איש התפילין

יש לי תפקיד ייחודי: אני אחראי על חדר כספות בסניף גדול של בנק ידוע. לכאורה, משעמם. רק לקבל אנשים, לגשת איתם לכספת. הוא מסובב מפתח, אני מסובב מפתח, לא מסתכל אפילו, כדי שלא לפגוע בפרטיות, והולך אל העמדה שלי, כאשר הוא יכול להתבודד עם ענייניו.

לפני כארבע שנים, הגיע לסניף קבצן קשיש לבוש בלויים, מוזנח ועלוב מכל הכיוונים. הוא ביקש לשכור כספת, וכמובן קיבל – לאחר שפתח חשבון ושילם לשנה מראש את דמי השכירות. מאותו יום ואילך, הוא היה מגיע בבוקר, עם פתיחת הסניף, ובידו תיק די גדול, שוהה בחדר הכספות אולי חצי דקה ויוצא. לאחר מכן היה חוזר עם אותו תיק, בערך ב13:00, עם סגירת הסניף, ולעיתים גם אחר הצהריים. העניין הזה די סקרן אותי. יכולתי להבין מדוע הוא מגיע בסגירת הסניף כדי לשמור בכספת את דמי קבצנותו, אך לא הבנתי מדוע הוא מגיע בבוקר לפתוח קופה. האם הוא זקוק לכסף מאתמול? מה הסיפור שלו? כך, במשך שנה וחצי הגיע הזקן פעמיים ביום, והאמת היא שדי נמאס לי ממנו. יום אחד, הייתה שביתה פתאומית בבנק, שביתה שהודיעו עליה ערב קודם. יצאתי אז לסידורים, וכשאני חוזר הביתה, אשתי אומרת לי שמישהו מחפש אותי בדחיפות. היא עוד לא הספיקה לספר לי במה העניין, והטלפון מצלצל. על הקו היה הקבצן. הוא מבקש ממני שאגיע בדחיפות, כי הוא רוצה להוציא משהו מהכספת. מובן שסירבתי. "יש שביתה," אמרתי. "לא שמעת?" "ודאי ששמעתי," הוא אומר. "אבל אני פשוט מוכרח להוציא משהו."

הסברתי לו יפה, שגם אם הייתי רוצה, אין שום אפשרות לפתוח את הכספת ביום כזה, והוא אומר לי שהוא יבוא אליי הביתה לדבר אתי. בשלב זה התפוצצתי ואמרתי, שאין לו מה לבוא ושאין שום סיכויים שאפתח לו. פתאום התפרץ כל מה שהיה לי נגדו. אמרתי לו בזעם, שכדי לקבץ נדבות, אין לו שום צורך בכסף שהוא שומר בכספת, ושאני לא מבין בכלל מה הסיפור שלו ומה הוא רוצה ממני. הוא סוגר את הטלפון, ולאחר רבע שעה אני שומע צלצול בדלת, ומי שם? כמובן, הקבצן. שלטתי איכשהו ברוחי וחזרתי על סירובי. הוא אמר לי: "אני מתחנן בפניך. אני פשוט חייב להיכנס לשם חמש שניות. לא יותר".

כאשר ראה שאני עומד בסירובי, אמר לי: "אני רוצה לספר לך מהו שלא סיפרתי לאיש, ואחר כך תחליט מה לעשות". הסכמתי לשמוע אותו. רק בגלל הסקרנות. הוא מספר לי שהוא ניצול שואה, ושבזמנו היה כלוא יחד עם האדמו"ר מסאטמר זצ"ל, במחנה מעבר. ויום אחד, כך הוא מספר, אמר לו אחד המשמשים, שהרבי מוטרד מאד, מפני שהתפילין שלו נעלמו, לא ברור כיצד, והוא מחפש כבר כמה שעות מישהו עם תפילין, ואין אחד כזה בכל המחנה. מכיוון שלו עצמו היה זוג תפילין, אותו שמר מכל משמר, הוא הציע מייד שהרבי ישתמש בהן, הלך למחבוא והוציא משם את התפילין, כדי למסור לרבי. באותו הערב, כך הוא מספר, הגיעו כמה אנשי אס-אס ולקחו אותו ועוד כמה עובדי כפייה לעבודות סלילה. העבודות נמשכו כשבועיים, והם שוכנו באגף נפרד מהמחנה. כאשר שב בחזרה לביתן שלו, קיבלוהו כולם בהתלהבות, מפני שחשבו שנשלח להשמדה. הם סיפרו כי שליחו של הרבי חיפש אותו שוב ושוב, כדי לתת לו דבר מה. הם לא ידעו מהו הדבר, רק סיפרו שהשליח נראה מוטרד מאד, והם אמרו לשליח, שהאיש שהוא מחפש, כנראה כבר אינו בין החיים. הוא ביקש מאד לקבל את שמו המלא ורשם את השם על פתק.

התברר כי הרבי נלקח יחד עם משמשיו לרכבת הצלה מיוחדת, שיצאה לשוויץ והתפילין איתו. את השואה, עבר הקבצן שלנו איכשהו, בגלגולים רבים, ובשנת 1948 עלה לארץ ישראל, הרוס ובודד. המראות שראה בשואה והסבל שעבר, גרמו לו ללקות בנפשו. הוא התאשפז בבית חולים לחולי נפש לתקופות ארוכות. עניין התפילין נשכח ממנו. אלא שבשנת 1953, הגיע לבית החולים מכתב מהרבי. נכתב בו, כי יהודי ששמו זהה לשלו, הפקיד בידו דבר מה, והרבי חפץ לדעת האם הוא האיש. הוא מיהר לכתוב לבית הרבי על פי הכתובת הרשומה, כי אכן הוא האיש שנתן את התפילין לרבי. תוך כמה ימים ביקר אצלו שליח של הרבי מסטאמר, שנהג בו בכבוד רב והודיע לו, כי הרבי מזמין אותו לביתו בחו"ל, ברגע שיוכל לעשות זאת. למן אותו היום, זכה לביקורים סדירים של חסידי סאטמר, דבר ששיפר מאד את מצב רוחו ואושש את מצבו הנפשי, עד שיכול היה להשתחרר.

הוא קיבל כרטיס טיסה, נסע לארצות הברית, ושם התקבל בכבוד גדול ובחמימות על ידי הרבי וחסידיו. במעמד מרגש מסר לו הרבי את התפילין, חיבק אותו, ושניהם בכו בכי תמרורים. הרבי הסביר לו ששקל להשאיר את התפילין במחנה, אך מפני שנמסר לו שהיהודי אינו בין החיים ושעלולים לבזות את התפילין, החליט ליטול אותן אתו, ואף להשתמש בהן, ושיהיה הדבר לזכותו של מי שנתן לו זאת. הרבי הציע לו להישאר בארצות הברית, אך הוא העדיף לשוב לארץ, על אף שלא היה לו מכיר וגואל. הוא שב והתאשפז מרצונו בבית חולים לחולי נפש, וכאשר היה משתחרר, היה מתגורר בדירה קטנה שהסוכנות העמידה לרשותו כשעלה ארצה. לפרנסתו עסק בקיבוץ נדבות… אולם הרכוש הגדול שהיה לו, היו תפילין שקיבל מהרבי ואותן הוא מקפיד להניח מדי יום ביומו, גם ברגעי הדיכאון הקשים ביותר. שנים עברו והוא הזדקן, וכבר לא חש צורך להתאשפז. הוא מתפלל בבית כנסת נידח, ואיש אינו מכירו, פרט למוסדות סאטמר שמדי פעם שולחים לו מכתבים, ובחגים שולחים שליחים לעודדו ולשוחח עמו.

כאשר נפטר הרבי הזקן לפני כמה שנים, היה בטוח שמעתה ישכחוהו, אך להפתעתו, נמשכו הביקורים והמכתבים כמימים ימימה. הוא ציין באוזניי בהתרגשות את העובדה, שעל אף שהרבי הזקן כבר אינו בין החיים, והוא אינו נמנה עם התורמים של סאטמר – הם עדיין שומרים לו אמונים. כאמור, כל הזמן הוא מקבץ נדבות, עד שיום אחד פורצים לדירה העלובה שלו וגונבים משם את כספי הקבצנות שלו. הגניבה משפיעה מאד על מצבו הנפשי, לא בגלל הכסף, אלא בגלל החשש, שהתפילין היקרות לו כל כך – בעצם, הצידוק היחיד לקיומו – ייגנבו. הוא מברר מה אפשר לעשות ומחליט לפתוח אצלנו בבנק כספת. וזה מסביר את הביקורים שלו בבוקר בכל יום בשעה שמונה וחצי, ואת החזרה לאחר התפילה וקיבוץ הנדבות אל הכספת, להפקיד את התפילין. כעת הוא מבקש ממני לעשות הכל כדי להגיע אתו לכספת ולהוציא את התפילין, מפני שכבר 12:00 בצהריים והוא עדיין לא הניח תפילין. אני כמובן מתקשר למי שאני מתקשר, ומקבל אישור מיוחד לפתוח לו את הכספת. אני הולך אתו ועם התיק הגדול שלו, פותח את הכספת, ובפעם הראשונה מרשה לעצמי להסתכל לתוך הכספת, ומסתבר לי כי מלבד תפילין אין שם דבר.

אני שואל אותו: "תגיד לי, אם כבר – אז כבר, מדוע אינך משתמש בכספת כדי לאחסן את דמי הקבצנות שלך?" והוא עונה לי: "אני לא משתמש בכסף לצרכיי הפרטיים בלבד. אני קונה בו תפילין לילדי עולים". מובן שזה מציג אותו באור אחר לגמרי. זה כבר לא היה הקבצן שנרתעתי ממנו ולא כל כך סבלתי אותו, בגלל מה שראיתי כבולמוס של קבצנות. מדובר באדם מסכן ואציל נפש, שחי בזכות התפילין ומקדיש את חייו למצוות תפילין. למן אותו היום, התחלתי להתייחס אליו בכבוד. הוא היה לוקח מדי יום את התפילין, ולאחר שהיה מחזיר אותן, היינו שוקעים בשיחה, לעתים עד לאחר מועדי הסגירה של הבנק. לפעמים הזמנתי אותו לסעודת שבת. הוא באמת היה יהודי גלמוד, שכמותו לא ראיתי מעולם.

יום אחד הוא לא הגיע, ומיד ידעתי שקרה לו משהו. הגעתי לביתו, ומשלא ענה על דפיקותיי, הזמנתי פורץ ומצאתי אותו שוכב על הארץ מחוסר הכרה. הבהלנו אותו לבית החולים, והתברר שהוא לקה באירוע מוחי. הם הצליחו לייצב את מצבו, ואני ומשפחתי סעדנו אותו על מיטתו. לאחר מספר ימים, הוא נפטר. כעת נותר לארגן לו הלוויה, ואני מעולם לא התקרבתי לנושא הזה, אבל עלה במוחי רעיון. פניתי למוסדות סאטמר וסיפרתי להם את הסיפור. הם מיד נרתמו לעניין, ולמרות המרחק הרב בין ירושלים לעיר שלי, הם יצאו לרחוב עם רמקולים, הכריזו שיש הלוויה של "מת מצוה", וארגנו כמה אוטובוסים של אנשים שאספו סתם ברחוב. ההלוויה היתה גדולה מכפי שאנשי האזור שלנו ראו אי פעם, כי גם בשכונה הדפיסו הסאטמרים החרוצים האלה מודעות ענק של "מת מצווה". ליד הקבר, הספיד אחד מאנשי סאטמר, על אף שהיה ברור כי הוא לא ממש מכיר אותו. הוא אף לא ידע להסביר מה הקשר בין המת לחסידות סאטמר.

על אף שאני ביישן מטבעי ומעולם לא נאמתי, ביקשתי להספיד אותו. אמרתי להם שאיש אינו מכיר את הנפטר, מלבד מי שמכיר אותו כקבצן. אבל אני מכנה אותו "איש התפילין". וכאן סיפרתי לכולם את הסיפור הגדול עם הרבי מסאטמר והתפילין. כל חסידי סאטמר שהיו שם, התחילו להוריד דמעות, וכשתיארתי את רגע המפגש בין הרבי לקבצן, זה הפך לבכי ממשי שסחף את כל הנוכחים. אני עצמי התקשיתי לדבר בגלל הבכי. סיפרתי לכולם, שכספי הקבצנות שלו שימשו לרכישת תפילין לילדי עולים, וסיפרתי על ההיכרות בת השנה וחצי שהייתה לי אתו. כמעט כולם הגיעו מבית ההלוויות לחלקת הקבר, כיסינו אותו בעפר ואמרנו קדיש. לאחר מכן ארגנתי מניין בביתו במשך ימי ה'שבעה'. במקביל, התחלתי להתעניין ברכישת מצבה, אולם לפני שפניתי בעניין לחסידי סאטמר, הגיע אליי מכתב מעורך דין. מסתבר, שלפני מותו כתב האיש צוואה חתומה כדת וכדין.

נפגשתי עם עורך הדין והוא נתן לי עותק מהצוואה, ממנה עלה כי את דירתו הוא מוריש לבית חולים לחולי נפש, לרופאיו הוא חש הכרת הטוב, ולי הוא מוריש את המעטפה שנמצאת במקום מסוים בביתו. הלכתי עם עורך הדין לביתו של הקבצן. במעטפה היה מפתח של הכספת ומספר חשבון בנק. צורף לזה מכתב, הוא מודה לי על יחסי הטוב אליו ומבקש ממני להשתמש בכסף שיהיה בחשבונו, כדי לקנות לו מצבה. הוא ציין שאת שאר הכסף אני יכול לקחת לעצמי. בחשבון היה סכום גדול בהרבה מדמי מצבה. קניתי לו מצבה מפוארת, שם נרשם שמו וכינויו "איש התפילין", ובכסף החלטתי להקים קרן לקניית תפילין לילדי עולים.

למחרת הלכתי אל הכספת, הכנסתי את המפתח שלו וסובבתי, אחר כך את המפתח שלי וסובבתי – ובהתרגשות רבה לקחתי את הדבר יקר הערך שהוריש לי: את התפילין אותן הניח הרבי מסאטמר שנים כה רבות. ובמחשבה שניה, יש עוד דבר יקר שירשתי – אם אני רוצה או לא – גם את התואר, בזכות קרן התפילין שלו, שהוגדלה על ידי והתפתחה מאד, ומספקת מדי חודש שלושים זוגות תפילין לילדי העולים. כיום, אני "איש תפילין".

בדוק גם

שטר-של-שלום

שטר של שלום

הסיפור שלי הוא על נסיעה קצרה לכאורה, אך כזו שנמשכת עד היום הזה. הייתה זו …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים