פרשת ויצא

בקיאות בסולם החיים

עבודת האיש הישראלי היא להיות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ולהיות בקי ברצוא ושוב בעליות הסולם ובמורדותיו. והבקיאות היא, שבין בעליה ובין בירידה ישמור על צלם אלוקים בבחינת "מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו", להיות "מלאך" בכל מצב: בין בעליה – שלא ירגיש גאווה ולא יעלה למעלה ממדרגתו, ובין בירידה – שישמור על צלם אלוקים.

רבינו הקדוש אמר: שהעולם אומרים שאם כבר אוכלים "דבר אחר" שיטוף הריר על הזקן, ואני אומר שאף על פי כן לא יטוף הריר על הזקן. פירוש: שאף על פי שעושים, חס ושלום, דבר איסור, אף על פי כן לא יהא להוט אחר העבירה וימעט בהנאתה. כי אדם צריך לשמור תמיד על צלם אנוש בין בעליה בין בירידה. "אם אסק שמים – שם אתה" – בעליה אדע שאתה שם, וכל העליה שלי היא ממך יתברך. "ואציעה שאול – הנך" – גם אם נופלים צריכים לדעת "הנך" – שהשם יתברך נמצא גם שם.

יעקב אבינו הולך לחרן. אומר הזוהר הקדוש "חרן" מלשון "חרון"–אף, "ויצא יעקב" – יעקב יוצא מן הקדושה ויורד לקליפת נגה – לביתו של לבן הארמי. ארמי אותיות רמאי. לבן מרמה את יעקב בין בנישואיו בין בעבודתו, כמו שכתוב: "ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים", ואף על פי כן אומר יעקב: "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי" – גם בביתו של לבן לא איבד יעקב את דבקותו בהקב"ה, ועל ידי זה זכה לברר ולהוציא את האמהות הקדושת מתוך שיני הס"מ הרמאי. לכן נקרא "לבן", כי מראה כלפי חוץ שהוא לבן, אבל באמת בפנימיותו הוא "שחור" ומעשיו "שחורים", אולם אף על פי כן התמימות של יעקב מנצחת את הערמומיות של לבן הארמי הרמאי.

העליות והירידות שאדם עובר, ושעבר יעקב אבינו ברדתו לחרן, הם בירורים מתוך קליפת "נגה" המעורבת "טוב ורע" – לברר את הטוב מתוך הרע. פירוש: לקיים את המצוות ולעשות מעשים טובים שעל ידם מתגלים החלקים הטובים שבנו ובבריאה. עבודתנו בתורה ובמצוות גורמת "לברר", פירוש: להוציא את החלקים הטובים המעורבים ברע ולעלות אותם לשורשם הטוב.

לבן הוא בבחינת החלק הרע ולשונו "ארמית", "רמאית", מעורבת טוב ורע, אמת ושקר. הוא מחליף את דיבורו, את לאה ברחל, את צאנו של יעקב בנקודים עקודים וברודים, ולכן לשונו בתורה ארמית שאומר "יגר שהדותא", ויעקב קורא לו בלשון הקודש "גלעד", כמובא בליקוטי מוהר"ן תורה יט: לבן הארמי רצה לינוק מהקדושה על ידי התרגום (לשון ארמית) ועל כן קרא לו יגר שהדותא. ויעקב היה מעלה לשון התרגום ללשון הקודש ולכן קרא לו גלעד בלשון הקודש.

מלחמת הטוב ברע היא מלחמת לשון הקודש בשאר הלשונות. לשון הקדוש כשמה כן היא, לשון קדושה שכל ענייניה קודש ודבקות בהשם יתברך, ולשונות הגויים האחוזים בתאוות עולם הזה הם חולין וטומאה.

לשון ארמית מעורבת מלשון הקודש ולשונות הגויים, והיא ממוצעת ביניהם (ובבחינה זו מקובל בתפוצות ישראל לדבר בשפה ממוצעת שהיא לא לשון גויים ולא לשון הקודש, כגון: אידיש לאדינו וכו' כשמדברים בענייני חולין, והם לשונות מעורבות מלשון הקודש וגויים). ולשון הביניים הזו, הנקראת בכלליות לשון ארמית או לשון תרגום (כמובא בליקו"מ שם), היא מרמה כי יש בה טוב ורע – לשון הקודש בקדושה ומנגד לשון ע' אומין, שהם חולין וטומאה. וצריך להוציא את הטוב מלשון "תרגום" הנ"ל ולהעלותה אל הקדושה. (ומכיון שכל עסקו של איש הישראלי הוא בבירור הנ"ל, לכן נהגו הרבה יראים ושלמים לדבר בתפוצות ישראל בלשון ממוצעת כנ"ל).

צריך כוח גדול לברר תמיד את הטוב הנ"ל, ולכן דוקא אצל לבן הארמי נמצאות נשמות רחל ולאה, שהם הטוב בתוך קליפת "נגה", שהן כנגד השכינה הקדושה הבלועה בידי הסיטרא אחרא, הוא לבן שהוא הרע שב"נגה" (אור נוגה המעורב אור וחושך).

וזה הסבר הפסוק (משלי ד) "ואֹרַח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום". האור הנוּגֶה הוא בשעת עלות השחר שאז מעורב אור וחושך (וכן בשעת בין הערביים) ובאיטיות הוא הולך ומתבהר עד נכון היום, שאז השמש במרכז השמים והכל נכון וברור, שזהו אור הצדיקים שיודעים לברר את קליפת נגה המעורבת ולהפוך אותה לאור נכון ובהיר.

יעקב בא אל לבן מצד הקדושה ולשון הקודש, ויש לו את הכוח לרדת אל הקליפה הזו הנקראת נגה, ולהוציא ממנה את הטוב שבה, שהן נשמות רחל ולאה זלפה ובלהה, והופך את אותה המציבה המסמלת את הפירוד ביניהם, בין הקדושה לטומאה. רק עד המציבה הזו לבן יכול לבוא ולא יותר (שהיא אותה גדר אבנים שעליה לחצה האתון את רגלו של בלעם, שהוא גלגול של לבן, כדי שלא יוכל לקלל את ישראל ולגלות לשונו "הסרוחה" בקללותיו – ירושלמי פרשת בלק).

לכן יעקב הופך שם את המציבה המפרידה ביניהם מ"יגר שהדותא" ל"גלעד", מארמית ללשון הקדוש. וזהו ה"עד" וה"גל" העומד בין שניהם, ההבדל בין לשון הקודש ללשון הע' אומין שמשם מגיע הרע אל הלשון הארמית, ועם הרע הזה מחובר לבן. ולכן אחר שיעקב מוציא מן הקליפה הזו העושקת קליפת הטיקלא (החושך) את הנשמות הקדושות של אמותינו הקדושות והשפחות הקדושות ובניו הקדושים ולוקח את חלק הטוב בצאן לבן, יכול יעקב להציב ביניהם "גלעד" (שעוצר אח"כ את בלעם מלקלל את ישראל כנ"ל).

ולכן עיקר עסקנו בתורת הפשט הוא בגמרא ובתורת הסוד הוא בזוהר (שבו שורשי הקבלה ומשם משתלשלים שאר ספרי הסוד הכתובים בארמית), כי בלימוד הגמרא והזוהר אנו מבררים ומוציאים את הטוב הבלוע בקליפת "נגה" ועל ידי הלימוד הזה במיוחד מבררים את האמת מן השקר, הטוב מן הרע, האור מן החושך. (כמובא במגלה עמוקות על התורה, פרשת נח).

וזה עניינו של סולם יעקב שבו עולים מלאכי ארץ ישראל ויורדים מלאכי חוץ לארץ, כי יעקב צריך שמירה על ידי המלאכים הנ"ל כשיורד אל קליפת ה"נגה" לבררה, וכמו שכתוב: "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכך". ובמראה הסולם מרמזים ליעקב ולנו שצריך ללכת מדרגא לדרגא, כי תמיד עולים בעולם הזה בשבע מדריגות ויורדים בשבע מדריגות (כמובא בספרי חסידות וקבלה). לכן יעקב למד קודם שהלך לביתו של לבן י"ד שנים בבית שם ועבר, שהם ז' מדריגות שעולים בהם וז' שיורדים בהם, שהם סה"כ י"ד (14), ואחר כך עבד ברחל ולאה י"ד שנים, מכיון שלהוציא את השכינה מקליפת נגה צריכים לדעת כיצד לעלות ולרדת בשלבי הסולם. (כמובא בזוהר פרשת ויצא דף קס"ב, שהיה בסולם ד' מדריגות וג' רגלים, שבסך הכל הם ז' בחינות, ואין כאן מקום להאריך).

וזהו שיעקב יוצא מבאר שבע, היא השכינה הנתונה בשבע מדריגות הקדושה ונפלה אל הקליפות בחרן, מלשון חרון אף (כמובא בזוהר כנ"ל). לכן הולך יעקב לחרן להוציא את הבאר הנתונה בין הגויים מגלותה ופוגש את רחל על פני הבאר, שמסביבה מתאספים כל הרועים, שהם הקליפות שבתוכם נתונה רחל שאינה יכולה לגול את פי הבאר ולהוציא את המים. אבל יעקב בכוחו שבקדושה, שהיה י"ד שנים בבית שם ועבר, יש לו את הכוח לגאול את הבאר הנ"ל ואת רחל, שהם כנגד השכינה הקדושה, ואת הצאן הקדוש שרועה רחל (שהופך אחר כך להיות צאנו של יעקב עקודים נקודים ברודים, שהם נשמות ישראל כמובא באריז"ל), ואז יעקב גולל את האבן מפי הבאר כמוציא ביניתא מחלבא (כמוציא שערה מכוס חלב), כי יש בכוחו הגדול של יעקב שבקדושה להוציא את השכינה, היא הבאר, היא רחל, היא צאנו של לבן (וכן הוא אצל אליעזר שפוגש את רבקה על פי הבאר, ואין כאן המקום להאריך).

נמצא שירידת יעקב ללבן מעלה במדריגות הסולם, באותן שבע מדריגות ידועות בבחינת בקי ברצוא ובקי בשוב, את השכינה הקדושה מקליפת נגה ואת ניצוצות הקדושה לשורשם.

 

האמת והתמימות

רבינו הקדוש כותב (ליקו"מ, תורה י"ב), כי לבן לומד תורה שלא לשמה והוא נאחז בשמאל התורה, ולכן יש תלמידי חכמים שיכולים לטעות וליפול ב"שלא לשמה", וזה בא מכך שהתנא כאשר למד נפל לשגיאה דקה מן הדקה, כדי להמשיך עשירות התורה, והתלמיד החכם שלומד שלא לשמה נאחז בטעות הנ"ל ולומד בשביל כבוד וממון וכדומה.

לכן יעקב אבינו ע"ה היה צריך לברר ולהוציא מלבן הארמי, שהוא אותיות 'רמאי', את הטוב הגנוז בתוכו, שהן: רחל ולאה בלהה וזלפה, ולנצח אותו בערמומיותו, כי באמת יעקב הוא התלמיד החכם האמיתי הלומד תורה לשמה, וכשמגיע התלמיד חכם השקרן הרי התלמיד החכם האמיתי לוקח מפיו את התורה ומעלה אותה לשורשה.

זהו עיקר עבודתו של יעקב, שהוא מידת האמת, משום שיעקב מברר את האמת מן השקר על ידי שקונה מעשיו את הבכורה וכן לוקח את הברכות. וכן אצל לבן, הוא מוציא ממנו את האמהות והקדושות ועל ידי זה מתגלה מידת האמת בעולם, וכל זה מכוח תמימותו של יעקב, כי התמימות יש לה כח לנצח את החכמות, לכן צריכים להתחזק במידת הפשטות והתמימות ועל ידי זה מכניעים את החכמות החיצוניות, כמו שמובא בסיפור "מעשה בחכם ותם", שהחכם למד שלא לשם שמים, אלא רק כדי שיראו מה שנעשה ממנו ולהראות לכולם את כשרונותיו וידיעותיו.

לעומתו התם, שהיה בעל שכל פשוט ונמוך, עסק בתפילה כל היום – עשה נעל של שלוש קצוות, ומקובל אצל אנשי שלומנו שזה מרמז שעסק בשלוש תפילות: שחרית, מנחה וערבית – ובזה עסק כל היום. כשנהיה התם מושל במלכות המלך, שכנעו אותו שצריך לדעת חכמות כדי שידע לדבר עם המלך, והסכים לכך התם, כמאמר "מה אכפת לי אם אדע חכמות ולשונות", ומיד בא למדרגת החכם, כהרף עין, וקיבל בחינת שכל של קדם – שלא צריך לו שום הקדמות, והשיג את מדרגת החכם ואפילו יותר מזה.

מכל זה אנו למדים שעל ידי מידת התמימות של יעקב, שיש לו מידת אמת (א – תם) זוכים לנצח את השקר ועל ידי זה לומדים תורה לשמה ולעשות נחת לה' יתברך, ולא בכדי שיראו מה שנעשה ממנו. ובנוסף, זוכים אף להשיג הן את התמימות והן את החכמה ובכך מבררים את הטוב מן הרע, כפי שעשה יעקב וכפי שיעקב ניצח את לבן הרמאי ועשיו הרשע, ויהי רצון שנזכה להדבק במעלת התמימות, אמן.

בדוק גם

פרשת וישב

להגיע אל הנקודה "בקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף" כל העולם עומד …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים