המתנחלת

היה זה לפני כעשרים וחמש שנה עת שימשתי כמורה מקצועית באחד הסמינרים הידועים בארץ. אין זה סוד, שמספר המקומות בסמינר הוא מוגבל. אין באפשרותה של הנהלת הסמינר לקבל כל תלמידה באופן חופשי. מכיוון שהתלמידות מעוניינות להתקבל לסמינר מאד מסוים, תהליך הקבלה לסמינרים הוא קשה ומפרך, ולבבות רבים שותתים דם בתקופה זו, של קבלה א אי קבלה. בשנה החמישית להיותי מורה, נכנסתי לכיתה מספר ימים לאחר תחילת שנת הלימודים, והתחלתי להקריא את השמות. כל בת אמרה "כן" קצר, ואני הבטתי בה, כדי להתאים את השם לפנים, שהרי אצטרך להכיר את הבנות במשך השנה.

קיימתי שיחה עם הסגנית. מדובר באישה חכמה. היא לא השמיעה מילת ביקורת, רק התייעצה אתי, כיצד על הצוות לנהוג בנושא הזה. היא הסבירה את הדילמה: אם יקבלו אותה העניין עלול לתפוס תאוצה ולהפוך למין ספורט, בו כל מי שאינה מתקבלת למקום מסוים, פשוט באה ומתנחלת. האמת היא, שלא הייתה לי תשובה על כך.

מאז, כאילו התהפך הגלגל. הבנות החלו לקרב את אותה בת ולהתייחס אליה במאור פנים. הראו את הצד הטוב והחביב שיש בהן ובכל אדם. הילדה החלה לפרוח בכיתה, ועל אף שעדיין לא היו לה זכויות, כמו הגשת מבחנים וכד', מבחינה חברתית העניין הסתדר, וכשמישהו הגיע לכיתה, לא יכול היה להבחין מי היא המתנחלת שלנו. השנה הסתיימה. בשנה שלאחריה כבר לא לימדתי באותו סמינר. לא בגלל מה שאתם חושבים. פשוט קיבלתי משרה במוסד חינוכי אחר, משרה כמחנכת ולא כמורה מקצועית. דווקא מי שעזרה לי והמליצה עליי הייתה הסגנית. מסתבר, שמעבר לעמדה הרשמית הנוקשה, היא עקבה היטב אחר פעילותי בנושא מ. ה"מתנחלת", ופעלה כדי לדאוג לי למשרת חינוך שלא צריך להסביר עד כמה קשה להשיגה.

זהו הסיפור, ועדיין לא הגענו לסוף, מפני שמ. לא התקבלה רשמית, גם לאחר עזיבתי, ועדיים נכונו לה ולהוריה קרבות בלתי נעימים. לא ידעתי מה עלה בסופה, ובמהלך השנים נשכח ממני הסיפור. הערכתי שהנתק עם ההנהלה, יגרום בסופו של דבר לעזיבתה, ואולי להידרדרותה הלימודית והנפשית ח"ו. עברו עשרים וחמש שנים…. שניים מילדי כבר חיתנתי. קרה מה שקרה, ועבודתי כמחנכת הופסקה. הוצאתי בעל כורחי לפנסיה מוקדמת ומצאתי את עצמי, בת קרוב לחמישים – ללא עבודה.

התחלתי לכתת רגליי בין בתי ספר שונים, ומהר מאד הבנתי שאין לי שום סיכוי. מנהלות רק שמעו את הגיל ואמרו שאין להן עבודה בשבילי. נחשפתי לאמת הכואבת, שהעולם שייך לצעירים. מנהלות רבות אוהבות לעבוד עם ילדות צעירות שתהיינה כפופות להן, ואולי הן חושבות (בצדק מסוים) שמקצוע ההוראה שוחק, ולא יתכן שמורה טובה תשרוד יותר מעשרים וחמש שנה. לכי תספרי להן, שתמיד היית אהובה על תלמידותייך, ושעד היום הן בקשר איתך. מספיק שרואים מול העיניים אישה מבוגרת והסיפור נגמר. בסוף הגעתי לרשת חינוך ידועה וצעירה, וברגע שראיתי את המנהלת, הבנתי שאין לי סיכוי. היא נראתה כמו הבת שלי. גם מנהלות בנות גילי לא לקחו אותי, ומדוע זו שתיקח? היא ראיינה אותי ממושכות ושאלה שאלות רבות, הרבה יותר משהנימוס מחייב. חקרה אותי על המקומות בהם לימדתי, על היחסים שלי עם התלמידות.

בסוף, היא קמה ואמרה שמאד התרשמה ממני, ושהיא תעלה את המועמדות שלי בפני האחראים (שזו הייתה בדרך כלל דרך מנומסת לומר "לא"). לפני היציאה, שאלה אותי על היחס שלי לבנות חריגות שאינן מקובלות בחברה. לא היה לי נעים כל כך להתחיל לספר על עצמי, שאני מתייחסת מאד טוב לבנות שכאלה. וכי מה אומר? החלטתי לספר לה את הסיפור על הילדה ש"התנחלה" אצלי בכיתה, ועל הדרך שמצאתי לתקשר איתה ולחבר אותה עם כיתתה. וכאן היא שאלה לדעתי, האם אני ממליצה על "התנחלויות" כאלה. אמרתי לה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאני ממש לא ממליצה, בגלל הנזק הנפשי שיכול לקרות לבת.

הוספתי, שעד היום אינני יודעת מה עלה בגורלה של מ. , אך לא אתפלא אם עברה משבר נפשי או משהו כזה. ואז, בלי אזהרה מוקדמת, היא אומרת: "אני מ.! זיהיתי אותך כבר מהרגע הראשון, והנה, ראי, לא קיבלתי משבר נפשי, הרבה בזכותך."

הפגישה התארכה עוד שעה לפחות. הייתי מרוגשת מאד. לא האמנתי שסיפור כזה – שמתאים אולי לספרים – יקרה לי. ומוסר ההשכל שלי הוא: "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו". אני למשל, מצאתי עבודה, כמחנכת.

 

בדוק גם

מי-גנב-את-המטבע

מי גנב את המטבע

הסיפור התרחש לפני כמאה ושלושים שנה. כמאה רבנים חשובים מכל מדינות אירופה הגיעו לאספה, בה …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים