פרשת תולדות

הקליפה והפרי

פרשיות אלו עוסקות בבירור הטוב מן הרע והוא, ברירת נח מבני דורו, אברהם מבני דורו, יצחק מישמעאל ויעקב מעשו. זו מלחמה בין הקדושה והטומאה, מלחמת היכלי התמורות, מלחמת החיצוניות בפנימיות.

תפקידה האמיתי של החיצוניות הוא לשרת את הפנימיות, אבל כשהחיצוניות לוקחת מלכות לעצמה, כביטוי חז"ל: "מלכותא בלא תגא" (פירוש: מלכות בלא כתר) – מתגבר השקר בעולם והאמת נעלמת.

החיצוניות – הקליפה – תפקידה לשמור על הפרי, אבל כאשר הקליפה מנסה למלוך בעצמה ולהראות שיש לה חיים בפני עצמם ואינה צריכה לקבל את חיותה מן הפרי, אזי השקר ואחיזת הנחש מתגבר בעולם.

בטבע הדברים "הקליפה קודמת לפרי", זהו: עשו שיצא לפני יעקב. תפקידו האמיתי של עשו הוא לשרת את יעקב. "עשו" מלשון "עשוי" – עשייה גשמית, ותפקיד הגשמיות לשרת את הרוחניות.

יעקב איש תם יושב אהלים – הוא אישיות רוחנית. עשו – איש שדה, הוא אדם גשמי ותפקידו לשרת את יעקב כדי שיעקב יוכל לשבת באהלה של תורה. ולכן רצה יצחק לברך את עשו כדי להמשיך לו שפע גשמי ובזה יוכל לשרת את יעקב, כי זה תפקידו האמיתי של עשו – איש העשייה. אולם רבקה הבינה שאם עשו יקבל את ברכות הגשמיות לא יתן מאומה ליעקב, ואז תתבטל ח"ו התורה. לכן הלביש יעקב את ידי עשו הגשמיות כדי לקבל את הברכות על הפרנסה, וזהו: "הקול קול יעקב" – קול התורה. "והידיים ידי עשו" – הפרנסה. ומזה נשתלשלה החלוקה בעם ישראל – יששכר וזבולון לומדי תורה ותומכיהם. ובאופן הזה נעשתה הגשמיות משרת לפנימיות ולא להיפך ח"ו.

והנה כאשר אנו לא יודעים את היחס הנכון של הגשמיות מול הרוחניות, דבר זה נקרא "היכלי התמורות", שמחשיבים את הגשמיות יותר מערכה האמיתי ואת הרוחניות האמיתית משפילים מערכה, ואז השקר והחיצוניות גוברים על האמת והפנימיות.

העירוב הזה של טוב ורע, עירוב החיצוניות בפנימיות נקרא קליפת "נגה" מלשון אור נוגה, שבו מעורבים אור וחושך עץ הדעת טוב ורע, וצריך לברר ולהוציא את הטוב מן הרע והאור מן החושך. וזה עיקר עבודתנו בתורה ומצוות, לברר את קליפת "נגה" ולגלות בה את הטוב ולהכניע את הרע, ועל ידי זה ניצולים מהיכלי התמורות, שהם הבלבולים והמבוכות שיש לאדם, ונדמה לו שהטוב רע והרע טוב, שהאמת שקר והשקר אמת, שהאור חושך והחושך אור.

על ידי תורה ותפילה בכוח ניצולים מהיכלי התמורות הנ"ל, כי בכוח התורה מתברר הדימיון הרע (כמובא בליקוטי מוהר"ן תורה כה) ויוצא לאור הדימיון של הקדושה, ובכוח התפילה זוכים לעזרה מן השמים כדי להינצל מהבלבולים והמבוכות הנ"ל.

עשו ויעקב הם בבחינת החכם ותם שבסיפורי מעשיות, כי התם ניצל מן הדימיונות הרעים בכוח אמונתו הפשוטה ותמימותו ועוסק במלאכתו בנאמנות, ודרכו ששמח בכל דבר בפשיטות ובתמימות ללא חוכמות. מה שאין כן החכם, החי ללא חשבון אמיתי ומחפש את החיצוניות, שהם החוכמות החיצוניות ולכן נמצא כל הזמן בהיכלי התמורות ועובר ממקצוע זה למקצוע אחר, מעבודה זו לעבודה אחרת ואף פעם אינו מרוצה, כי כוח הדימיון והיצר הרע מראים לו תמיד שהדבר שעושה אינו מספיק טוב וצריך לחפש דבר יותר טוב, כי לחכם שנופל בחוכמות אין בירור אמיתי מהו הטוב האמיתי ושהטוב האמיתי נמצא בעצם בתכונו, שהוא אור האמת והאלוקות, אור הנשמה המאיר בכל אחד ואחד. ובאמת כדי להינצל מהיכלי התמורות צריכים להיות דבוק באור של השם יתברך ולא בחוכמות השכל הטבעיות והאנושיות, כי השכל והחוכמה האמיתיים מחוברים להשם יתברך. לכן החכם נמצא בהיכלי התמורות וברע שבקליפת נגה, והוא עמלק היוצא מעשו שמחשבותיו רעות, כמו שכתוב: "כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום (סופי תיבות – עמלק).

ומי שיכול להוציא אותנו מהיכלי התמורות ולתת לנו דעת טוב אמיתית, שעל ידי זה נינצל מקליפת נגה ומהיכלי התמורות ונכניע את המדמה הרע, זהו הצדיק שמברר בכל עת ובכל זמן את האמת מן השקר, כי הוא הצדיק מברר את הטוב מן הרע לגמרי, וכשאנו זוכים להדבק בו ובעצותיו מתוך אמונת חכמים וביטול, אז אנו ניצולים מהיכלי התמורות ודבקים בטוב הנצחי, ועל ידי זה מתגבר כוחו של יעקב, איש תם, בעולם ומכניע את הרע שהוא עשו, זוהמת הנחש ההולך אחר חוכמות חיצוניות. וכשמכניעים אותו מתגברת חוכמת האמת בעולם מתוך פשיטות ותמימות.

בדוק גם

פרשת וישב

להגיע אל הנקודה "בקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף" כל העולם עומד …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים