שטר של שלום

הסיפור שלי הוא על נסיעה קצרה לכאורה, אך כזו שנמשכת עד היום הזה. הייתה זו נסיעה מירושלים לתחנת ארלוזרוב בתל אביב, נסיעה שאני עורך כמעט פעמיים בשבוע לרגל עסקיי כסוחר תכשיטים. אמנם יש לי רכב פרטי, אך אני מעדיף לעלות בתחנה הסמוכה למקום מגוריי ולרדת בארלוזורוב. נסיעה באוטובוס היא חוויה מעניינת, משום שהיא כולאת אנשים בעלי דעות, השקפות ומראה שונים לחלוטין, למשך זמן מה. בדרך כלל הרוב מעדיפים להתכנס בענייניהם ולשתוק, אך די בנוסע אחד שמדבר, כדי ליצור תגובת שרשרת, שגורמת לאחרים לצאת מהקובייה שלהם. ומכיוון שכמעט תמיד יש נוסע כזה, הנסיעות הופכות מעניינות או מטרידות, תלוי בעיני המתבונן. באחד הימים, עליתי והתיישבתי במושב הרביעי משמאל. מיד אחריי עלה נוסע שניכר עליו שהוא בעל תשובה, והוא התיישב במושב השני מימין.

האוטובוס החל לנסוע, ואני שקעתי באמירת תהילים. כעבור רבע שעה, מתקרב אחד הנוסעים לכיוון הנהג. הוא אינו נראה אדם שנוסע באוטובוסים. הוא נראה מכובד ואפילו עשיר. יש משהו בעשירים, שאתה יכול לזהות ממרחק. זה לא רק הלבוש, אלא ההליכה, הדיבור, ההבעה ואפילו התחושה שהם משרים על סביבתם: מבט של אדם המורגל שהכל מצייתים לו. הוא ניגש אל הנהג ואמר לו: "אדוני, נתת לי עודף 31 שקלים. אני חושב שטעית וחשבת שנתתי לך שטר של חמישים, אבל אני נתתי לך שטר של מאה". (מאה במלרע) הנהג אמר לו: "אדוני, מדוע נזכרת עכשיו?" הנוסע אמר: "כי פשפשתי בארנקי וגיליתי שאין שם שטר של חמישים, מה שהוביל אותי למסקנה פשוטה שלא קיבלתי ממך עודף". "ואולי להפך, אולי קיבלת שטר של מאה בנוסף לשלושים ואחד השקלים?" אמר הנהג. גם הוא הדגיש את המאה במלרע, והיה ברור שהוא מתכוון להקניט את הנוסע הטרחן.

"לא אדוני, הארנק שלי מלא בשטרות של מאתיים". ברגע שאמר את המילה הזו, ידעתי כי אינו ירושלמי, אחרת היה אומר מאאאתיים. "אם היית נותן לי שטר של מאה (במילרע) הייתי מבחין בו". הנהג אמר: "אין לי מה לעשות עם מה שאתה אומר. אני כאן מתפרנס בכבוד, אם כל נוסע יגיד לי ככה אני פושט את הרגל. האיש התחיל להתרגז והיה ברור שהוא אינו מתכוון לוותר.

בלהט הוויכוח, אני רואה לפתע את הבחור בעל התשובה זז מהמקום. משהו בו לכד את עיניי והצצתי לכיוונו. כעת אני נזכר מה גרם לי לכך. הוא הביט לכאן ולכאן, כמו בן אדם שמסתיר משהו. חשתי שהוא רוצה לעשות משהו שאיש לא יראה. עצמתי את עיניי בצורה כזו שנראיתי ישן, ובו בזמן יכולתי לראות בדיוק מה הוא עושה. ואכן, אני רואה שהוא שולח את ידו לכיסו האחורי, שולף משם דבר מה, מעביר בעדינות את הדבר מיד ימין ליד שמאל, ומיד קלטתי מה היה שם: שטר של חמישים שקלים. הוא שוב בדק בזריזות ווידא שלא רואים אותו, ואז עשה את עצמו ישן ו… שמט את השטר על רצפת האוטובוס. ואז הבנתי הכל… הבחור כנראה "דג" את השטר ההוא מידי הנוסע, או שמא כייס אותו, ככל הנראה פרי ניסיונו בעבר, וכעת או שהוא חושש מפני מצלמה שקיימת באוטובוס או שהוא מתחרט. כאן הבנתי שגם לי יש תפקיד: "למצוא" את השטר האבוד. עשיתי עצמי כאילו מתעורר. האזנתי חצי דקה לדברים שנעשו קשים ובוטים, כולל איומים של הנוסע להתלונן במשטרה על הנהג ובקשה מצדו לעצור בתחנת משטרה, ואז אני צועק: "אדוני, אולי זה נפל לך?" "זה לא נפ…" אמר האיש, אך אז הבין שאני מצביע לכיוון מסוים. "הנה זה, אני לא מאמין". הוא רכן אל השטר, הרים אותו ומיד לאחר מכן חזר אל הנהג, כולו מתנצל: "אני ממש מצטער, אדוני, ראה נא, בסך הכל צדקתי, נעלמו לי חמישים שקלים, אך טעיתי בכך שהאשמתי אותך, אני מבקש את סליחתך".

הנוסע עשה את דרכו חזרה לירכתי האוטובוס. רציתי לומר לו משפט על המהירות והיהירות שגרמו לו להטיח האשמות שווא באיש עובד, אך נמנעתי מכך משום שהוא באמת נראה מכובד, ואני מאמין שזו גם הסיבה שאיש מהנוסעים לא אמר מילה. עוד יתרון אחד מני רבים לאריסטוקרטים עשירים. הם אינם טועים, וגם אם כן, איש לא יעז להעיר להם על כך…

דקות ספורות לאחר מכן, הבחור החוזר בתשובה מתחיל להסתכל עליי. אני מסיט את מבטי, אבל מרגיש שהוא מסתכל. לפתע הוא קם ממקומו, ניגש אליי ומבקש ולהתיישב במושב הריק לצדי. מובן שאני נמלא זהירות, וידי הימנית מגנה על כיס הארנק… עיניי בולשות היטב היטב אחר ידיו. עם כל הכבוד, יש לי יתרון מסוים. אני ראיתי משהו שאיש מהנוסעים לא ראה… הוא מתיישב ומיד אומר: "נו, ראית מה היה?" "אהה", אני אומר. זה היה "אהה" הכי משועמם, מהסוג שמרתיע בני אדם מהתפתחות שיחה כלשהי… "מה ראית?" כעת הוא כבר בוחן אותי. "מה שהיה", אני אומר לו. "נכון ראית שזרקתי את השטר?" הוא מפתיע פתאום. חשבתי לרגע להכחיש, אך במחשבה שנייה, האם אני חייב לו משהו?! ראיתי הכל", אמרתי. "אתה יודע למה עשיתי את זה?" "למה עשית את זה?" שאלתי, אף שאת התשובה ידעתי קודם. "כי הרב שלי אמר שבשביל השלום שווה לאבד כל ממון שבעולם", אמר.

"ראיתי מריבה, אמרתי לעצמי: כעת כמו אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, ואני בכלל משה ולא אהרון". "חה", צחקתי באופן סמלי, ובתוכי צחקתי עוד יותר איך הכייס הזה חושב שהוא מכייס גם את ההיגיון שלי. "אתה יודע שזה הכסף היחיד שהיה עליי?" שאל הבחור. כעת הוא מנסה להתרים אותי. חמישים השקלים האלו היו מיועדים לקניית ארוחת צהריים לי ולאשתי, אבל אני הקרבתי אותם בלי היסוס למען השלום", אמר. "כל הכבוד", אמרתי, וכלל לא התכוונתי לכך. "אל תדאג", אמר, "הרב שלי אמר שלא מפסידים אם מקריבים למען השלום, ואתה תראה שלי ולאשתי תהיה ארוחת צהריים טובה יותר מזו שהייתי קונה לה". "אני בטוח בכך", אמרתי, אף שהייתי בטוח ההפך מכך, ולמען האמת, מעולם לא התעניינתי בצלחת של מישהו אחר ולא היתה לי שום כוונה להתחיל דווקא עכשיו…

הוא הוסיף לדבר ולדבר, ואני די איבדתי עניין. חיכיתי לרגע שנגיע ליעד, ואז קרה משהו ששינה את כל התמונה. הנוסע הראשון שוב עשה את דרכו אל נהג האוטובוס. "מה אדוני רוצה?" שואל אותו הנהג. "תשמע, יש כאן איזו תעלומה", אומר האיש. "מה עכשיו?" שאל הנהג בחוסר סבלנות. "נפל לך שטר של חמישים שקל, מצאת אותו. מה הבעיה שלך?" "הבעיה שלי, שמצאתי את חמישים השקלים שנתת לי בתוך תעודת הזהות שלי. חמישים השקלים האחרים נפלו כנראה למישהו אחר…"

ארבעים נוסעים השתתקו בהלם, ונוסע נוסף קיבל גם הלם וגם בושה. הנוסע הזה הייתי אני. במשך כל הנסיעה חשדתי בבחור שלצדי. הייתי בטוח שכייס או דג את חמישים השקלים הללו, וכעת התבררה האמת והיא גרמה לי להתבייש בפני הבחור הצנום על שחשדתי בו לשווא. ואז החלטתי לעשות מעשה: "אני יודע למי זה שייך", הצהרתי. כולם הביטו בי. קמתי ונאמתי: "השטר הזה שייך לאיש שלצדי. הוא ראה אתכם רבים, ובשביל לעשות שלום הוא הקריב את חמישים השקלים האחרונים שהיו לו, שנועדו לו ולרעייתו, ובלבד שאתן לא תריבו זה עם זה". כולם היו המומים. האיש הנכבד נראה המום פי כמה. הוא ניגש אלינו. "זה נכון, מה שהוא אמר?" "נכון", אישר הבחור. "למה שתעשה דבר כזה?" "כי הרב שלי אמר 'גדול השלום ושווה להקריב ממון בשביל השלום', וגם הבטיח שלא ניזוקים מכך. הנה, אחרי שמצאת את החמישים השקלים אתה תחזיר לי אותם כדי שאקנה ארוחה לי ולאשתי. גם עשיתי מצווה וגם לא הפסדתי כלום". "ומי אמר שאחזיר לך את חמישים השקלים?" הבחור התחיל להתרגז, אבל מיד נרגע: "תשמע, תעשה מה שאתה רוצה, אבל גם אם לא תחזיר לי – אלוקים יחזיר לי. אם הקרבתי חמישים שקלים כדי שלא תריב עם הנהג, אני מוכן להקריב יותר שלא תריב אתי…" האיש צחק. "אתה באמת לא תקבל ממני חמישים שקלים", אמר, "אתה תקבל ממני חמשת אלפים שקלים, ובלי קשר, תתקשר לאשתך ותזמין אותה לארוחה במסעדה כשרה למהדרין על חשבוני. מתאים לך?" "מתאים", אמר בעל התשובה ופנה אלי בניצחון: "אמרתי לך שהרב שלי אמר לי שלא אנזק?"

נותרה עוד תחנה. האיש זיהה את עצמו. היה זה בעל אחת מחברות הביטוח הגדולות במשק. הוא לא נסע שנים באוטובוס, אך הנהג שלו הסתבך במשהו ולא השיג מונית, ולכן החליט בפעם הראשונה זה עשרות שנים לדבריו, לעלות על אוטובוס. "העניין של חמישים השקלים הוא לא הכסף", הסביר, "אני רגיש לכך שלא יסדרו אותי, וברגע שעלה לי החשש שסידרו אותי, עמדתי על זכויותיי". "זה בסדר", אמר בעל התשובה, שבאמת לא ספר אף אחד, "לכן אתה עשיר ואנחנו לא". וכולם צחקו. האוטובוס הגיע לרחוב ארלוזרוב. תחנה סופית. כולנו ירדנו. העשיר העניק לבעל התשובה המחאה על סך 5000 ₪ וביקש את מספר הטלפון שלו. לאחר מכן נתן לו 500 ₪ נוספים, "לארוחה מלכותית, וקח את העודף לעצמך". בעל התשובה התקשר לאשתו. "תשמעי אודל", הוא צועק, "נכון אמרתי לך שכדאי לוותר למען השלום? לא, אני לא מתכוון לשלום בית עכשיו…

בדוק גם

המתנחלת

המתנחלת

היה זה לפני כעשרים וחמש שנה עת שימשתי כמורה מקצועית באחד הסמינרים הידועים בארץ. אין …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים