חוכמות ותמימות

ידוע הוא שארץ מצרים היתה מלאה בכפירות ובחכמות חיצוניות. רבינו הקדוש מלמדנו בתורה א' כיצד להינצל מכאלו כפירות וחכמות חיצוניות, וזאת על ידי שנסתכל ונתבונן בהגיון ובשכל שיש בכל דבר, מתוך רצון כנה ואמיתי לתור אחר האמת, לא סתם כדי להיות חכם ולהוסיף ידיעות, אשר זוהי "חכמת הגויים" ודרכם, הנקראת "חכמות חיצוניות", שהם לומדים ומחכימים במטרה מובהקת לקבל כל מיני תארים, תפקידים וכבוד. אבל עם ישראל, מובדלים בדרכינו מהם, בכך שאנו לומדים את התורה עם יראת שמים, ולא רק על מנת להחכים ולהוסיף ידע, אלא בעיקר בשביל לקיים את מה שהוא לומד. וזהו עיקר ההבדל בין חכמת התורה לחכמות החיצוניות, כי את החכמות החיצוניות לומדים על מנת להיות חכם בהם, אבל בכל לימודיהם אין חיוב אף הקל ביותר לחיות על פי אלו הכללים והחכמות, וזו דרכם כסל למו. אבל העוסק בתורה הקדושה, הרי הוא מקבל על עצמו לחיות על פי מה שהוא לומד, וכמו שאנו אומרים בכל יום "ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים וכו'".

למשל ניקח לדוגמא אדם שלמד רפואה, הוא אינו חייב לעסוק בזה, אלא הוא יכול להחליט להתפרנס דווקא כסוחר או בעל עגלה. שונה הדבר אצל הלומד תורה, המתחייב לקיים את מה שלמד, גם כאשר הוא עוסק בפרנסה, כי החכמה האמיתית היא לא רק להחכים אלא גם לקיים ולהגשים את זו החכמה, ללמוד על מנת לעשות, וזה ההבדל בין חכמת התורה והחכמות חיצוניות, שמי שלומד תורה לומד על מנת לקיים, ואילו מי שלומד חכמות חיצוניות לא חייב לקיים, ולכן אין בחכמות החיצוניות שלימות כמו בחכמת התורה הקדושה והתמימה.

יש לנו דוגמא של שני אחים חכמים – אחד חכם בקדושה ואחד חכם להרע – הלא הם יעקב ועשו. יעקב עסק בתורה על מנת לקיימה, ולעומתו עשו ביזה את התורה ולא היה מוכן ללכת בדרכיה בשום אופן, ולכן מאס בבכורה ומכר אותה ליעקב, כי בכור הוא קודש לה', ועשו ברשעותו לא רצה בטוב, ועל זה נאמר "לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו". שהכסיל הוא חכם להרע ואינו חפץ בחכמה אמיתית, אלא רק בתאוות לבו, והוא מפתח את החכמה לפי התגברות תאוותיו ויצריו, ומוצא לעצמו כל מיני היתרים כיצד לעשות ולהכשיר את התאוות שלו. וזהו עשו הרשע, שחכמינו ז"ל מספרים עליו שרצח ואנס וכפר בעיקר.

לעומתו יעקב, איש תם יושב אהלים, מבטל את הרצונות הלא טובים ואת התאוות הרעות שלו כלפי השכל האמיתי, הוא השכל של התורה, וממשיך בדרכו של אביו בפשיטות ובתמימות, ומקבל את כל מה שעובר עליו באהבה, ואילו עשו משקר ומרמה את אביו שהוא רוצה ללכת בדרכו ואוהב את החכמה, אבל באמת הוא מואס בחכמה האמיתית.

מכאן רואים, שההבדל בין חכם לכסיל הוא, שהחכם אוהב את החכמה ורוצה חכמה בשביל לדעת מה לעשות, והכסיל מואס בעשייה האמיתית ולומד חכמות בשביל התואר והכבוד ובשביל שייקרא חשוב וחכם, ושיקבלו את דעותיו. ולכן אמרו חכמינו ז"ל: "איזהו חכם? – הלומד מכל אדם", כי החכם האמיתי, זה שבאמת אוהב את החכמה, מוכן ללמוד מכל אחד, אבל הכסיל רוצה כל הזמן להביע את דעותיו, ולא מקבל את דעותיהם של אחרים, כי הוא גאוותן ואינו אוהב חכמה באמת, אלא רק כדי להתגאות בחכמתו, כי "לא יחפוץ כסיל בתבונה, אלא בהתגלות לבו", בדעותיו שלו, מבלי לשמוע אחרים. ולכן "הכסיל בחושך הולך", ולהיפך החכם, שמקשיב לאחרים, ושומע ומקבל את דעתם, יודע באמת מה לעשות, והחמה מאירה לו את הדרך האמיתית, ואז שכלו ופניו מאירים לו בדרכו, כי "חכמת אדם תאיר פניו".

ומי שהוא חכם רק על מנת לקבל כבוד וממון – הרי זה בא מגאווה ורום לב, כמו שמצוי אצל הרבה אנשים, שמחכימים רק כדי לקבל את התואר שבגינו יזכו לכבוד, אפילו מדומה ומאוס, והיצר הרע מכניס בו רוח שטות ואיוולת, ומשליט עליו שיגעון גדלות והוא חי, לא עלינו, בחן מדומה של שקר, וקניית החכמות הם אך כלים בהם יוכל להשיג את תאוותיו. ואף על פי כן אותו אדם בטוח שהוא אדם נחשב ונערץ, אך אינו שם לב עד כמה שהוא פוגע בעצמו ובסובבים אותו, כי באמת אינו חכם גדול כל כך, והעצות שלמד לא מספיק אמיתיות וטובות, ולכן ישנן השלכות שליליות לרוב כתוצאה ממעשיו. וצריך להיזהר מזה מאד, ולבקש ולהתחנן לפני השם יתברך, שלא ניפול בידיו של היצר הרע, שיודע לנצל את גאוותינו ולהפיל אותנו לדמיונות שאנו חשובים יותר מאחרים, ועושים מעשים טובים יותר מאחרים, בו בזמן שאנו עדיין רחוקים מן השלימות, וכל זה נובע מגאווה, ואז אנו פוגעים באחרים ובעצמנו.

הגאווה הזו היא כמו גלים ש"מתגאים ועולים", ולבסוף מטביעים. לכן צריך לדעת שאסור להתגאות, כי החכמה האמיתית נמצאת דווקא אצל הענוים והשפלים, ולא אצל מי שמרעיש ומתגאה.

הגאוה הזו באה מדמיון של שקר ומרוח שטות, ועל זה נאמר: "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות". ולכן העצה לאותם בעלי גאוה, שנכנסת בהם רוח שטות חדשים לבקרים, ומתנהגים בשיגעון גדלות, עצתם היא ללמוד ולעסוק בחכמת התורה לשמה באמת, בענוה ושפלות, על מנת לקיים, ולא בשביל להיקרא בתארי כבוד וגדולה, ואזי המאור שבתורה יחזירנו למוטב. כי התורה היא כמו מקל, שמכים בו ומכניעים את השיגעון של המשוגע, כך על ידי לימוד תורה לשמה מגרשים את הרוח רעה והדמיונות המבלבלים את האדם.

ולכן עלינו להיות תמימים בכל דרכינו, ועל ידי זו התמימות נזכה להיות כמו יעקב אבינו, להינצל מן החכמות החיצוניות, ולראות ברכה והצלחה בכל מעשינו, ונזכה שיתקיים בנו "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'", ועל ידי זה יתקבלו לפני השם יתברך כל התפילות והבקשות שאנו מבקשים ומתפללים, אמן כן יהי רצון.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים