פרשת וירא

העקדה

ה' אומר לאברהם, "והעלהו שם לעולה על אחד ההרים". מה הכוונה על אחד ההרים? על אחד משני הרים חשובים: הר סיני, שעליו ניתנה תורה לישראל, והר המוריה, שעליו נעקד בסופו של דבר יצחק.

וכשניבנה המקדש, היכן הוא נבנה? על הר המוריה! ומדוע לא נבנה על הר סיני? שבו ניתנה תורה? אלא שאותו מקום שאדם פשט את צוארו לשחיטה מקודש יותר ממקום שניתנה בו תורה (ר'חיים מצאנז זצ"ל).

עקידת יצחק, מושג שמעביר רטט קודש אצל כולנו. קשה לעכל את עוצמת מסירות הנפש שהיתה כאן. יהודי הולך בשמחה ובנפש חפצה להעלות לקורבן את בנו יחידו, אהוב לבו, אשר נולד לו אחרי עשרות שנות תפילה וציפייה, והכל כי כך ציווהו בוראו.

עקידת יצחק היא תמצית מסירות הנפש היהודית, נכונות שאין לה גבולות, יהודי מוכן למסור את כל היקר והאהוב שיש לו למען האמונה שלו.

אברהם אבינו ביטל את עצמו מכל וכל. היה מוכן לבטל את ההמשכיות שלו, את הדרך שהוא בעצם בא להמשיך לעולם. זה דבר שאי אפשר להבין. יצחק הוא ההמשכיות, אם לא הוא, לא היה עם ישראל ח"ו, אז אותו אני הולך לשחוט? זה היה נסיון כזה גדול שלא יתואר. לכן עם הנסיון הזה אנו פותחים את התפילה שלנו כל בוקר. אנחנו חיים מן הזכות הזו האחת. כל הקיום של עם ישראל בכל הדורות עד היום הוא מכוח העקידה הזאת. כל שנה בראש השנה ה' דן את עם ישראל לחיים לברכה ולטובה בכוח תקיעות השופר שמעלות את זכות העקידה לפני ה' וסותמות את פי המקטרגים. בימים שאומרים סליחות מעלים את עקידת יצחק על נס כדי לבקש מה' רחמים, סליחה וכפרה. כל התפילות של היום מתקבלות בזכות העקידה, בזכות המעשה הנורא של אברהם אבינו שביטל את כל ההרגשות שלו והשליך את כל השכל שלו וכבש את רחמיו כדי להתבטל לרצון ה'.

היום שלנו מלא עקידות. אני עושה מסירות נפש ועוקד את הרצון שלי כדי לעשות את רצון השם. וזה יורד עד לרגעים הקטנים של החיים. אני רוצה לאכול איזה משהו מתוק ואני מתאפק. אני חייב להעיר עכשיו איזה הערה, זה כבר עומד לי על קצה הלשון אבל אני בולם. אין לי טיפת חשק לפגוש את זה שהולך לקראתי אבל אני מכריח את עצמי להאיר פנים כמה שאני יכול.

העבודה הכי קשה זו המחשבות הרעות. לברוח ממחשבה רעה למחשבה טובה. כשעולה מחשבה רעה, לעצור אותה בכוח ולהחליף אותה במחשבה טובה, בלימוד כף זכות. אברהם אבינו מקרב את כל העולם, ומתפלל אפילו על אנשי סדום שהיו רעים וחוטאים שיחזרו בתשובה. הוא מוצא בכל אחד משהו טוב, אפילו אם זה מעט, אבל זה כבר משנה את כל התמונה. אם אתה מתרכז בנקודה הקטנה הזאת ששם הבן אדם צדיק, אז פתאום זה נהפך למציאות שלו, וכל הדברים הרעים כבר לא קיימים, כבר לא רואים אותם. אתה כבר מיואש, אתה לא שווה, אתה לא מכוון בתפילה, אתה כועס על האישה, אתה כועס על הילדים, אתה אוכל מה שלא צריך, אתה מבזבז את הכסף, אתה עושה כל מיני שטויות, כולנו הרי עושים שטויות, כי אנחנו בשר ודם, אז בשבילך חיבר רבנו את התורה שאומרת אזמרה לאלוקי בעודי, בעוד מעט טוב שעדיין יש בי, בזה אני מחייה את עצמי.

רבינו נותן לך תקווה. תסתכל במשהו טוב שיש בך כדי שתאמין שאתה יכול להתפלל עכשיו בכוונה, ושאתה יכול לחייך אל השני אפילו שאין לך כוח, שאתה יכול לעשות עוד משהו, אחד, קטן, להגיד שהכל נהיה בדברו בכוונה, משהו אחד אתה יכול. תאמין שאתה יכול. אפילו שאתה כזה מוכה גורל, וה' עשה לך בגורל כאלה צרות, כזאת ילדות קשה, כאלה חיי משפחה חדשים בעייתיים, בעיות עם ילדים, תעזוב רגע את הכל בצד, רק תחפש את הנקודה הזאת ששמה אתה בטח צדיק, ששמה אתה לא רשע, והנקודה הזאת תחיה את נפשך. ככה תעשה עם החבר וככה תעשה עם עצמך. במקום לפול ברוחך ולחשוב שאין לך כוחות, שאתה לא מסוגל להגיע, שאתה לא כל כך שווה, או אתה שווה אבל השני לא שווה, הוא לא מוצלח כמוני, אז התורה הזו של אזמרה באה ואומרת תחפש את הנקודה הטובה, אפילו שהיא קטנה קטנה, וככה תהפוך את המחשבות הרעות למחשבות טובות.

"מחשבות רעות באות כל הזמן : מחשבות של כעס, הקפדה, קפוח, נחיתות, קנאה, איך להשיג כבוד, איך להשיג תשומת לב, צריך כל הזמן לברוח ממחשבות רעות, אפילו שנופלים להתחיל שוב. זה המבחן האמיתי, "לרגעים תבחננו". כל פעם שהופכים מחשבה רעה למחשבה טובה, כל פעם שמצליחים לנתק את עצמנו ממחשבה רעה, מקבלים שכר. כשאדם נמצא בגשמיות של הדברים – מחשבה רעה. כשאדם נמצא ברוחניות של הדברים – מחשבה טובה.

זו עבודה בלתי פוסקת בעולם הזה. כל התשובה היא לחשוב מחשבות טובות. לחשוב על ה', איך לעשות רצון ה', איך לקדש שם ה', לחשוב על הבן זוג, על הילדים, על השכנים – איך אני יכול לשמח את כולם, איך אני יכול לעשות נחת רוח לה', איך אני יכול לפתוח את הלב אל ה': ה' אני רוצה אותך. איך להפסיק לחשוב על עצמי ואיך אני נראה בעיני אחרים. אדם כל הזמן מיטלטל בין מחשבות טובות לרעות, בין אור לחושך.

זה כמו שהאדם נמצא כל החיים בין השמשות, בין הערבים. רגע ככה ורגע ככה. רגע יום ורגע לילה, רגע מנחה ורגע ערבית, רגע אור ורגע חושך, רגע חולין וכבר שבת, רגע מחשבה טובה ורגע מחשבה רעה. (באור פני מלך)

מספרים על הרב צבי זאב פאלי זצ"ל, המשגיח של ישיבת חברון דאז ואשתו הרבנית מ. פאלי שהיתה להם עין טובה במיוחד. משפחה בבנין מגוריהם בשכונת 'גבעת מרדכי' החליטה להרחיב את דירתה. משפחות רבות באותו בניין התנגדו נחרצות לפעילות ההרחבה בטענה שזה יגרום לרעש, לכלוך, אבק בכל מקום ופועלים מסתובבים בכל מקום. הם גילו להם סבר פנים חמורות ובכ"ז המשפחה החליטה לבצע את השיפוץ. באחד הימים הגיעה לביתם הרבנית פאלי שהיתה כאמור אחת השכנות באותו בנין, נקשה על הדלת וחיכתה בסבלנות. עקרת הבית שהציצה דרך ה'עינית' נדהמה לראות את הרבנית פאלי בכבודה ובעצמה. "בזה אני כבר לא יכולה לעמוד" חשבה לעצמה, אם גם הרבנית תתלונן אבקש מבעלי להפסיק את העבודה מיד. וכשנכנסה הרבנית במאור פנים גדול אמרה: כפי שראיתי אתם עורכים הרחבה בדורתם, וכתוצאה מכך ניגרם לכם לכלוך רב ואף עוגמת נפש לילדיכם ובודאי אין לכם מנוחה בימים שכאלו. לכן, באתי להודיע לך שאני ובעלי לאחר שדנו בעניין החלטנו ביחד שנשמח לתת לכם להתגורר עמנו בדירה, תוכלו להכין אוכל במטבח ואף לנוח בחדרים הריקים של ילדינו הנשואים". העין הטובה הזו הותירה את בעלת הבית המומה… (פניני עין חמד).

המתנה זה גם סוג של עקידה. אני רוצה עכשיו, אבל אני צריך לחכות. כי ככה זה בחיים. כל דבר לוקח זמן. לפעמים המון זמן. לכן המיצרך החשוב ביותר הוא סבלנות. האויב הכי גדול שלנו זה הקוצר רוח. כי כשאדם קצר רוח ולא מסוגל להמתין בשלווה, הוא מאבד את השמחה, הוא נעשה כעוס, נרגן, הוא כל הזמן לחוץ. ככה זה בענייני העולם הזה וככה זה גם בעבודת הבורא. שום דבר אמיתי לא קורה ברגע אחד. בטח לא שינויים בנפש ובתיקון המידות. עבודה פנימית זה דבר שלוקח זמן. מי שיש לו סבלנות יכול לעשות את הדרך הארוכה הזאת בשמחה, הוא יהיה מאושר בכל צעד, הוא יחיה את הרגע, הוא ירגיש את נוכחותו האוהבת של הקב"ה לצידו, לימינו, כל הזמן. כמו שבעל התניא זצ"ל נהג לומר: אני לא רוצה עולם הבא ולא עולם הזה. אני רוצה אותך! להיות תמיד איתך! להיות דבוק איתך!

הטבע שלנו הוא בלתי סבלני, הוא קצר רוח. זאת הסיבה שאנשים מאבדים את השמחה והחיוניות בעבודת השם שהופכת אצלם לנטל, ללחץ. צריך ללמוד מאברהם אבינו שעשה עקידה גם לקוצר רוח ולמד להמתין. "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום". אם גם אתה רוצה שיתראה אליך ה' – עליך להיות מוכן לשבת פתח האוהל.

"היינו, שאין האדם זוכה להתגלות אלקות, בחינת 'וירא אליו ה'", כי אם על ידי שיושב וממתין ומתעכב פתח אוהל הקדושה זמן רב. ואף על פי שבתוך כך עובר עליו מה שעובר, וחמימות היום – שהם כלל התאוות – בוער אותו הרבה, אף על פי כן הוא אינו מניח את מקומו חס ושלום, רק הוא יושב וממתין ומתעכב אצל הפתח ימים וזמנים רבים, בחינת "והוא יושב פתח האוהל כחום היום".

מי מאתנו לא משתוקק שיתגלה אליו ה'? אך נקודת השבירה היא תמיד 'על פתח האוהל' – בהמתנה הארוכה תחת השמש היוקדת של תאוות העולם הזה. הכניסה אל הקודש דורשת זמן. לכל יהודי יש מקום נצחי בפנים, בתוך הקדושה. צריך רק להתחזק ולהתעקש. רבים שכבר עמדו על סף ההצלחה, נשברו וחזרו אחורה פסיעה אחת בטרם זכו להיכנס. מאיתנו דורשים רק להתאזר בסבלנות ולהמתין. כשאדם יושב על פתח האוהל, בחוץ, תחת אש של תאוות ומידות רעות, הוא משלים את תיקון הנפש שלו. ההמתנה זה לא זמן מבוזבז שעדיף שלא היה כלל. זה חלק מהתיקון. כל הרמת עין כלפי מעלה, כל התעוררות מתוך מדורה של יצר הרע, זה נחת רוח עצום בשמים. שום תנועה לכיוון הקדושה לא הולכת לאיבוד. קשה לך? תיראה את המקום מרחוק, תדמיין מה אתה עומד לזכות, זה יתן לך כוח.

העבודה הזו של ההמתנה היא עבודה גבוהה מאוד. אתה חייב לזכור שמי שמעכב לך את הישועה זה ה' בעצמו, שאוהב אותך אהבה עצומה ונוראה אך הוא יודע מה טוב לך ומתי זה טוב לך. בזמן הזה שאתה ממתין אתה בונה כלים, וכשהכלי יהיה שלם, גם אתה תזכה. רק אל תעזוב את רצון, את הכיסופים, רק אל תפסיק להלחם עם התאוות והמדות הרעות שמנסות להתגבר עליך. איך? עם אין ספור תפילות ותחנונים.

הכל מבולבל, הכל תמוה, שום דבר לא מסתדר. הפרנסה החינוך ילדים, השלום בית, או שאדם לא מסתדר עם עצמו. קשה לו לכוון בתפילה, קשה לו להיות בשמחה, שום דבר לא זורם אצלו, כל מה שהוא ביקש והתפלל כל כך הרבה, קרה בדיוק ההפך, רבונו של עולם מה קורה פה? למה זה מגיע לי? מה אני כבר מבקש? אוכל לילדים? ואז, אחרי כמה שניות הבן אדם מתעשת, הוא עושה "עקידה" לכל ההרהורים האלה וחוזר אל האמונה. הכל זה מבחן אם המשכת להאמין בי ולעבוד אותי גם כשהכל מבלבל ותמוה. אל תישבר לי לקראת סוף הנסיון, אל תרים ידיים, אל תאבד את האמונה והתקוה המונחות במילים 'כל יכול'. דוד המלך קיבל מהקב"ה כאלה חיי צער, רדיפות ונדודים, והוא לא התלונן, הרכין את ראשו ואמר לבוראו: "אם זהו רצונך רבונו של עולם, עשה בי כרצונך". אברהם אבינו נושא את עיניו ביום השלישי "וירא את המקום מרחוק". איזה מקום הוא ראה מרחוק? מקום בית המקדש, והמוני ישראל, זרעו של יצחק, מקריבים שם קורבנות. איך יכול להיות? הרי הוא מוליך עתה את יצחק בנו לשחיטה?!

אברהם אבינו לא מתבלבל. הוא ממשיך להאמין שבאותו מקום קדוש יעמוד בית מקדש ובו בזמן מושיט ידו לקחת את המאכלת לשחוט את בנו. הוא מוותר על ההבנה וממשיך הלאה. הוא לא מהרהר אחרי מידותיו של השם יתברך. הוא מאמין שהקב"ה יקיים הבטחתו כשאמר לו תסתכל על השמים, כמו שאתה לא יכול לספור את הכוכבים כך לא תוכל לספור את זרעך. ה' יכול לעשות שני הפכים בנושא אחד. כשמוותרים על ההבנה ומתחזקים באמונה, בדרך כלל רואים ישועות. כשאדם מתבטל ביטול מוחלט לדבר ה', והוא לא שואל שאלות ומבטל את כל ההרגשות ומשליך את כל השכל האישי ורק דבר אחד ממלא אותו: להתבטל ולקיים את רצון ה', אז מרגישים את ה' בתוך הלב.

יש לנו איזה נטיה לסמוך על עצמנו. יהיה בסדר. על כל דבר אנחנו פונים אל ה'? אנחנו באמת מרגישים שאנחנו תלויים בה' כל רגע ורגע? צריך לעקוד את ה"כוחי ועוצם ידי" הזה, צריך לחיות עם אמונה, כי זו תכליתנו. רבי חיים טודרוס הרשלר זצ"ל היה מפאריה של שכונת שערי חסד הירושלמית, וזיו של קדושה היה נסוך על פניו. לא היה צעד שעשה מבלי להקדים לכך תפילה. אם זו נטילת ידיים לסעודה, התפלל: "רבונו של עולם! עומד אני ליטול ידי, עזור נא לי שתהיה הנטילה בשלמות". אם זו שינה, התפלל:"… שאוכל לישון כראוי ואתעורר בזמן". אחד מתלמידיו מתאר: "נלוויתי אליו כשהלך לברית אליה הוזמן לשמש כסנדק. הוא היה מצונן, והתפלל כל הדרך שלא יתעטש בשעת ברית המילה, ושרגלו החולנית לא תכאב כשיחזיק את התינוק על ברכיו". (אין עוד מלבדו 5). הקב"ה קרוב אלינו מאד. הוא תמיד איתנו. איפה שלא נלך, ביום ובלילה, השם איתנו. הוא ממש צמוד אלינו, מחכה שרק נפתח את הפה, שנגיד לפחות כמה מילים, שנרגיש שאנחנו צריכים אותו יתברך.

רבונו של עולם תן לי אמונה! שאני לא אסיח דעתי ממך אפילו שניה אחת בחיים שלי! שכל הזמן אני אהיה דבוק בך! כל הזמן אני אזכור אותך! שכל הזמן אני אבקש ממך! שכל הזמן אני יודה לך! כשאין קושיות, כשחיים עם אמונה, אז גם אם הכל מתרסק ח"ו, יש טעם לחיים.

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי כל פעם שאני כועס על מישהו, לנסות למצוא בו נקודה טובה , ממש להכריח את עצמי כי אני מרגיש שזה מאוד יכול לעזור לי להירגע, להפסיק לכעוס, להפסיק "לא לסבול". ואפילו אם אני לא מספיק מכיר אותו, אני יכול לחשוב שהוא אבא טוב לילדים שלו, ובעל טוב לאשתו, או בן טוב להוריו, ואולי הוא עושה לך נחת רוח אבא, ומי יודע אם זה היה הפוך, אם אני הייתי מתנהג אחרת. כי כשאני פגוע, זה כמעט בלתי אפשרי בשבילי לחפש ולמצוא משהו טוב  בזה שפגע בי, זה ממש יסורים, אבל זו האמת, אז תעזור לי בבקשה אבא.

וגם ביחס לעצמי, תלמד אותי איך אפשר לצאת מהדכדוך, מהעצבות, מהמצב רוח הירוד הזה שפתאום נפל עלי, ע"י שאני מחפש בעצמי נקודה טובה, משהו טוב אחד. כי אני בטח יכול למצוא, כי אני מכיר את עצמי, אך כשאין מצב רוח אין בכלל חשק לחשוב, בטח לא על דברים טובים, וגם אין כוח להזיז את עצמי, בטח לא לקפוץ ולרקוד. תלמד אותי אבא איך מכריחים את עצמי כי אפילו שזה לא קורה לי הרבה, זה זמן מבוזבז, אני לא רוצה להיות שם. תעזור לי.

רבונו של עולם

אני כל כך מקנא באלה שכשהם עוברים נסיונות, "תיקונים", פתאום משהו משתבש להם, פתאום יש איזה צרה הם לא נבהלים, לא מאבדים את העשתונות, לא נופלים לדכאון או לדאגה, הם מקבלים הכל בהכנעה, הם זוכרים וגם אומרים שהכל זה ממך אבא והכל לטובה. כשאני פוגש אנשים כאלה ואני גם מרגיש שזה אמיתי אצלהם, אני מבין כמה אני רחוק מזה, כי כל כך רציתי שיקרה ככה וקרה בדיוק ההפך, כי כל כך רציתי שזה יצליח בסוף זה לא הצליח, כי כל כך רציתי להספיק ולא הספקתי, אז כשזה ככה, כשזה קשה, כשיש צער לי או לאחרים, איך אפשר לחשוב שזה טוב? תעזור לי אבא.

רבונו של עולם

תעזור לי לעשות יותר ממה שאני עושה היום בשביל אחרים. להיות כמו אברהם אבינו. איש חסד אמיתי. כי אני אוהב לעזור וזה משמח אותי כשאני עוזר, אך הכל עד גבול מסויים, אני לא יכול לוותר לגמרי על הנוחיות שלי, או על התוכניות שלי, או על הפרטיות שלי. וכשאני רואה או שומע על אחרים שמוותרים לגמרי על עצמם בשביל שלשני יהיה טוב, בשביל לשמח אותו, אני קצת מתבייש, אני קצת מקנא, תעזור לי שגם אני אזכה אבא.

בדוק גם

וישלח

פרשת וישלח

"יש לי כל" "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" (לב, ד). וישלח אותיות וילח"ש, …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים