פרשת נח

אמונה ותמימות

"אלה תולדות נוח נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו" (ו,ט).

ולמה כפל שמו פעמיים נוח נוח, אמרו חז"ל "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו", כשם שצריך לצאת ידי חובתו מידי שמים, כך צריך לצאת ידי חובתו מידי אדם. נוח לעליונים נוח לתחתונים (בעל הטורים).

נוח בונה תיבה במשך 120 שנה ובכל זאת לא נכנס לתיבה עד שכבר לא היתה ברירה, עד שהגיעו מים עד נפש, כפי שאומר רש"י הקדוש "נוח מקטני אמונה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים".

וכשהוא יוצא מהתיבה, מה הוא רואה? חורבן! כל העולם חרב! הוא מתחיל לבכות, מתחיל לבקש רחמים מה', "רבונו של עולם, נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותיך" (זוהר פרשת נח) והקב"ה עונה לו: עכשיו בוכים? עכשיו אתה נזכר?למה לא בכית קודם? בשביל מה הודעתי לך 120 שנה קודם למבול שעומד להיות מבול? בשביל שיהיה לך זמן לצעוק אלי, להתחנן שתתבטל הגזירה!

אם אדם יתפלל לה' בכוונה ובמסירות נפש, אם יתנתק מהמליון מחשבות שמתרוצצות לו בראש כל רגע, אם יניח לרגע את הדאגות ויבטח בה', הוא יראה כאלה ניסים וכאלה נפלאות שאי אפשר לתאר בכלל. הבעיה שלנו שאנחנו בתוך סחרור בלתי פוסק של צלצולים, והודעות, ושאר בלבולים, והכל דחוף ומיידי, וחייבים להציץ ללא הרף במכשיר, ואסור לכבות אותו לרגע, אנחנו טרודים בלי הרף ואין לנו שעה קלה של שלווה.

הדרך היחידה להינצל מהמבול הזה של הטרדות ובלבולי מוח היא על ידי "בוא אל התיבה", תיכנס לתוך התיבה, תיבה במובן מילה. תיכנס לתוך המילים של התורה והתפילה, רק זה יציל אותך מהמבול של המים הזדונים שזה כל המחשבות הגועשות, והדיבורים המיותרים, והליצנות, והפחדים, והדאגות, והעצבות, והדכדוך, ומצבי הרוח המשתנים. כשאנחנו משקיעים את עצמנו בתוך התיבות הקדושות של התורה והתפילה, כמה חיות אנחנו שואבים משם, כמה מתיקות ונועם.

נוח איש צדיק ותמים, צדיק במעשיו ותמים בלבו. מכל בני העולם יש לו לבורא עולם אך ורק את נוח, "ונוח מצא חן בעיני השם". אך גם הצדיקים, יש להם אין ספור נסיונות של אמונה.

אברהם אבינו, ראש למאמינים, מאמין באמונה שלמה שהשם אוהב אותו והכל לטובה. הוא מתפלל עשרות שנים ולא מתייאש, עד שבגיל מאה נולד לו ילד. וזה רק נסיון אחד. ומה עם נסיון העקידה, ושאר הנסיונות שעבר, איך עומדים בכל אלה? רק אם מאמינים בכל נסיון ונסיון שאנחנו עוברים שה' איתנו, מלווה אותנו, יודע מה שעובר עלינו, לא שוכח אותנו, חי את הצער שלנו, כמה שאדם לא הולך לו, והוא לא מצליח, הקב"ה לא מוותר עליו בשום אופן, לא מוותר על שום איש פשוט, דווקא אליו הוא מאוד מאוד קשור ומנסה להאיר לו בכל מיני דרכים את החושך שהוא נמצא בו.

הדבר החשוב ביותר ביהדות שלנו זה האמונה. יהודי כל הזמן מתחזק באמונה. כל נסיון שהוא עובר בחיים זה עוד טיפה אמונה ועוד טיפה אמונה. אמונה שאין רע בעולם, שהשם הוא טוב ומטיב גם אם לא תמיד מבינים אותו יתברך.

כל העבודה של האדם זה להגיד על כל דבר גם זו לטובה. אדם כל שניה יש לו תקלה, כל שניה קורה לו משהו, כל שניה יש לו בעיה חדשה בחיים וכל דבר שקורה הוא צריך להגיד גם זו לטובה, יהודי לא שוכח את האמונה שלו אף רגע!

רבנו אומר שהקב"ה ברא את העולם כדי לגלות את הרחמים שלו (ליקו"מ סד). לכן כל מה שעובר עלי זה הכל רחמנות של ה'. ככה להסתכל על החיים. כל הנסיונות, מכל הסוגים, בגוף, בנפש, בממון, אנחנו חייבים לעבור אותם כי הם חלק מהמסלול שהקב"ה רוצה שנלך בו. אפילו שזה לא נראה לנו. אפילו שזה נראה שבוש בחיים שלנו.

אמונה זה היסוד של כל הבריאה כולה. אמונה זה המבחן שלנו. לפעמים קורים דברים קשים, איזה מצוקה, איזה בעיה, פתאום האדם חושב אוי ווי, מה יהיה, מה אני אעשה, איך אני אסתדר, ואז אומרים לו רגע, רגע, תזכור את ה', תתקשר אליו, תתחבר אליו, אז תוכל למצוא תקוה, ועצה ודרך.

כשאדם הולך עם אמונה, אז הוא הולך גם עם תפילה. צדיקים לא היה צעד שהם עשו בלי להקדים לכך תפילה. אפילו על הדברים הכי פשוטים. אם זה נטילת ידיים לסעודה למשל, אז הם התפללו: "רבונו של עולם! עומד אני ליטול ידי, עזור נא לי שתהיה הנטילה בשלמות". אם זו אכילה, "שתהיה אכילתי כראוי", אם זו שינה" שאוכל לישון כראוי ואתעורר בזמן".

אדם צריך להתרגל לבקש על הכל, על כל דבר שהוא צריך בחיים, אף פעם אל תרגיש שאתה "מגזים", שזה יותר מדי בקשות. ואפילו אם אתה חושב שכל כך פשעת וכל כך חטאת שה' לא מסתכל עליך, שהוא לא יקבל את התפילות שלך, אסור לחשוב ככה. אתה בן של ה', כל רגע אתה מתחיל התחלה חדשה ואם תתפלל ותבקש ולא תעזוב את ה', הוא יתן לך.

מורנו הרב: "רבינו אמר – לה' אסור לוותר! תצעק! תתחנן! תבקש גדולות ונוראות, תבקש פלאי פלאות, תבקש הכל! מי שמוותר לה'… שיוותר, אבל שידע – זה על חשבונו האישי, אתה רוצה לוותר, בסדר לא מכריחים אף אחד להתפלל לבקש כל מה שהוא צריך, אבל למה לוותר? הרי יש לה' הכל! יש לו והוא נותן! ואפשר להוציא ממנו כל מה שצריך, למה שתוותר לו? מה, יחסר לו משהו? אל תדאג, אם הוא יתן לך לא יחסר לו דבר, לא צריך לרחם עליו, אל תדאג, לא יהיה לו קשה לתת לך. רק מה קורה לנו, למה אנחנו מוותרים? כי אנחנו מנומסים, אנחנו אנשים עדינים, אנחנו רגילים שאסור לבקש יותר מדי, רגילים שאסור להטריח יותר מדי, הטבע הזה, הרגילות הזאת, צריך אותה כלפי בני אדם, צריך בכל הכוחות להתנהג בדרך ארץ, בעדינות , אסור להטריח, אסור לבקש יותר מדי, אבל כלפי ה' יתברך כמה שתטריח יותר, כמה שתבקש יותר תזכה ליותר ניסים, ליותר ישועות.

מסופר על הסבא של רבינו רבי נחמן מהורדענקער – הבעל שם טוב הציע לו שידוך את האחות של רבי יצחק טרוביצער. שאל רבי נחמן מהורדענקער את הבעל שם טוב הקדוש מה יקרה אחרי החופה? אמר לו הבעל שם טוב ברוח הקודש יהיה לכם בן ואשתך צריכה להסתלק מן העולם, תשאל אותה אם היא מסכימה להתחתן על דעת זה, סיפרו לה את הסיפור והיא ענתה כן אני מסכימה על דעת זה. כשנולד הילד עמד האבא מאחורי הדלת ושמע את אשתו מתפללת ומתחננת לה' שיתן לה חודש אחד לחיות בשביל לראות את הילד, ואז אמר "אוי אוי הייתה עכשיו שעת רצון והיא יכלה לבקש כל החיים לראות את הילד, היא יכלה לבטל את הגזרה לגמרי".

אם אדם יקבע לעצמו תפילה כל יום, אין דבר בעולם שהוא לא יראה בו ישועות. גם תפילה קצרה מועילה כשאין זמן לתפילה יותר ארוכה. אתה צריך לפעול ישועה, תתפלל כמה דקות בכל יום, תראה ישועות.

כל אחד עובר משברים בחיים, אך אם מתחזקים באמונה ומחזיקים מעמד, בסוף הכל מתהפך לטובה. עיקר הנסיון זה להחזיק מעמד בירידה, להכניס אמונה לתוך המצבים הקשים שאנחנו עוברים. לדעת שבכל דבר שעובר עלינו יש חשבונות שמים, הכל עם סיבה גם אם לא תמיד מבינים. גם כשהקב"ה מייסר, את ה' לא עוזבים.

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. תמימות ואמונה זה הולך יחד. תמימות זה להאמין שכל מה שהתורה אומרת לנו, זה האמת וככה צריך לחיות ושלא נתחיל לחפש תירוצים למה זה אומנם אמת אבל במקרה שלנו זה בכל זאת שונה.

תמימות זה שלימות ואין לך שלמות אלא כשאתה מחובר אל ה', מאמין בה' והולך בדרכיו. אדם שחי בתמימות, אין לו שום חסרון, הוא לא מתלונן, הוא תמיד שבע רצון. אחרת זה נקרא שהוא כופר במשפט ה'. היהודי הקטן , שקובע עיתים לתורה ותפילה, שעמל כדי לתקן את מדותיו, שפונה אל הקב"ה במילים פשוטות וכנות, שמקבל את נסיונות החיים באהבה ובאמונה, הוא הפנינה שעמה משתעשע הקב"ה.

עיקר היהדות אומר רבינו הקדוש זה ללכת בתמימות ובפשיטות, בלי שום חוכמות. בלי ליצנות. כשאדם הולך עם החוכמות שלו, עם הליצנות שלו, אז אין לו חיות ואין לו התחברות.

התם בסיפור הידוע של רבינו לא ידע הרבה, אבל דבר אחד הוא ידע. שהוא לא צריך לשים לב למה שאנשים מדברים. שלא אכפת לו מאנשים. הוא רק ביקש בלי ליצנות. מה זה ליצנות? זה ההיפך מתמימות. סמל השקר. כת ליצנים לא תראה פני שכינה. מה זה להתלוצץ? זה לא רק שאני חושב שאני יותר ממך, אלא שכל מה שיש לי לעשות בחיים זה לעשות ממך צחוק. אי אפשר לתאר איזה דבר נורא ואיום זה.

"תמימות זה לעשות שם שמים. זה קשה לעשות לשם שמים. הישות שלנו עדיין מעורבת בכל דבר. אנחנו משתדלים לעשות לשם שמים, פעם מצליחים ופעם לא, זו דרגה מאוד גבוהה. לכן החסידות מכירה בזה שצריך עזרה מאלה שכבר לא זכו והגיעו, שהם באמת עושים לשם שמים. הולכים אליהם, נוסעים אליהם, מבקשים מהם, מתקשרים אליהם, אומרים כל הזמן בזכות הצדיקים. כל הזמן רוצים להתקרב לצדיק. כי הצדיק הוא היופי של העולם. מה זה היופי הזה? זה האמת. אין דבר יותר יפה מהאמת. והאמת זה לשם שמים. התם, כולם צחקו ממנו אך הוא ראה רק את השם מול העיניים. עשה כל דבר לשם שמים. זה הכבוד האמיתי של האדם. אדם כזה צריך לכבד. אדם שאוהב את השם, שעושה הכל לכבוד ה', ושלא מתפאר בזה, שאפילו מסתיר את זה, כמו שמצאו לפני כמה שנים באושוויץ איזה כלי חרס ובפנים היה מכתב, שבן אדם כתב לפני פטירתו, שם בשואה, כתב מכתב להקב"ה ומה היה כתוב במכתב? אני יודע הקב"ה, אתה לקחת לי את האישה שלי, אתה לקחת לי את הילדים שלי, ואני נשארתי לבד והמשכתי לבטוח בך, להיות חזק בך, ועכשיו לוקחים אותי למיתה, אני יודע מה שאתה חשבת, הקב"ה, אתה חשבת שאני לא אוהב אותך, אתה חשבת שאני אבגוד בך, אתה חשב שאני אכפור בך, אבל לא הצלחת. אני אוהב אותך. את זה הוא כתב ואת זה הוא קבר בתוך האדמה. וזה מצאו לפני כמה שנים. זאת אומרת, כך הוא הלך למות. עם גילוי כזה של אהבה כזו עצומה לקב"ה" (באור פני מלך).

כל החיים שלנו זה מהלך מהיש אל האין. מה שיש פה זה רק ה' והכל עושים לכבודו.

אדם נולד יש, הוא נולד עם שתי ידיים סגורות שזה תנועה של יש, וכשהוא מסתלק מן העולם הידיים שלו פתוחות. אין כלום. הוא לא משאיר פה בעולם שום דבר. כמו איזה אבא אחד שאמר לילדים שלו ששאלו אותו מה עם הצוואה ומה עם הירושה אז הוא אמר להם שיפתחו את זה רק אחרי הסתלקותו וזה נמצא במקום הזה והזה, אחרי שגמרו את השבעה הלכו למקום הזה שהוא אמר להם והם פתחו ומה הם מצאו שם? נעלי בית. בעצם, הוא רצה להגיד להם, אפילו את נעלי הבית של לא יכולתי לקחת איתי. שום דבר לא לוקחים. אַיִן.

כל אדם מחובר עם הקב"ה ממש לבד. אפילו שיש בני זוג, ויש ילדים, ויש הורים, ויש משפחה. אדם דנים אותו למעלה כשהוא יחידי. הוא בא לפה יחידי וכשהוא הולך לעולמו הוא הולך יחידי. האדם הוא השתלשלות מהבורא יתברך וכשיש לו איזה בעיה, הוא צריך להגיע לבורא יתברך בעצמו, לחזור אליו, בדיבורים, בשיחות, בבקשות, זה דבר קשה כי בני אדם לא כל כך מדברים, לא כל כך מאמינים בזה, קשה להם, אבל זה לא צריך להיות קשה. האלוקות היא דבר כל כך פשוט, האלוקים נמצא כל כך, אפשר ממש למשש אותו.

אדם שחי בתמימות, הוא לא מסתכל על אחרים. לא מקנא בהם ולא מתגאה עליהם. הוא כל הזמן עם ה'. כל הזמן מול ה'. התם בספור, זה ממש הדגל שלו. "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי" הוא אומר לאשתו ששואלת למה אחרים לוקחים מחיר יותר גבוה ממה שאתה לוקח עבור הנעלים שהם עושים "ומה הוא אומר לה? "למה לנו לדבר מאחרים".

"לא שייך לקנא באף אחד! אין שני בני אדם בעולם הזה שווים! כל אחד בא לתקן דברים אחרים! אין בעולם הזה שני אנשים שווים! זה נולד ככה, וזה נולד אצל הורים כאלה, יש אין סוף של פרטים! לכן לא שייך שתסתכל מה השני עושה, לא שייך! הוא בא לתקן מה שבא לתקן ואתה באת לתקן דברים אחרים!

במה אתה יותר טוב מהשני? מאיפה אתה יודע? השני אמנם הולך לו קשה אבל הוא מתאמץ, נלחם על כל דבר קטן עד שהוא מצליח, מה יש לך להתגאות עליו?! בשמים הוא חשוב מאוד! כי הוא אמנם עושה קצת אבל בשמים מסתכלים על זה אחרת! בשמים מסתכלים על הרצון! גם לא שייך שאדם ירדוף את עצמו או יעציב את עצמו, כשהוא רואה שלא הולך לו, הוא צריך לחזק את עצמו: "נכון, אני רוצה אבל לא מצליח, רבונו של עולם תראה את הרצון שלי! אני רוצה אבל לא מצליח! ואם אני מצליח, אפילו אני מצליח קצת, צ'יק, עוד פעם נופל!"

מה אתה רודף את עצמך? יש לך גוף! גוף מגושם! מלא תאוות! שכל פעם הוא מתגבר עליך מחדש, מפיל אותך עוד פעם לתאוות! לכן מה אתה רודף את עצמך?! מה אתה מאשים את עצמך שאתה לא מצליח?! מה אתה שובר את עצמך?! מה אתה רוצה?! מה קנית את הגוף הזה במכולת?! מה הזמנת אותו באיזה סופר?! זה השליחות שהשם נתן לך! כשאדם הולך עם השכל הזה אז גם הוא לא רודף את עצמו הוא גם לא מקנא בשני ולא מתגאה על השני!" (המברך את עמו ישראל בשלום).

נוח תמים היה. לא הקשה קושיות. אפילו שזה קשה לבנות תיבה במשך מאה ועשרים שנה ויום יום להיות ללעג ולקלס בעיני הבריות. הוא ממשיך בשלו וליצני הדור ממשיכים ללגלג. הוא מתעלם מכל המלעיגים והמתלוצצים ועושה את רצון קונו. "עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם" הוא אומר למי ששואל למעשיו ומקווה שאולי ישובו בתשובה.

צריך לחפש את התמימות הזו כל החיים. כי זה מה שה' הכי אוהב. רבינו אומר שכשיבוא משיח, הרי פשוטי ישראל, שאומרים תהילים בפשיטות ותמימות, הם יתנו הכתר מלוכה בראשו (שש"ק).

העולם הזה הוא מבול. של נסיונות, של עליות וירידות, של כפירה ובלבולים, של מחשבות זרות ויצרים רעים. כל אחד צריך לבנות לעצמו תיבה כדי להציל את עצמו ממי המבול ששוטפים את העולם. תיבה שבה יגלה מחדש את תכלית חייו. תיבה שבא יאיר אור של אמונה בהירה גם כשבחוץ קודר וחשוך. תיבה של תורה ותפילה, של שעה התבודדות. תיבה שתהיה מקום של קירבת השם, של חיות, מתיקות ונועם, של התעלות והתחדשות בעבודת הבורא.

בדוק גם

וישלח

פרשת וישלח

"יש לי כל" "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" (לב, ד). וישלח אותיות וילח"ש, …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים