פרשת וישלח

אורות וכלים

"ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מְלָך מֶלֶך לבני ישראל. וימלוך באדום בלע בן בעור…וימת. וימלוך תחתיו יובב…וימת. וימלוך תחתיו חֻשָׁם…וימת. וימלוך תחתיו הדד בן בדד…וימת. וימלוך תחתיו שַׂמְלָה ממשרקה…וימת. וימלוך תחתיו שאול…וימת. וימלוך תחתיו בעל חנן…וימת. וימלוך תחתיו הדר…ושם אשתו מהיטבאל…" (בראשית לו, פסוקים לא-לט).

העולמות כולם נבראו באופן של אורות וכלים. אור – הוא המהות והתוכן הפנימי של הדברים. הכלים – הם החיצוניות העוטפת את הפנימיות.

עיקר העבודה של האיש הישראלי היא שהאורות והכלים יהיו שווים ותואמים זה לזה, ולהגדיל אותם ביחד.

עיקר הנפילות והירידות שלנו הן כאשר היחס בין האורות והכלים נפגם ואינו שווה. הכלים הם האותיות, והאור הוא הדיבור (כמובא בליקוטי מוהר"ן ס"ד).

הקב"ה ברא את הבריאה כולה על ידי האותיות. האדם הראשון ידע את סוד הדברים, ועל זה כתוב: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה" (בראשית ב). אדם הראשון ידע את מהות הנבראים וידע את האותיות המחיות ומהוות כל דבר, לכן ידע לקרוא לברואים בשמם הנכון, שהם האותיות המהוות ומחיות אותם.

האור הוא המהות הפנימית והרוח חיים (נפש רוח נשמה) המתלבשים בכלים, שהם האותיות. כאשר אדם לא מצליח לאזן את עצמו, יהיה לו "ריבוי אור" הגורם לשבירת הכלים, כלומר, שהכלי החיצון קטן וחלש מכדי להחזיק את האור הפנימי, וזה גורם לכך שהאור הפנימי יגרום לשבירת הכלי, ואז רסיסי הכלי מתפזרים ומתנפצים לכל עבר, והאור הפנימי אף הוא מתפזר למקום שמתפזר.

דבר זה נקרא "רוח סערה" המשברת כל דבר, והיא הרוח סערה שבסיפור "הבעל תפילה". רוח הסערה פיזרה את המלך, המלכה, התינוק ואנשי המלך, ששם מרמז רבנו הקדוש על שבירת הכלים ופיזור האור, כפי שקורה אצלנו כאשר אין לנו איזון ויחס פנימי נכון. לכן צריך להיזהר מאוד ולא לגרום ל"ריבוי אור".

"ריבוי אור" פירושו, כאשר אדם עולה למעלה ממדרגתו ולוקח על עצמו עבודות שאינו יכול לעמוד בהן, ואחר כך נופל, חס ושלום, כי כך עצתו של היצר הרע – להלביש עצמו במצוות (כמובא בתורה א) – שיעלה האדם למעלה ממדרגתו ויפול. לכן צריך האדם מאוד להיזהר לא לקבל על עצמו מדרגה חדשה, או עבודה חדשה בעבודת ה' מבלי לבחון היטב את הדבר, וצריך תמיד להתפלל ולהתחנן להשם יתברך שלא ניכשל בזה.

כשיש לאדם "שברון לב" בעבודת השם מכיוון שאינו מצליח לעמוד במה שרוצה ובמוטל עליו בעבודתו יתברך, זה בחינת שבירת הכלים. אולם כשמתגברים אצלו הרצונות והכיסופים יוכל על ידי זה לחבר את השברים ולתקנם, כי את שבירת הכלים מתקנים על ידי רצונות וכיסופים. וכשמאבד האדם את הרצונות והכיסופים ונופל לעצבות ויאוש, זה נקרא – פסולת וקליפה, כי הכלים מונחים ללא תיקון, בחינת "שברי לוחות מונחים בארון".

נמצא, שהדרך לתקן את שבירת הכלים, הם הרצונות והכיסופים, שהוא שם מ"ה הקדוש, וזה בגימטריא – אדם, שהוא אור היוצא מן המצח, שנקרא מצח הרצון דייקא, לתקן שם ב"ן הקדוש, וזה בגימטריא – בהמה, בבחינת: אדם ובהמה תושיע ה'. האדם מתקן הבהמיות שבו על ידי ישועת ה'.

נמצא, כשאדם מתחזק ברצונות וכיסופים להתקרב להשם יתברך, הוא מאחה ומתקן את שברי הכלים וחוזר לשלמותו ולתיקון נפשו.

רבנו הקדוש כותב, שכאשר יש לאדם "ריבוי אור" הוא לא יכול לתפקד (תורה מט), וכלשונו: "האלוקות שבלב איש הישראלי הוא בבחינת אין סוף, כי אור להביותו הוא עד אין סוף, היינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו, ולפי גודל התלהבות הלב של איש הישראלי, שהוא עד אין סוף, לא היה אפשר לו לעשות שום עבודה ולא היה יכול לגלות שום מידה טוב, כי מגודל התלהבותו עד אין סוף אינו יכול לעשות שום דבר, ועל כן בהכרח צריך האדם לצמצם אור התלהבות ליבו, שהוא עד אין סוף, כדי שיוכל לעבוד את השם בהדרגה ובמידה, כי השם יתברך רוצה בעבודתנו, שנעבוד אותו בעובדות ובמידות".

המידות הנמצאות בלב, הן הכלים להחזקת אור. וכשהן שלימות, ההיפך "משברון לב", פירוש הדבר הוא, שיש לאדם איזון בין ההתלהבות הרוחנית למציאות הגשמית בה הוא חי. אולם כשמפר את האיזון על ידי התלהבות יתר, אז נעשה שבירת הכלים, ואז הסכנה היא: עצבות, יאוש, דיכאון וכו', סכנה שהאדם צריך להישמר לא להגיע אליה.

כאשר הכלים מתרבים, והאור נחשך, כגון: כשאדם עושה יותר מדי השתדלות בדרך הטבע ושוכח את השם יתברך ואינו מתחזק באמונה, אז האור האלוקי שבליבו נחלש והמידות הלא טובות מתגברות ומחשיכות את ליבו. אז צריכים התחזקות בעבודת השם, בתורה ומצוות, באמונה ותפילה, כי על ידי זה יאיר האור בתוכנו ויזכך את הכלים ואת המידות, ואז גופנו מזדכך על ידי אור הנשמה, המאיר בתוכנו, המקבלת את חיותה מתורה ומצוות. ולעתיד לבוא הגוף, שהוא כלי, יזדכך ויאיר כאור הנשמה.

רבנו הקדוש אומר בתורה ס"ד, כי החוכמות החיצוניות באות ממותרות ושבירת הכלים ומן הפסולת של הקדושה, שמהם נתהוו הקליפות כנ"ל.

פירוש הדברים הוא, שהחוכמות החיצוניות יונקות מרסיסי אור התורה שנתפזרו בעוונותינו, ולכן החוכמות החיצוניות נקראות מותרות, מכיוון שהן יונקות מן האור שיצא מחוץ לקדושה, ואז גדלה החוכמה החיצונית ומעמידה את עצמה כחוכמת התורה בו-בזמן שכל חיותה ויניקתה הוא מן התורה, ואין החוכמה החיצונית משתווה לחוכמת התורה, מכיוון שחוכמת התורה כוללת את כל החוכמות החיצוניות כידוע, וחכמינו ז"ל ידעו את כל החוכמות החיצוניות מתוך חוכמת התורה (כמובא בהקדמה לספר "פאת השולחן", שהגר"א ידע כל החוכמות החיצוניות, ואמר שכולן כלולות בתורה).

באופן הזה מתגברת האפיקורסות בעולם, כי היא יונקת מן התורה הקדושה כדי להתגבר עליה. וכל היניקה שלה מהאור שנתפזר בשבירת הכלים בעוונותינו, שהם הגורמים לשבירה בכל עת.

וזה מה שנאמר: דע מה שתשיב לאפיקורס – על ידי תורה תשובה ומעשים טובים יתחברו כל האותיות שנתפזרו, ואז יהיו לנו צירופי אותיות ומילים נכונות להשיב לאפיקורסים, ועל ידי זה נוכל לבטל עם הדיבורים האלה את יניקתם מהאותיות שנתפזרו בגלל העוונות.

וזה פירוש הפסוק: "אלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מְלָך מֶלֶך לבני ישראל" – המלכים האלה של אדום, הם החיצוניות שבאה לפני הפנימיות, כמו עשו שנולד לפני יעקב, והם מלכו בגאווה – "אנא אמלוך" – בלא רצון להשפיע ולאזן את האור, והיו רק אור ללא כלי (שׂכל בלא לב ומידות טובות), לכן לא התחתנו מכיון שהם לא רצו כלים להשפעה, ולכן מלכו ומתו. אולם רק המלך האחרון התחתן וזכה לכלים, לאורותיו, שהוא המלך השמיני, מלך המשיח ששם אשתו מהיטבאל – מה = מ"ה, יטבאל = ב"ן, שני שמות המתקנים זה את זה.

ורק למלך השמיני, הדר, יש איזון נכון בין האורות והכלים, והוא מלך לבני ישראל, מלך המשיח אשר יאזן אותנו ואת כל העולם כולו, לעבדו שכם אחד בתיקון כל השבירות, שהן אהבות ויראות הנפולות שיתהפכו לאהבתו וליראתו.

 

יעקב ושרו של עשו

יעקב מנצח במלחמה את שרו של עשו וזוכה לשם ישראל, שהוא אותיות "לי ראש", וזו המדרגה החדשה שזוכה בה יעקב ועולה למדרגת לאה.

פירוש הדבר הוא, שכנגד שם יעקב זוכה ברחל וכנגד שם ישראל זוכה לרשת את מדרגת הבכור, שהוא עשו שהיה מיועד ללאה, ועל כן יעקב זוכה לברכה ממלאכו של עשו אשר מודה לו בזה על הברכות, כלומר מודה לו על מקומו החדש: שירש את הבכורה ועלה ממדרגת "יעקב" למדרגת "ראש" וזכה בלאה.

לכן יעקב נלחם עם המלאך ומכניעו בכל המדרגות ומציל ממנו את הנשמות הרחוקות, כי לכל עם ישראל ראוי התיקון הנצחי ועל זה נלחם יעקב עם עשו ואף חזר על פנים קטנים, שהן הנשמות הנידחות, זאת משום שהצדיק נלחם על כל אחד ואחד שיהיה לו תיקון נצחי, כשם שנלחם משה רבינו על עם ישראל ועמד בפרץ להציל את עם ישראל משמד, מכיוון שהצדיק עומד תמיד בין רצון לשמד כדי להציל את עם ישראל, ואפילו את הנשמות הנידחות ביותר.

אמר פעם רבינו הקדוש רבי נחמן זצ"ל למקורביו, שנשמותיהם הן נשמות נידחות ורחוקות מאוד ואלמלא היו מתקרבים אליו, אפילו השאול תחתיות, לא היה מספיק להם.

מכאן אנו למדים על מידת הרחמנות של הצדיקים ועל המלחמות שנלחמים הם עבורנו כדי להציל אותנו, וכל זה היה אצל יעקב שנלחם על שרו של עשו עבורנו, כלומר עבור דורות של עקבתא דמשיחא.

יהי רצון שנזכה לאוקמא שכינתא מעפרא (להקים את השכינה מעפרה) ולהתקרבות כל עם ישראל לאביהם שבשמים על ידי צדיק האמת, אמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים