פרשת וירא

עמל יגיעה והרבה סבלנות

 

בספר חיי מוהר"ן (אות שצ"ה) כותב רבינו הקדוש, שאברהם אבינו עבר יסורים גדולים בדרכו בעבודת השם, ואף על פי כן לא התיאש והיה מקרב את בני הנעורים להשם יתברך, כי היה מגייר גרים כידוע, והיה רץ בעיר וצועק – הוי! הוי! אהה! אהה! – ובני הנעורים היו רודפים אחריו כמו שרודפים אחר משוגע, ואז היה מתווכח איתם ומוכיח להם שהם בטעויות גדולות, כי היה בקי בכל הסברות והשכלים של דרכי עבודה זרה שלהם ובכל טעויותיהם, ועסק בקירוב רחוקים לה' יתברך ללא לאות וללא יאוש מההתנגדות עליו.

אצל אברהם אבינו מתגלה בשלימות מאמר רבינו הקדוש: "אין יאוש בעולם כלל". בתחילה חיפש וחקר ובחן בעקשנות עד שגילה את האמת, וכשמצא את האמת לא חסך מעצמו עמל ויגיעה רבים, ואף על פי שהדברים לא הסתדרו תמיד כרצונו, היתה לו סבלנות רבה כמאמר חז"ל: "הבא להיטהר מסייעין לו ואומרים לו המתן".

כשאדם רוצה להתקרב לקדושה צריך סבלנות רבה ולשמוח בחלקו, אפילו במעט טוב שיש בו כמאמר רבינו הקדוש: "מעט זה גם טוב", וזה יסוד גדול בעבודת השם – לשמוח בכל מה שהשם עושה אתו, כי כך דרכו של יהודי, וכפי דרכו של "נחום איש גמזו" שאמר על כל דבר "גם זו לטובה", ותלמידו רבי עקיבא אמר: "כל מה שעושה השם – לטובה עושה".

בדברים רבים היה צריך אברהם אבינו, ראש המאמינים, סבלנות רבה: במלחמה בעבודה זרה שבבית אביו (ששבר את הפסילים וכדומה) ובמלחמתו בעבודה זרה שבדורו עד שנמרוד זרק אותו להישרף בכבשן האש, ואף על פי כן אברהם אבינו לא התיאש והמשיך בעבודתו הקדושה במסירות נפש, תוך כדי נסיונות קשים כמו: לך לך מארצך, הציווי על ברית מילה, שהיה ערירי ללא ילדים עד גיל מאה, כבשן האש כנ"ל, לקיחת שרה לבית פרעה, מלחמת ארבעת המלכים ועוד כהנה וכהנה, ובכל זאת עמד על עצמו להישאר דבוק בהשם ובעבודתו הקדושה ובפרט הנסיון הקשה מכולם – לעקוד את בנו יחידו שנולד לו בגיל מאה, ועם כל זאת עמד בכל הנסיונות בדביקות ובאמונה עצומה. ולא זו בלבד, אלא שהיה יחידי בדורו שהחזיק באמונתו ובטחונו בהשם יתברך בחזקה כזו, והוא שנתן להשם יתברך כוח בדור הזה ונתקיים בו הכתוב: "תנו עוז לאלוקים", כי השם היה בדורו של אברהם אבינו, כביכול, כעני שאין לו תומכים ועל זה כותבת התורה: "והאמין בהשם ויחשבה לו לצדקה" – שאמונתו ובטחונו של אברהם אבינו בהשם היתה נחשבת לו כצדקה להשם.

זאת מלמדת אותנו תורתנו הקדושה, שצריכים להתחזק וללמוד מאברהם אבינו שלמרות שעבר נסיונות קשים והגיע עד שערי מוות, כמו אצל נמרוד שהשליכו לכבשן האש ובמלחמת ארבעת המלכים שהלך להציל את לוט שממנו באה נשמת משיח בן דוד והיה יחיד מול רבים בסכנת נפשות, וכמו בירידתו למצרים שאמר לפרעה: "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי", ואף על פי כן בטח בהשם יתברך.

כמובן צריכים ללמוד מאברהם אבינו תמימות ופשיטות ובעיקר מנסיון העקידה, שהלך לעקוד את בנו מבלי לחקור אחר קונו, רק עשה זאת בתמימות. על כן זכה להיות הראש והראשית לעם ישראל, כי רצון השם היה שעם ישראל יבנה על תכונות נפש אציליות ונוראות כאלו כמו של אברהם אבינו ע"ה. ומתוך תכונות נוראות ונפלאות אלו היה מכניס אורחים ומגלה להם את האמונה ולא התיאש מאף אדם להחזירו למוטב, ואפילו את תרח אביו זכה להחזיר למוטב בסוף ימיו, כי אברהם חיפש בכל אחד אפילו את מעט הטוב שיש בו, ועל ידי זה עורר אותו למעשים טובים ולהכיר את בוראו, כפי שהיה עם אנשי סדום שהיו רעים וחוטאים והיו מונחים בשאול-תחתיות, אף על פי כן חיפש גם בהם מעט טוב, שהם עשרה צדיקים שיש בעיר שהם המעט טוב שבעיר, שעל ידם יוכל להציל את כולם, ובאמת זכה להוציא משם את לוט ונשמת משיח.

דרכו של אברהם אבינו היתה לא להתיאש אפילו יעבור על האדם מה שיעבור – אסור להתיאש. ולכל זה זכה בכח האמונה החזקה שהיתה לו, כי כשיש לאדם אמונה הוא יכול לעמוד בכל הנסיונות, לא ליפול ולא להישבר. כשאדם מחזיק חזק באמונה ומאמין שהשם אתו ולא יעזבהו ובודאי יושיעו, ומתחזק בתפילות ובתחנונים, ומשתדל להתקרב לצדיקים אמיתיים שיורו לו את הדרך – על ידי זה זוכה לעבור את כל המשברים והנפילות ח"ו.

מכיון שאנו בני אברהם יצחק ויעקב, מעביר לנו אברהם אבינו תכונות אלו בירושה, כמו שכתוב: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", ועל ידי זה אפשר לעבור את כל הנסיונות.

נביא דוגמא מהסיפור (שיח שרפי קודש ג – תרל"א) שהיה בימי הצאר ניקולאי, שביקש מיהודי אחד לנגן לכבודו בבית המלוכה והיתה שם בת הצאר, וכששמעה נגינתו היפה חשקה בו וחפצה להינשא לו, אולם היהודי דחה את ההצעה.

הצאר לא הניח לו והפציר בו עד כדי איומים שיתחתן עם בתו וימיר את דתו. בלית-ברירה הסכים היהודי, ואז לקחוהו לטבילה בנהר כדי להמיר את דתו, וכשעברו על גשר גבוה קפץ היהודי הקדוש ממנו וטבע לעיני המלך וכל השרים והכמרים שהלכו ללוותו לטבילה. מעשה זה היה קידוש ה' נורא ואיום ובזיון גדול לצאר, שיהודי פשוט מסר את נפשו על יהדותו כדי שלא ישתדך עם בת הצאר, ששמעו הולך בכל המדינות.

את הכח והתכונות האלו קיבלנו מאברהם אבינו, שמסר נפשו על קידוש השם כשנכנס לכבשן האש. לכן זכו אברהם ושרה שהשם יתברך יוסיף להם אות ה' לשמם, כי אות ה' האחרונה של שם הוי"ה היא האות של האמונה, ואברהם ושרה שהיו דבוקים באמונה הקדושה בתמימות ובפשיטות זכו שתכנס אות ה' זו בשמם לעד ולנצח נצחים, ותעבור דרך בניהם ובני בניהם לדורי דורות עד הגאולה השלימה במהרה בימינו, אמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים