השלהבת שלא כבתה

הוא ידוע ומפורסם בארץ ובעולם בשיחות המלהיבות והמעוררות כל לב, היה מכונה בפי כל ה"מגיד מישרים" וניצב על עומדו מול שומעי לקחו למעלה מיובל שנים, הרה"ג רבי יעקב (יענק'לה) גלינסקי זצוק"ל מספר על חמיו, החסיד הנלהב הרה"ח רבי חיים בנימין ברוד זצ"ל מגדולי חסידי ברסלב, שעלו לארץ לאחר שנות האימה ברוסיה וסיפור חייו ומסירות נפשו על התורה עדיין לא נודע

ראשי

חיים כץ, אהרון קליגר

(צילום: נחמן וייס, ארכיון הרב נחמיה יגלניק, ארכיון הרב מנחם ברוד, ארכיון הרב נתן גלינסקי)

 

באנו לשמוע על חמיך הרה"ח רבי חיים בנימין ברוד זצ"ל

חמי זצ"ל, זו זכות עבורי לדבר עליו. הוא היה איש של מסירות נפש למען האידישקייט, ובכלל למרות שאיני חסיד ברסלב, יש לי הערכה מיוחדת לחסידי ברסלב, שגרו ברוסיה הקומניסטית. הם היו בעלי מסירות נפש מיוחדת. יהודים כמו רבי אלי' חיים רוזין זצ"ל רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל רבי מיכל דורפמן זצ"ל ושאר חסידי ברסלב. זה לא היה פשוט כלל בימים ההם, שהיו ימים של אפילה גדולה ופחד נורא. היו אומרים אז ווארט כזה,"סטאלין לא שולט ברוסיה, הפחד הוא זה ששולט ברוסיה". בימים, שכל אדם פחד מהסביבה של עצמו הלכו יהודים כמו השווער שלי ומסרו ילדיהם ללימודי תורה במחתרת, תוך כדי שיש להם בעיות של פרנסה לא רגילות, ממש לא היה לחם לאכול.  ילדים הולכים לישון וקמים למחרת ללא אוכל, מי יכול לתאר. והכל עבור מה? עבור שיהיה להם קצת כסף לשלם למלמד, שלימד במחתרת. היום לא ניתן לשער ולעלות על המח דברים כאלה.

גיסי ר' יחזקאל ברוד (ראה מסגרת) היה מספר, שלפעמים היה צריך ללכת לחיידר ללא אוכל כלל, כי לא היה בבית כלום, וזאת כמובן כיוון שחמי מסר את נפשו שלא לעבוד בשבת קודש יהיה אשר יהיה. וזה לא היה פשוט כלל. היו יהודים בימים האלה, שלכאורה היו יראים ושלמים אך כשהגיעה שעת הנסיון הנורא הם לא עמדו בזה ועבדו בשבת קודש למחצה לשליש ולרביע. אך דווקא חסידי ברסלב, אף האנשים הפשוטים שבהם, שלא היו למדנים גדולים ולא התחנכו בישיבות, הם עמדו כצור איתן, כמו קיר בטון ולא עבדו בשבת קודש. ועל כן אני מאד אוחז מחסידי ברסלב.

מסירות נפש של חסידי ברסלב

שמעתי גם, שהאדמו"ר הקודם ממאכנובקע זצ"ל, (שהוא בעצם נכד של האדמורי"ם מטשרנוביל וסקווירא שהתנגדו לברסלב, בעיקר עקב כך שחסידי ברסלב באוקראינה היו בתחילה שייכים לחסידיות אלו, ואח"כ התקרבו לברסלב ומזה התחילה המחלוקת ואכמ"ל.) אמר כך: 'בתחילה לפני מלחמת העולם הראשונה ולפני עליית הקומוניזם לשלטון הייתי מאוד מתנגד לחסידי ברסלב כמסורת אשר בידי אבותיי אבל כשראיתי שחסידי ברסלב מוסרים נפשם על כל דבר שביהדות, בתקופות הכי קשות, הבנתי שגדולה מאוד קירבתם אל השם יתברך, והתחלתי לכבד אותם ולתמוך בם'. כך הוא סיפר בסוף ימיו פה בבני ברק.

גם שמעתי שבמוסקבה היה חסיד ברסלב, שכבר היה זקן, (הכוונה לר' נתן ב"ר אברהם שטרנהארץ), שהיה מסתובב בגיל שבעים כל היום ושוחט עופות עבור היהודים, וכן היה הולך לדאוג לבריתות של יהודים, מלבד זאת היה יושב כל לילה וכותב תפילין ומזוזות עבור יהודים שהיו חפצים בהם, וכן דאג לעוד הרבה דברים למרות שהיה מבוגר והסכנה היתה ממש נוראה עד לב השמים וזה עוד היה בעיר מוסקבה. אך מן הסתם הדיבורים של רבי נחמן מברסלב עשו את שלהם והיתה לו חיות כמו לנער צעיר. (א"ה שמעתי סיפור זה גם מנכדו של ר' נתן שטרנהארץ הישיש מר מרדכי שטרנהאץ המתגורר כיום בעיר נתניה, שזוכר כילד את סבו ר' נתן יושב כל לילה בביתו וכותב שעות ע"ג שעות במשך כל הלילה מזוזות ע"מ ללכת ולזכות את הרבים).

הקלויז הישן באומן
הקלויז הישן באומן

הכנסת אורחים בביתן השמירה

הציבור הצעיר של חסידי ברסלב כמעט ולא שמע כלל את שמו. האם הרב יכול לספר עליו ?

חמי רבי חיים בנימין היה מאותם היהודים, שלכאורה נחשבים לפשוטים, אבל האמונה התמימה שלו בהשם יתברך, הבטחון המוחלט, והאמונה שלו בצדיקים היו בדרגה מאוד גבוהה, דרגה שהיום לא זוכים לראות. הוא עבד ורכש בעמל את האמונה ובכל פעם נראה שהאמונה שלו הגיע לגדלות חדשה, לשיא חדש ממש כך.

אספר לכם סיפור שסיפרה לי אשתי הרבנית, הממחיש את מסירות נפשו למען היהודי השני, שאפשר להגיע אליו רק עם אמונה תמימה: היתה תקופה שהיתה לו עבודה מצוינת של שומר במפעל, הוא קיבל חדר גדול וכל מלאכתו היתה לפתוח ולסגור את הדלת, לקבל פני הבאים ולשמור שזרים לא ייכנסו. והנה מה עושה השווער שלי? פותח שם הכנסת אורחים ליהודים חרדים מרחבי ברית המועצות, אנשים שהגיעו למוסקבה ולא היה להם רישיון לשהות במקום, אנשים שברחו מהנ.ק.ווד ומכל מיני בעיות אחרות, הגיעו לשנת לילה אצל השווער, הוא הכניסם למרות שלא היה להם אישור שהייה, ולמרות הסכנה האישית שלו, היות והאמין שממצווה לא מפסידים. יתירה מזאת, הוא הביא לשם ספרי לימוד, הוא פתח שם ממש ישיבה, וכך נהג תקופה ארוכה, עד שלבסוף בעלי המפעל קלטו, שהוא עושה שם משהו 'לא חוקי', והחליטו לפטר אותו מהעבודה. וממש בנסי נסים בזכות זה שהמנהל היה יהודי (אמנם קומוניסט) הוא לא הלשין עליו לגורמים השונים, דבר שיכל היה להיגמר במצב נורא.  בכרטיס העבודה שלו רשמו, שהוא לא מתאים לעבודה זו.

איך התקרב רבי חיים בנימין לחסידות ברסלב

רבי חיים בנימין התייתם מאביו בגיל צעיר, כמדומני שהיה אז בן ארבע, וגדל בפולין של אז בעוני נורא. יום אחד התגלגלו לידיו כמה דפים קרועים של אחד מספרי רבי נחמן מברסלב, הוא מאד התלהב מהכתוב שם והחל להתחבר לחסידי ברסלב בפולין. באחד הימים גמלה בו ההחלטה להבריח את הגבול לרוסיה, דבר שהיה כרוך ממש בפיקוח נפש. הוא עבר את הגבול יחד עם עוד כמה בחורים, והגיע לאומן. שם הוא התגורר מאז ואח"כ התחתן ונסע לגור במז'בוז'. שם נולדו לו ילדיו ונשאר שם עד שגדלו.

לא חותם בשבת!

שמעתי שבמז'בוז' הוא היה מכניס אורחים גדול והרבה יהודים שהגיעו לתפילה על ציון הבעש"ט היו מתארחים אצלו. אבל כאמור הילדים גדלו, והקומוניסטים רצו לקחת אותם לבית ספר שלהם השם ירחם. מה גם שהוא עצמו נחשד בפעילות של הפצת דת, שנחשבה כפעילות 'קונרטה רבוציונאלית' (מהפכנית) והוכרח לברוח מהעיר, ועל כתפי אשתו נפל עול הפרנסה. העניינים הלכו והסתבכו ועל כן היה מוכרח להימלט על נפשו ועל נפש ילדיו הרכים.

האם חמיך ישב בבית הסוהר בזמן הקומוניסטים?

במשך השנים נאסר חמי כמה פעמים על-ידי השלטונות. בחסדי ה' ישב תמיד תקופות קצרות וניצל מציפורניהם. פעם, בהיותו במוסקווה, נאסר ביום שישי והושלך לכלא. חבריו הבריקו מיד לבית המשפחה באומן: "אבא לא מרגיש טוב ואושפז בבית-חולים". המשפחה הבינה מיד במה מדובר וחרדה גדולה אחזה אותם.

לאחר חקירה קצרה הגיעו השוטרים למסקנה כי אין הוא האיש, שאותו הם מבקשים. היה זה כבר יום שבת בבוקר והשוטרים הורו לחמי לחתום על טופס שחרור ולצאת לחופשי. אל חמי סירב: "בשבת אני לא חותם". "מה, אתה גם אדוק?!", התנפל עליו הסוהר בחמת-זעם. אך מאומה לא עזר לו. חמי בשלו: לא חותם בשבת.

הסוהר נדהם. דבר כזה עוד לא ראה מימיו – אדם שמסרב להשתחרר מהכלא הרוסי. הוא החזיר את רבי חיים בנימין לתא כלאו בתקווה שימהר להתחרט, ואז גדלה השתוממותו שבעתיים: חמי פתח בניגון ויצא במחול נלהב. אחר-כך סיפר, כי כשהוחזר לתאו עלתה במוחו המחשבה, שהישיבה במאסר עד כה לבטח הייתה על חטאיו ועוונותיו, אבל מרגע זה ואילך הוא יושב אך ורק על שמירת מצוות ה', ומחשבה זו עוררה בו שמחה עצומה, עד שיצא בריקוד…

הסוהר ניסה שוב לבקשו להשתחרר, אך הוא העמיד פני תימהוני ואמר: "מה אתה רוצה? כאן טוב לי. יש לי פינה להניח את ראשי ופרוסת לחם לשבור את רעבוני. אני רוצה להישאר כאן" . ראה הסוהר שיש לו עסק עם אדם בלתי רגיל, הניח לו ושאל: "ומתי תוכל להשתחרר?". הוא השיב: "בערב, אחרי שייראו שלושה כוכבים. אז אצא לרקוד עם הירח"…    וכך היה. בערב נכנס הסוהר לתאו ואמר לו(!), שכבר יצאו שלושה כוכבים. רק אז הסכים לחתום ולצאת מבין כותלי הכלא.

כשהגיע לבית ידידיו, היה מלא שמחה והודיה לה', ואמר, שלאור הניסים שקרו לו, הוא בטוח שמישהו מבני המשפחה 'דפק על השולחן' בציון קברו של רבי נחמן מברסלב. ואכן, התברר שבתו צביה בילתה את כל היום על הציון, כשהיא שופכת את מר ליבה ומתפללת לשחרורו.

השומר נדהם.דבר כזה עוד לא ראה מימיו-אדם שמסרב להשתחרר מהכלא הרוסי. - הרה"ח רבי חיים ברוד.
השומר נדהם.דבר כזה עוד לא ראה מימיו-אדם שמסרב להשתחרר מהכלא הרוסי. – הרה"ח רבי חיים ברוד.

משפט בראש-השנה

אחת הפעמים הנוספות שרבי חיים בנימין נאסר היתה בשנת תש"א, בתקופת המלחמה, כאשר המשפחה שהתה בטשקנט. חמי התפרנס אז  ממכירת תרופות בשוק השחור. יום אחד הגיע אליו יהודי פולני והתחיל לסחור עמו. בתו 'צביה' חשדה באיש, ואמרה לאביה, שהוא אינו מוצא חן בעיניה. אך מאחר שלא יכלה לבסס את תחושותיה, סרב חמי לדחות את העסקים הטובים שהאיש סיפק לו.

כעבור זמן הופיע האיש לצד שוטר וזה אסר את חמי. הוא ישב חודשים ארוכים בכלא וסבל ייסורים קשים. נוסף על הסבל שעבר מהשוטרים והחוקרים, התנכלו לו גם האסירים האחרים בתא, ולקחו ממנו כל מה שהיה מקבל מהבית, כולל בגדים ואף את נעליו.

משפטו נקבע לראש-השנה. לפני המשפט ניגש בנו 'ישראל', שהיה אז כבן שש שנים, אל ארון הקודש ופרץ בבכי, שהרעיד את כל בית-הכנסת. הוא התחנן לפני הקב"ה שיציל את אביו, שאם לא כן, עלולים הוא ואחיותיו ליפול בידי הקומוניסטים… בית-הכנסת כולו געה בבכייה. אשתו מרוב צער ובכי התעלפה. אנשים שהיו באותו מעמד סיפרו, שהיה זה מחזה קורע-לב.

כשהובל רבי חיים בנימין למשפט, התקשו בני-המשפחה לזהותו. הרשעים גילחו את זקנו והוליכוהו יחף וגלוי-ראש. הוא השפיל את ראשו מחמת הבושה שצרבה את לבו, ואי-אפשר היה להעלות על הדעת שזהו היהודי השמח שהכול הכירו.

אולם התפילות והזעקות פעלו את פעולתן, ובחסדי ה' פסק השופט שדי לו בתקופת הזמן שישב במאסר, ועתה הוא יכול לצאת לחופשי.

 

היכן היה גר חמיך בשנות הקומוניסטים?

הוא נדד. היה גר תקופה באומן וכאמור לאחר מכן במזי'בוז' ובמוסקבה. אך ככלל היה מרבה להסתובב בכל מקום שהיו יהודים, הוא הגיע לחזק יהודים בכל מיני מקומות, ולתמוך בלומדי תורה למרות שלא היה לו כלום לעצמו, הוא אהב תורה והיה מוסר נפשו עבור לומדיה, כמו סיפור ששמעתי מפי הרב ליפא שפירא (כיום רב בבית-הכנסת 'אמפייר שטיבל', בקראון-הייטס), שפעם היה רבי חיים בנימין בחרקוב, שם שכנה ישיבת ליובאוויטש, שרבי ליפא שפירא למד בה. רבי חיים בנימין שוחח אתו והבחין שנעליו קרועות. תוך כדי חילופי הדברים שאלו למידת נעליו. השאלה נשאלה סתם כך, ורבי ליפא מסר את המספר בפשטות, מבלי לחשוב על שום דבר. למחרת הגיע אליו חמי ובידיו זוג נעליים חדשות. וכל זה היה בימים שהוא עצמו היה רעב ללחם כפשוטו ממש…

 

"אני יכול לנסוע לרבי שלי"

האם אתם יכולים לציין עובדה על דבקותו ברבינו הק' רבי נחמן מברסלב

בכלל, רבי חיים בנימין היה יהודי בעל רגש רב. כל דבר נגע ללבו. שמעתי פעם סיפור מגיסי שבשנה          אחת (בשנים תרצ"ב או תרצ"ג) כשגרו במוסקבה, והגיע יומא-דפגרא, נראה שזה היה י"ט בכסלו, (אמנם רבי חיים בנימין לא היה חסיד חב"ד, אבל היה קשור מאוד עם חסידי חב"ד והתפעל ממסירות-נפשם למען שמירת גחלת היהדות. הוא אמר שצריך לנסוע למקום שבו מתוועדים חסידים.) הם נסעו למלחווקה, זו עיירה בפרברי מוסקווה. היה שם קהל חסידים ובראשם רבי יענק'ל ז'וראוויצער (שכונה גם יענק'ל מאסקאליק). תוך כדי ההתוועדות התחיל פתאום רבי יענק'ל לשיר את הניגון הידוע: "אז דער אויבערשטער וועט געבן געזונט און לעבן, וועלן מיר פארן צום רעב'ן" [=כשהקב"ה ייתן בריאות וחיים, ניסע אל הרבי] הוא שר ובכה בכי נרגש, שפרץ מכל נימי נפשו.

נסתיימה ההתוועדות והם חזרו לביתם במוסקבה. למרבה הפלא הם נכנסים לדירה ורבי חיים בנימין לוקח תיק ואורז חפצים. כולם התפלאו ושאלו אותו האם הוא מתכונן לנסיעה כלשהי. והוא השיב: "כן! אני נוסע לאומן".

שאלו אותו בני ביתו מה פתאום לנסוע עכשיו לאומן. הוא הרים את פניו לבנו וענה: "הרי הייתי עכשיו בהתוועדות. ראית איך בכה רבי יענק'ל ז'וראוויצער הוא משתוקק לנסוע אל הרבי שלו ואינו יכול, אבל אני יכול לנסוע אל הרבי שלי". ורבי חיים בנימין לקח את מעט הבגדים שהכין לו ויצא לאומן…

 

שמענו שחמיך היה יהודי מלא שמחה

רבי חיים בנימין היה יהודי מלא שמחה. קרה שחלה ושכב במיטה חסר-אונים, ממש באפיסת כוחות. והנה, אך נכנסו הביתה כמה מחבריו, הוא קפץ מהמיטה ויצא אתם בריקוד.

מצבו כאמור היה רחוק מלהיות משמח. העוני והמחסור, רדיפות השלטונות, הדאגה לחינוך הילדים ועוד כהנה וכהנה – היה בהם די והותר כדי להשבית שמחה מהלב. אבל הוא נשאר תמיד שמח. פעם אמרה לו אשתו: "איך אתה יכול להיות כל-כך שמח, כשיש לנו כאלה דאגות?". הוא חייך ואמר: "הרי את יודעת שאני אדם חלש ואין בכוחי לשאת אפילו עשירית מדאגותיי. צריכים למצוא איזה גוי בריון, שייטול עליו את הדאגות"…

סגירת מעגל בנו הרה"ח רבי נחמן גלינסקי ז"ל עם יבלח"אהרה"ח רבי נתן ליברמנטש
סגירת מעגל בנו הרה"ח רבי נחמן גלינסקי ז"ל עם יבלח"אהרה"ח רבי נתן ליברמנטש

בל תוּשבת שמחת השבת

טוב-לבו הגיע לדרגות שאנשים רגילים אינם יכולים להבינן. אפילו בני ביתו השתוממו לא אחת עד כמה היה מסוגל לוותר על צורכי הבית ההכרחיים ביותר כדי לעשות טובה ליהודי. יש דוגמאות רבות לדרכו זו של חמי, אבל אספר סיפור אחד ששמעתי מבנו, שאינני יכול לשכוח אותו:

בזמן שהם גרו באומן, התגורר בעיר יהודי ושמו רבי דוד גייסינסקי. הוא היה חסיד ברסלב, אבל מגולח זקן. מבחינת מצבו הכלכלי היה אדם עשיר. הוא התפרנס מסחר בעורות. זה היה מסחר אסור בתכלית ברוסיה, אך הוא הסתכן והרוויח הון רב וחי ברווח.

הפער בין מצבו הכלכלי לבין מצבה של משפחת ברוד היה כמרחק בין שמים וארץ. בנו, בן-ציון, למד ב'חדר' שבו למד בנו של רבי חיים בנימין והיו ידידים. הוא מספר שפעם אחת הזמינו לביתו לסעודה שלישית, כשראה את השולחן הוא היה אחוז תדהמה כיוון שמעולם, בכל ימי חייו, לא ראה כל כך הרבה אוכל על השולחן כפי שראה באותו יום. פרוסת לחם ותבשיל היה עבורם סעודת מלכים, ובסעודה שלישית רגילה – כמות כזו של אוכל?

ליל שבת אחד לאחר התפילה פסעו רבי חיים בנימין ובנו לכיוון ביתם כשמתלווה אליהם רבי דוד הנ"ל. תוך כדי שיחה הפטיר רבי דוד כי השבת אין להם דגים. "מה קרה?", שאל רבי חיים, "לא משהו מיוחד", ענה רבי דוד, "אשתי רצתה לקנות דג גדול ובא גוי והוסיף על המחיר ולקחו. דגים קטנים אין אשתי אוהבת לקנות, כי יש בהכנתם טרחה מרובה, וכך נשארנו ללא דגים לשבת".

רבי חיים בנימין לא ענה דבר. כשהגיעו סמוך לביתם, ביקש מבנו הקטן, יענק'לה, להתלוות אליו. חמי נכנס הביתה, אמר 'שבת שלום'. אשתו היתה בחדר השני, וחמי מיהר למטבח. אז לא היה מקרר, אבל היה שולחן ועליו עמדו הדגים.

אלו דגים היו אלה? חמותי נהגה לקנות דגיגים קטנים, שנקראו ברוסית 'טולקעס'. כל דג היה בגודל אצבע. אלה היו דגים זולים, מכיוון שאנשים לא רצו להתעסק איתם. חמותי היתה קונה כמות מהם ועובדת לילה שלם בליל ששי כדי לנקותם ולהפריד את הבשר מהעור והעצמות, ואת הבשר הזה הייתה טוחנת ומתבלת. אלה היו הדגים שהיו אוכלים.

לקח חמי את כל קערת הדגים ומסרה ליענק'לה, והורה לו להביא אותם מהר לביתו של רבי דוד. הם התחילו לשיר 'שלום עליכם', עשו קידוש, נטלו ידיים, ואז ניגשה אשתו להביא את הדגים. ואין דגים! היא הביטה בבעלה בפליאה והוא הפטיר בשקט, שהלך עם רבי דוד מבית-הכנסת והלה גילה לו, שאין להם דגים לשבת, ולכן נתן לו את הדגים.

על בשר או עוף לא העיזו אפילו לחלום. הם היו אוכלים קצת שעועית וכדומה. הדגים היו המאכל היחיד שנתן את תחושת שבת. לבה של חמותי נחמץ בקרבה: "אתה צודק, צריך לעזור ליהודי, אבל הלוא רבי דוד באמת אינו זקוק לעזרתך. שולחנו ערוך בכל-טוב גם בלא הדגים שלנו".

ענה חמי: "אנחנו כבר רגילים למחסור. פעם יש מה לאכול ופעם אין. השבת שלנו לא תיפגע בהעדר הדגים. אבל המשפחה של רבי דוד אינה רגילה לסעודת שבת בלי דגים ושמחת השבת שלה עלולה להיות מושבתת"…

 

מתי עלה לארץ ישראל?

חמי ובני ביתו עלו לארץ בשנת תשכ"ב והתגוררו בבני-ברק. הוא אמר, שאחרי שזכה להגיע לארץ-ישראל, אין הוא מוכן לצאת ממנה.

הוא נפטר בליל שבת-קודש, כ"א בכסלו תשל"א. הספיק לטהר את עצמו בטבילה בערב שבת, התפלל מנחה ואז חזר הביתה ואמר שאינו חש בטוב. הוא נשכב במיטה וכעבור זמן קצר החזיר את נשמתו לבוראו. חמותי נפטרה בט' באדר-א תשל"ח. ומנוחתם-כבוד בהר-המנוחות בירושלים.

הודינו מקרב לב להרה"ג רבי יעקב גלינסקי שליט"א על שהואיל לפנות לנו מזמנו העמוס ולהאיר מעט מזעיר את אורו הגדול וסיפור חייו של חמיו, למען ידעו הדורות הבאים על גבורתם ומסירות נפשם של חסידי ברסלב בדור הקודם, שהלא בזכותם מתקיים בנו כיום "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח"

 

***

מסירות נפש של אמא

(מתוך סיפור שסיפר בנו של הרה"ח רבי חיים בנימין ברוד זצ"ל)

אמי היתה עזר כנגדו של אבי. היא קיבלה באהבה את הסבל הרב שהיה כרוך בחיי מסירות-הנפש של אבי. מעולם לא התרעמה על העוני והמחסור, ולא התלוננה כשראתה את אבי מתמסר למען הזולת, בעוד הוא ומשפחתו סובלים מחוסר אמצעי-מחייה מינימליים.

אמא היתה אשה מלאת אמונה, וכך חינכה אותנו – לאמונה בה' ובעבדיו הצדיקים וליראת-שמים טהורה.

לאחר המהפכה הקומוניסטית נסגרו כל ה'חדרים' והישיבות. אולם הורים יראי-שמים דאגו להפעיל 'חדר' חשאי, שאליו שלחו את ילדיהם. היינו הולכים ל'חדר' באותה שעה שבה הלכו הילדים האחרים לבתי-הספר הממשלתיים. כך קשה היה להבחין כי פנינו מועדות למקום אחר. היה זה ממש בבחינת "הם רצים ואנו רצים".

בבוקר, לפני היציאה ללימודים, הייתי טועם משהו בבית, וזו היתה 'ארוחת הבוקר' שלי. בנוסף היתה אמא מציידת אותי בדבר-מאכל כלשהו בשביל שעת הצהרים, כדי שלא אצטרך לשוב הביתה באמצע היום ולמשוך תשומת-לב מיותרת.

ראינו עד כמה אמא מתענה וסובלת, וחשנו בלבנו רחמנות גדולה עליה. לכן קיבלנו את מצבנו באהבה ולא התלוננו על העוני והמחסור. בוקר אחד, הייתי אז כבן חמש-שש, העירה אותי אמא כרגיל. היא אמרה לי שברצונה לבקש ממני משהו, אבל לפני-כן עלי להבטיח לה שאמלא את בקשתה. מובן שהבטחתי.

אמרה אמא: "עכשיו אין לי בבית מאומה להאכיל אתכם, ממש אין כלום בבית. אני מבקשת ממך שתלך בכל-זאת ל'חיידר', ואני מקווה, שבמשך השעות הקרובות אלווה ממישהו כמה פרוטות לקנות לך לחם ואביא לך ל'חיידר'".

זו הייתה תקופה של רעב כבד. אפשר לומר ש'התרגלנו' לא לאכול. פה 'הרווחנו' לילה בלי ארוחה ושם 'הרווחנו' יום בלי ארוחה, וכך 'חסכנו' הרבה ארוחות. בימים ההם אנשים פשוט רעבו ללחם, רחמנא-ליצלן. באותו בוקר הייתי רעב מאוד, שכן גם בלילה הקודם לא אכלתי. אבל הבנתי את המצב. השבתי שאני מסכים והלכתי ל'חיידר'.

ב'חיידר' התפללנו תפילת שחרית ואחר-כך התחלנו ללמוד. ניסיתי להתעלם מהרעב הצורב, אבל ככל שהתקדמו השעות הרגשתי שכוחותיי אוזלים והולכים. ניגשתי ל'מלמד' ואמרתי לו שאיני מרגיש טוב. נראה שרעבוני היה ניכר על פני, וה'מלמד' הציע שאלך הביתה. הלכתי איפוא לביתי.

ביתינו שכן על גבעה קטנה, והדרך מה'חיידר' לבית עברה במעלה הגבעה. אני זוכר את עצמי מקפץ בדרכי הביתה. ופתאום נקטע זכרוני וברגע הבא אני זוכר את עצמי שוכב על הארץ רטוב כולי ממים.         התברר, שמרוב רעב וחולשה התעלפתי. השכנים, שראו אותי מתמוטט, רצו אלי מיד עם ספלים של מים בידיהם ועוררו אותי מעלפוני.

אחר-כך שאלה שכנה את אמא, שהיתה גם ידידה קרובה שלה: "הרי ידעת שהילד לא אכל זמן רב והוא רעב וחלש. לשם מה שלחת אותו בבוקר ל'חיידר', יכולת להשיג קודם קצת לחם ולשלוח אותו בצהרים, או אף לוותר על יום לימודים ולהשאירו בבית?!".

ענתה אמא: "אני לא מוכנה לשאת על כתפיי את האחריות לכך שבגללי לא הלך הילד ל'חיידר' בתקופה זו, שבה כל יום של לימוד תורה לא יסולא בפז"…

בדוק גם

גלנט-ראשית

כשנוסעים לאומן, לא מפסידים

רסיסי אור ושביבי דרך מזיכרונותיו של החסיד הישיש הרה"ח ר' יעקב גלנט שליט"א הרואים אור …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים