר סיני. זאת המהות הפנימית והאמיתית שלנו. מה שלא יהיה איתנו, תמיד נישאר יהודים.

וכפי שאומר רבינו יונה זצ"ל (שערי העבודה) שעובד ה' צריך להכיר בערך עצמו ומעלתו ומעלת אבותיו, גדולתם וחשיבותם וחיבתם אצל הבורא יתברך וישתדל ויתחזק תמיד להחזיק את עצמו במעלה ההיא ולהתנהג כך שלא יבושו אבותיו מדרכיו וממעשיו. ואם חלילה יתאוה תאוה ויעלה בלבבו לעשות דבר שאינו הגון – יתבייש מעצמו, יתבייש מאבותיו, ויאמר לעצמו – "אדם גדול וחשוב כמוני, שיש בי כמה מעלות טובות ורמות, ושאני בן גדולים, איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים ולאבותי כל הימים". פשוט להתבייש.

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי להרגיש איך אתה נמצא איתי, איך אתה עומד לצידי כשאני בתוך הצרה, בתוך הבעיה, בתוך ה"תיקון", כמו שאומרים אצלנו. כי כשקורה משהו "לא טוב" ואני מודאג, לחוץ, חסר אונים, מבולבל, מיואש, ויש עוד כל מיני הרגשות לא טובות, אני לא מרגיש שאתה איתי, אני מכסימום מצליח להזכיר לעצמי שהכל מאת ה' והכל לטובה אבל גם זה לא תיכף ומיד וגם זה בערבון מוגבל, לא ממש. אך אם הייתי זוכה ומרגיש שאתה איתי אבא, עומד לידי, רואה

מה עובר עלי, מרחם עלי, לא נותן לי ליפול לגמרי, אם הייתי מרגיש את הדברים האלה היה לי הרבה יותר קל. זכה אותי אבא לזכור שאתה אף פעם לא עוזב אותי, מה שלא יהיה ומה שלא עובר עלי.

רבונו של עולם

רוצה להרגיש אותך יותר. להרגיש את הנועם שלך, לראות את האור שלך, כמו שכשבאים בחצות לילה לשדה ורואים לפעמים כזה אור מיוחד שמאיר את כל היער, שממש מרגישים אותך שם אבא. ממש רואים אותך. הבעיה שאת התאוות מרגישים יותר, ואם לא תעזור לנו אז אין לנו סכוי במלחמה הזאת.

תעזור לנו לא לתת ליצר הרע "לעבוד עלינו" ולהראות לנו שהתענוג האמיתי הוא אצלו. כי אנחנו כבר יודעים שזה שקר, שזה רחוק מהעונג הרוחני שיש לנו כשאנחנו איתך תעזור לנו אבא.

רבונו של עולם

תעזור לי להתחיל לצאת קצת מעצמי. לחשוב יותר על השני, להקדיש לו מזמני גם אם אני באמצע משהו וכל כך רוצה לסיים אותו.

תן לי לב שמרגיש באמת את הצער של השני ומזדעזע באמת כשדברים קשים קורים לו ח"ו, ולא מסתפק בכמה מילים ותנועות ראש שזה לא ממש מהלב, שזה חיצוני.

זכה אותי לשמוח בהצלחה של כל יהודי גם כשאני רואה שהוא מתקדם יותר ממני, אל תתן לי לשכוח שכל אחד הגיע לפה עם השליחות שלו ואין מה להשוות בכלל בין אחד לשני.

תעזור לי אבא שהחיות שלי לא תהיה מלדבר על חסרונות של אחרים, ואם אני בכ"ז רואה חסרון אצל השני, להתפלל עליו ולא לדבר עליו.

והכעס אבא, עוד לא ניצחתי אותו. אני עדיין כועס לפעמים וכל כך מתבייש אחר כך. תעזור לי אבא.

בדוק גם

בא

פרשת בא

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה" (י, יא) שירא היה משה מכוח הקליפה שבפרעה, …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים