מי גנב את המטבע

מי-גנב-את-המטבע
wallpaperswide.com

הסיפור התרחש לפני כמאה ושלושים שנה. כמאה רבנים חשובים מכל מדינות אירופה הגיעו לאספה, בה נדונו עניני התקופה ונושאים הלכתיים שונים. המארח היה לא אחר מאשר רבי אברהם שמואל סופר, הידוע בכנויו "הכתב סופר".

ביום האחרון לאספה התכנסו מאה הרבנים לסעודת פרדה, נשאו נאומים והתווכחו בדברי הלכה מסביב לשלחן ענק. לפתע השלך הס. ה"כתב סופר" נעמד על מקומו. על פניו ניכר היה שבדעתו לעניין את הנוכחים בדבר מה.

"לקראת פרדתנו", הכריז ה"כתב סופר", "ברצוני להראות לנוכחים מטבע כסף נדיר ביותר מתקופת בית המקדש השני". רחש התפעלות עבר בקהל. ,זהו 'מחצית השקל', שככל הידוע לי הוא היחיד מסוגו בעולם, וכפי שהוא נדיר, כך הוא גם יקר". מספר רבנים נגשו ברב ענין לראות במו עיניהם את "מחצית השקל". הם נגעו בו, מששו אותו, העבירו אותו מיד ליד בין יושבי השולחן. הרבנים סיימו את ארוחתם והתכוננו לברכת המזון, ואז נזכר ה"כתב סופר" במטבע ואמר ליושב לצדו: "נו, הם סיימו להביט בו?" הרב שישב לצדו משך בכתפיו ושאל את היושב לצדו. בסופו של דבר הכריז אחד מעוזרי הרב כי עדיין המטבע לא הושב, וכעת, לקראת הסיום, מבקשים להשיבו.

אך איש לא התרומם ממקום מושבו. העוזרים, שסברו כי לא כולם שמעו את ההכרזה, השליכו שקט באולם וחזרו על בקשתם. ברם איש לא התרומם ממקומו. הרבנים החלו להביט זה בזה וב"כתב סופר", וכאן התחילו להבין שמשהו השתבש באמת. ה"כתב סופר" החוויר. הוא התרומם על רגליו ובקש: "ראו נא, המטבע עדיין לא הושב לי. אולי הוא נשמט על אחד השולחנות". החל חיפוש מעל השולחנות ומתחתם, ברם המטבע לא נמצא. המבוכה היתה קשה מאד. כל הנוכחים הבינו שהמטבע לא נעלם סתם כך. אחד הנוכחים מחזיק אותו אצלו. כדבר הזה לא ארע מעולם, שבכנוס רבנים מכובד יעלם מטבע, ולא משום שאבד… מה יאמרו. "רבותי" – פנה ה"כתב סופר" לנאספים – "אני מתחנן לפניכם. יש כאן ענין ביש. המטבע שראיתם היה היחיד מסוגו. אנא, אני פונה אליכם למצוא אותו, שאם לא כן, אאלץ להורות בלית ברירה שכל אחד מהנוכחים יערוך בדיקה בבגדי האחר".

כל הנוכחים הכו בהלם. הם חשבו על המשמעות החמורה של הדבר. איזה חלול השם יצא אם יפורסם, שבאספת הרבנים החשובים ביותר באירופה נגנב מטבע יקר ערך, וכי נערך חיפוש בבגדי כל הרבנים החשובים. דקות ארוכות עברו. האולם סער מדבורי הרבנים, אך המטבע לא הושב לבעליו. "אין ברירה, אם כן", הכריז ה"כתב סופר", "אני מצוה שכל אחד מהנוכחים יחפש בבגדי רעהו, כדי שלא יכתים אחד את כל גדולי התורה של אירופה". הרבנים התכוננו למלאכה המבישה, ואז, מירכתי האולם, נשמע קולו של רב זקן, ששמש כמנהיג קהילה קטנה בהונגריה. "במטותא מכם", בקש, "אין זה מן הכבוד שיערך חיפוש כזה. אנא, ערכו חיפוש נוסף באולם, שמא נפל המטבע והתגלגל אל מתחת השולחן?" קולו של הזקן רעד מהתרגשות. כלם הביטו בו, והוא השתתק והמתין למוצא פיו של ה"כתב סופר". "ניחא, יהא כך", אמר ה"כתב סופר". "ערכו נא חיפוש באולם.".

וכך מצאו עצמם הרבנים החשובים של אירופה מתכופפים אל מתחת השולחן, מרימים את שולי השטיח, בולשים בעיניהם מרצפת אחר מרצפת, ממוללים בידם את שאריות האוכל, לבדוק אולי התגלגל המטבע לשם… אך דבר לא נמצא. "אם כן," הכריז הכתב סופר, "כלו כל הקיצין, אנו מוכרחים לגשת לחיפוש". שוב החלו הרבנים בהכנות מי מחפש אצל מי, ופתאום ראו כולם את הרב הקשיש מטפס על כסא וקורא בקול: "אל נא תעשו זאת. זהו חלול השם. אולי תנסו שוב לחפש?" היו שהביטו אל הרב בחשד. בהחלט סביר להניח שהאיש היחיד שמתנגד לחפוש הוא האיש שגזל את המטבע… לפתע אמר הרב: "אסביר לכם מדוע אני מתנגד לחיפוש. פשוט הבאתי גם אני מטבע דומה, ויודע אני כי תחשדו שזהו המטבע שאבד למורנו ורבנו." ולהפתעת כולם הוציא מכיסו מטבע הזהה לחלוטין למטבע שנעלם. כולם הביטו במטבע וברב בזעזוע עמוק. הרב ההונגרי היה ידוע עד אז כצדיק אמיתי וכפוסק חשוב. הכל נאנחו על כך שזקנתו ביישה את כל חייו. הרב, שהבחין כנראה שנוכחים מביטים בו באי אמון, חזר ואמר: "דעו לכם שזהו אינו המטבע שאבד. מטבע זה שייך לי".

אך רוב הנוכחים התייחסו לטענה החדשה בספקנות רבה. אשמתו של הרב היתה ברורה ככתובת על הקיר לפתע נער צעיר כבן 15, ששמש כעוזר הטבח, עושה דרכו בריצה מהמטבח אל מרכז האולם. הוא נגש הישר אל ה"כתב סופר" ואמר: "מצאתי את המטבע של כבוד הרב!" מאה זוגות עיניים ננעצו בו. הוא הניף את המטבע למעלה, וכולם ראו שהמטבע היתה זהה לחלוטין לזו שנמצאה אתל הרב ההונגרי הקשיש! את ההלם שפקד את כולם קשה לתאר. כלם חשו פיק ברכים. הם הבינו שדבר נורא התרחש כאן. בשקט שהשתרר נתן היה לשמוע היטב את דבריו של הנער: "חיטטתי בפח הזבל ומצאתי את המטבע יחד עם כל השאריות של הבשר". ה"כתב סופר" הורה לכולם לשוב אל מקומם. הוא בקש מהנער לשבת לשמאלו. הנער סרב מתוך יראת הכבוד ונותר עומד. ואז פנה אל הרב הזקן, בקשו שישב לימינו ואמר אל הנוכחים: "דומני שהקב"ה זמן לפנינו מעשה נורא, שנתן ללמוד ממנו הרבה יותר משלמדנו בכל ימי האספה. אנא, מכבדי, ספר את סיפורך".

הרב הקשיש, שעיניו היו שטופות בדמעות הקלה, פתח פיו בקושי והחל לספר: "הגעתי לכאן מעיירת מגורי, ובכיסי מטבע נדיר אותו התכוונתי להראות לכם. "ברגע שעלה כבוד מנהיג הדור רבי אברהם שמואל סופר והציג את המטבע, הופתעתי וקצת התאכזבתי להיווכח שהמטבע שבידי אינו היחיד מסוגו בעולם, וממילא שווה פחות מכפי שחשבתי. שמעתי את כבוד מורנו ורבנו אומר שזהו המטבע היחיד, והחלטתי שלא לספר לאף אחד את דבר קיומו של המטבע, כדי שלא לסתור את דבריו ולהביכו קבל עם ועולם." "לאחר שהכריזו שהמטבע אבד, והתקבלה ההחלטה לחפש בבגדי הרבנים, הבנתי את גדול אסוני. ידעתי כי כשימצא המטבע בבגדי, לא יהיה כאן איש שידון אותי לכף זכות ויאמין לדברי, כי המטבע שייך לי. ידעתי שאז אוצג גם כגנב וגם כשקרן, ולכן התנגדתי לבצוע החיפוש, מתוך תקוה שבינתיים ימצא המטבע". "רצוני לא עלה בידי, וכך 'זכיתי' לדקות האיומות ביותר בחיי, בהן נחשדתי במה שאין בי. אני סמוך ובטוח כי הביזיון הרב וההשפלה האיומה שהיו מנת חלקי, כפרו לי על כל חטאי, ולכן קל לי למחול בלב שלם לכל מי שחשדו בי חשד שווא ולא דנו אותי לכף זכות…".

הכל הביטו בו בהתרגשות, והוא המשיך בדבריו: "אנו מצווים "הוי דן את כל האדם לכף זכות" לא רק במקרה שיש צדדים לזכותו של האדם, גם בפעמים בהן השכל בטוח במאת האחוזים באשמתו של אדם, נסו ליגע את נפשכם למצוא לו נקודת זכות, והמקרה שלי יעיד על כך כמאה עדים". ואז אמר הרב הזקן: "רק זאת אבקש מכם: תארו לכם את הרגשתי, לו הנער היקר הזה לא היה מוצא את המטבע. ההיה מישהו מכם מאמין לי? ההיה מישהו מבני קהילתי מאמין לי? ההיה מישהו מבני משפחתי מאמין לי??? תארו לכם את הרגשתי, את בשתי וכלימתי עד יום מותי". עיני הכל דמעו. כלם חשבו על החטא הנורא, שהיה יכול ללוות אותם עד יום מותם, חטא החשד בכשרים ולבם נשבר. ואז נזכרו כולם בנער, שהציל אותם מהחטא הזה. "מה הביא ואתך לחטט כך בפח האשפה?" שאל ה"כתב סופר" את הנער.

הכל השתתקו כדי לשמוע את תשובתו. הנער התבייש בתחילה, אך לאחר הסוס קל השמיע את קולו הדקיק: "האמת… ראיתי את הרבנים… מסתכלים על הרבה הזה… וראיתי שכולם בטוחים שזה נכון… וחשבתי לעצמי… שלא יכול להיות שרב יגנוב… האמנתי לרב שאמר שהמטבע שייך לו… כי ככה הוא אמר… ולא יכול להיות שהוא משקר… אז החלטתי… שאפילו שכולם לא מאמינים… אני כן מאמין… הלכתי לפח הזבל הגדול… שפכתי הכל על הרצפה… והתחלתי למיין בידיים… עד שמצאתי את המטבע ורצתי אל הרב… רגע, מה כולם בוכים? כבוד הרב, לא עשיתי טוב???" כל הרבנים געו בבכי לנוכח פשטותו של הנער ואמונתו התמימה. כמה מהם כבשו את פניהם בשלחן, משום שהתביישו להביט בעיני חבריהם. "היודע אתה מדוע אנו בוכים?" אמר ה"כתב סופר" לנער התמים, "כי הדברים התמימים שהשמעת, כמוהם כדברי תוכחה לכולנו, כי אנחנו לא חשבנו כמותך. חכמינו אמור: 'מכל מלמדי השכלתי' ", אמר ה"כתב סופר", "ולא ידעתי שמנער בן 15 אלמד יותר מכולם". "מה שמך?" שאל הכתב סופר. "מאיר צבי כהן", אמר הנער. "כעת הקשב לדברי," אמר הכתב סופר לנער. "אני חייב לך חוב גדול. גם הצלת אותי ואת כל רבני אירופה מעוון חמור של "חשד בכשרים" ומהעונש של "לוקה בגופו", וגם למדת אותנו דרגה גבוהה של "הוי דן את כל האדם לכף זכות". ואני רוצה להשיב לך כגמולך. לכן אברך אותך לפני כולם, שבזכות שהצלת אותנו מללקות בגופנו תנצל אתה וצאצאיך מכל צרה וצוקה, ולא ישלוט בך המשחית, ותזכה אתה וצאצאיך לאריכות ימים ושנים, ולא תדעו מחסור לעולם ועד". ה"כתב סופר" קם ממקומו וחבק את הנער חבוק אמיץ, ואז חש באפו את ריח הזבל שדבק בנער בחיפושיו אחר המטבע. הוא לא נרתע מהריח ומהלכלוך, הוסיף וחבקו, ותוך כדי כך אמר לנער משפט סתום: "הזבל ירד ברחצה, אך הוא יחכה תמיד כדי לבוא ולהציל אותך מצרה". מעטים שמעו את המילים האחרונות. האספה הסתימה, והנוכחים התפזרו נרגשים לארצותיהם ולקהילותיהם".

הנער הזה גדל ועבר את מלחמת העולם הראשונה בשלום. הוא הקים משפחה גדולה, עם נכדים ונינים, ואז הגיעה מלחמת העולם השניה. המשפחה התפזרה במחנות עבודה שונים. הוא היה איש זקן כבן שמונים ונשאר בגטו האחרון יחד עם חמישה יהודים קשישים. הגרמנים הרגו את כולם, חוץ ממנו. הוא נצל בדרך משונה מאד. היתה משאית גרמנית מלאה אשפה. הוא קפץ לתוכה והתכסה לגמרי בזבל. הנהג הגרמני הסיע את המשאית למזבלה, ושם "שפך" אותו יחד עם כל הזבל למקום שומם וריק מאנשים. מאותו רגע ועד סוף המלחמה הוא התקיים משאריות הזבל שנזרקו לאותה מזבלה. הוא בכלל לא ידע על סיום המלחמה, ורק חדשים לאחר סיומה הדבר נודע לו, מתוך שהאזין לשיחתם של שני נהגי משאיות זבל. הוא עלה לארץ, ולהפתעתו התברר לו, שכל משפחתו, בניו ובנותניו ונכדיו, נותרו בחיים ועלו אף הם לארץ. מאיר צבי כהן נפטר לפני ארבעים שנה בגיל מאה. הוא זכה לאריכות ימים ושנים, וכך גם צאצאיו".

בדוק גם

איחרתי-אבל-באתי

אחרתי…אבל הגעתי!

ר' שעיה יצחקוביץ מבלה את רוב זמנו בנגריה הגדולה שירש מאביו, שירש מאביו, שירש מאביו. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים