תירוץ ליום הדין

בחודשי הסתיו של שנת תרצ"ט (1938-9) שרר בכל רחבי אירופה שקט שלפני סערה. אולם למעשה היו אלה ימי צרות גדולות. התרחשו אז אירועים אנטישמיים כמו 'ליל הבדולח' ומצבם של היהודים הלך והידרדר.

גרמניא הנאצית גירשה את כל אלפי היהודים נתיני פולין שהתגוררו בתחומה אל מעבר לגבול בפתאומיות ובאכזריות רבה. באישון ליל העבירו אותם בכוח, בעזרת סרדיוטים (חיילים אכזריים) ומגלביהם, אל העיירה זבונשין אשר בפולין, שם נשארו חסרי כל תחת כיפת השמים הקודרת.

רבי משה לייב שניידר, ראש ישיבה נודע מפרנקפורט דמיין, הצליח להינצל מגזירת הגירוש בגלל שאושפז בבית החולים המקומי בדיוק ביום המיועד להגלייתו. הצלתו היתה זמנית בלבד, כי ברגע שבו ישתחרר, היה צפוי בוודאות לגירוש מיידי, כמו יתר אחיו ורעיו האומללים.

בנו, שהיה באותה עת באנגליה, הגיע בבהלה לביתו של רבה של לונדון, הרב יחזקאל אברמסקי, בעל ה'חזון יחזקאל', וסיפר לו על הסכנה המיידית האורבת לאביו השוכב על מיטת חוליו.

הרב אברמסקי הבין מיד את גודל הסכנה, והחליט לעשות כל מה שניתן כדי להביא את הרב שניידר ללונדון במהירות האפשרית.

הבעיה היתה ששלטונות אנגליה דרשו באותם ימים ערבות מכל פליט שביקש להיכנס לארצם, מאיזה קרוב משפחה מבוסס, שיוכל לערוב כי הפליט יתפרנס ממנו ולא יפול למעמסה על שלטונות המדינה.

הרב אברמסקי נזכר שבלונדון מתגורר שאר בשרו של הרב שניידר – יהודי אמיד וגם שומר מצוות – ופנה אליו באופן מיידי כדי שיחתום על הערבות הנחוצה, וכך יציל את הרב.

אולם אותו קרוב משפחה השתמט משום מה מהערבות ודחה את העניין. הרב אברמסקי פנה אליו שוב ושוב וניסה לזרזו, אבל האיש המשיך להשמיע תירוצים בנוסח "אני עסוק כרגע, אתפנה לכך בעוד כמה ימים", והסכנה לגורלו של הרב שניידר, המתאושש ממחלתו בבית החולים בגרמניא, רק הלכה וגברה.

הגיע יום שישי. הרבנית אברמסקי הדליקה נרות שבת עשרים דקות לפני השקיעה כמנהג לונדון.

הרב אברמסקי המתין שלושים דקות לאחר מכן, ועשר דקות לאחר השקיעה, ניגש אל מכשיר הטלפון בביתו וחייג אל אותו הגביר, קרוב משפחתו של הרב שניידר.

משרתו הנכרי של הגביר הרים את השפופרת וענה. הוא הודיע לאדונו כי רבה של לונדון נמצא מעבר לקו. הגביר נדהם ולא האמין למשמע אוזניו. הוא היה בטוח שמישהו חומד לו לצון, והורה למשרתו לחקור היטב את מי שנמצא מעבר לקו.

לאחר שהשתכנע שאכן מדובר ברב אברמסקי נטל לידו את השפופרת, ושמע את קולו של הרב, שאמר ללא שום הקדמה: "כאשר אתייצב לפני בית דין של מעלה, וישאלו אותי מדוע חיללתי שבת בשיחה טלפונית, אצטדק לפניהם בתירוץ מספיק לחלוטין, ואומר שר' משה שניידר היה שרוי בסכנת נפשות של ממש, ואילו קרובו לא רצה לחתום על ההצהרה הנדרשת כדי להציל את חייו".

בטרם הספיק הגביר הנדהם להוציא מילה אחת מפיו, הניח הרב אברמסקי את השפופרת ליד מכשיר הטלפון, ולא החזירה אל כנה כדי למעט בחילול השבת.

קרוב המשפחה הזדעזע ממעשהו של הרב אברמסקי, שזה עתה חילל שבת, והחל להבין את חומרת מצבו של הרב שניידר. מיד כשהגיע מוצאי שבת, בטרם הבדיל על הכוס, כבר חתם הגביר על הצהרת ערבות, בה הוא נוטל אחריות על שאר בשרו, הרב שניידר, ודאג להעביר אותה הלאה בבהילות לגורמים המטפלים בכך.

רבי משה לייב שניידר הצליח להיחלץ מגרמניא הודות לאותה ערבות והגיע ללונדון, בה ייסד מחדש את ישיבתו שנקראה 'תורת אמת'. עשרות תלמידים באו לשמוע תורה מפיו, חלקם תלמידיו לשעבר שלמדו אצלו בגרמניא.

כאשר נקלעו לקשיי תקציב בשנות המלחמה הארוכות והקשות, נרתם הרב אברמסקי לתמוך בישיבה בכל כוחותיו ואף מעבר לכך.

לימים, כאשר נשאל הרב אברמסקי מדוע חילל בעצמו את השבת ולא הניח את המלאכה למישהו אחר, השיב באנחה כי חילול שבת במקום פיקוח נפש, מוטל דווקא עליו כרב העיר ולא על אף אדם אחר.

 

בדוק גם

המתנחלת

המתנחלת

היה זה לפני כעשרים וחמש שנה עת שימשתי כמורה מקצועית באחד הסמינרים הידועים בארץ. אין …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים