פרשת ויחי

השער השייך לכל אדם

לכל שבט ושבט יש את היחודיות שלו.

רבינו הקדוש כותב, כי התפילות עולות ב – י"ב שערים וצריך לדעת לכוין תפילתו שיעלה בשער המיוחד לשבטו, ולזה צריך סיעתא-דשמיא מיוחדת שהתפילה תעלה בשער השייך לו לפי שורש נשמתו, וכשמתפלל בשער השייך לו לשורש נשמתו, על ידי זה יכול להאיר בבת-זוגו ולזכות על ידי זה לשידוך האמיתי.

והנה, על זה גופא צריך תפילה שיזכה האדם שהשם-יתברך יאיר לו את התפילה השייכת לשורש נשמתו, מכיון שכאשר אדם זוכה לתפילה שנכנסת דרך השער של השבט השייך לו, אזי זוכה גם לזיווג האמיתי וגם לפרנסה.

ובאמת, אין פרנסתו של אדם מצוייה אלא בשביל אישתו וזה תלוי בזה, כי שניהם תלויים באותו השביל שנעשה בשעת קריעת ים-סוף, מכיון שבקריעת ים-סוף נקרע הים לי"ב שבילים כנגד י"ב שבטים, וקשה זיווגו ופרנסתו של אדם כקריעת ים-סוף, ומי שכולל את כל ה – י"ב שבטים ואת כל התפילות הוא יעקב, הוא צדיק האמת שבו נכללים כל י"ב השבטים, כי נשמתו היא כללות עם ישראל ובה נכללים כל נשמות ישראל.

לכן כשאדם מתפלל בהתקשרות לצדיק, אזי הצדיק יודע כיצד להעלות לו את תפילתו אל השער השייך לו, לשורש נשמתו, ואז זוכה לפרנסה ולשידוך האמיתי, מכיון שכל השפע בעולם נשפע מכוח הצדיק האמיתי, שהוא צינור להעביר את השפע מלמעלה למטה ולהעלות את התפילות מלמטה למעלה, כל תפילה ותפילה לשורשה.

כשאומרים שהצדיק הוא הצינור כוונת הדברים היא – שאין לו נגיעה בדבר, אלא מעביר את השפע כמו שהוא מבלי שתהיה לו נגיעה עצמית ואישית, שרוצה להנות בעצמו מהשפע, אלא כל יסודו של הצדיק הוא להעביר את השפע לאחרים ולהיות מקשר בין העליונים ותחתונים מבלי לקחת מאומה לעצמו, שזה סוד יוסף הצדיק שהוא משביר בר לכל הארץ, כלומר שאוגר את השפע ומחלקו למי שצריך, כי הצדיק מלשון צדק – שיודע לחלק את השפע באופן הצודק, לכן יוסף הצדיק מחזיר לאחיו את כספם כיון שלפי האמת מגיע להם השפע באופן שאין הם צריכים לשלם עליו מכיון שהיו צדיקים, לכן הגיע להם השפע בלא יגיעות וטירחות מיותרות.

וזה העניין שיעקב מברך את השבטים, כי דרכו עובר השפע אליהם. וכמו שהצדיק הוא הצינור להורדת השפע, כך הוא גם צינור להעלות את התפילות, שהתפילות עולות דרכו, מכיון שהוא, הצדיק, בונה את המשכן, כמו שכתוב אצל משה (משה בגימטריא = צנור) שמות לט: "ויביאו את המשכן אל משה" – כי הוא יודע לחבר את המשכן ולבנותו. ופירוש הדברים הוא, שהתפילה היא כנגד השכינה הקדושה ומקומה במשכן (ומשכן מלשון שכינה) ואותיות התפילה בונות את איברי השכינה, וזו תפילת עמידה שעל ידה נבנית השכינה.

מי שבונה את המשכן הוא הצדיק, הוא משה, לכן הוא יודע להעלות את התפילות, כל תפילה למקומה. וכשעולה כל תפילה למקומה על ידי הצדיק, אזי נבנים איברי השכינה וממילא זוכים לזיווג האמיתי ולפרנסה המצוייה בשביל אישתו, שהיא כנגד השכינה. פירוש הדבר: מכיון שהשכינה נבנית על ידי התפילה, אזי גם בת-זוגו נבנית ואז גם הפרנסה שבאה עבור בת-זוגו נמצאת לו בשפע.

שמענו בשם הרב חשין זצ"ל, שהביא ראייה לכך שכאשר יש פרנסה יש שלום בית מהפסוק: "השם גבולך שלום – חלב חיטים ישביעך", כלומר, כשיש חלב חיטים יש בגבול הבית שלום.

נמצא, שהפרנסה ובת-זוגו של אדם קשורים זה בזה (כמבואר בדברי רבנו, שהממון הוא אור הנפש של בת-זוגו), וכל זה נעשה על ידי הצדיק, ומי שמקושר לצדיק זוכה לשפע של פרנסה ללא חיסרון, כי הצדיק מעביר לו את השפע השייך לו בעת ההיא לפי שורשו, וכן זוכה גם לשלום בית כנ"ל.

לכן, השפע שמגיע דרך הצדיק הוא שפע אמיתי השייך לאותו אדם לפי שורש נשמתו, ויש בממון זה יותר סיעתא-דשמיא וברכה כיון שהוא מגיע אליו דרך הצדיק.

וכל זה זוכים על ידי ההתקשרות לצדיק בתפילה, ובכלל, בכל מעשיו. ופירוש ההתקשרות הוא – האהבה שאוהב את הצדיק ושומע לעצותיו ומחפש תמיד להתקרב אליו, כדי שיקרבו לעבודת השם-יתברך.

בדוק גם

אורות-וכלים

פרשת וישלח

אורות וכלים "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מְלָך מֶלֶך לבני ישראל. וימלוך באדום …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים