פרשת חיי שרה

אין עוד מלבדו

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (כג, א).

כל שנותיה של שרה אמנו עברו עליה בשמחה. עברה נסיונות קשים, שברה את עצמה כדי למלא רצון ה', וזכתה להפוך מ –"שרי לאומתה" ל- "שרה לכל העולם כולו" (תנחומא ב וירא כז).

לכאורה פרשה זו היתה אמורה להיקרא "מות שרה" ולא "חיי שרה" שהרי מיד בתחילת הפרשה מסכם הפסוק הראשון את מניין שנות חייה והפסוק שלאחר מכן מציין את מיתתה.

אלא בא הכתוב ללמד אותנו שהחיים האמיתיים הם שם, לא פה. דווקא כשאדם עוזב את העולם הזה שחולף ועובר כחלום, דווקא לאחר פטירתו הוא ראוי להיקרא חי, כיוון שהולך לחיי נצח, חיים אמיתיים ומאושרים, אם אומנם סיגל לעצמו כאן בעולם הזה תורה ומצוות.

אפשר היה לחשוב ששרה אמנו מאוד סבלה בעולם הזה, שהיו לה חיים מאוד קשים. שהרי היתה עקרה במשך תשעים שנה, ורוב שנותיה עברו עליה בנדודים, נוסף לכל הנסיונות הקשים שעברה לצד אברהם. ובכל זאת אומר רש"י הקדוש שכל שנותיה היו שנים טובות. שהיו לה פה חיים טובים.

אין יום שאין בו טוב גם בימים הכי קשים יש אור מיוחד שממתין לנו, כדי שנגלה אותו ונתחבר אליו. (הזוהר הקדוש). בתוך התפילה, בהתבודדות, בין דפי הספר, בכל ארוחה וארוחה אם היא נעשית בקדושה כמובן, מחכה לנו אור חדש, אור שעוד לא זרח אף פעם, העניין הוא שסביב אותו אור של כל יום נמצאת גדר שחוצצת ביננו לבינו, גדר של טירדות, של דמיונות ובלבולים שאומרים לנו שהיום אי אפשר לעבוד את השם, היום אני לא יכול ללמוד, אני לא מסוגל להתפלל בכוונה, במיוחד אם יש איזה ארוע מיוחד, לטוב או להיפך חס ושלום, שאז הבן אדם מתבלבל לגמרי וברור לו שבכזה יום אי אפשר לעשות שום דבר.

אצל אברהם ושרה זה היה אחרת. "ואברהם זקן בא בימים", כך מעידה התורה הקדושה בפרשת השבוע. מה זה בא בימים? אומר רבינו הקדוש שאברהם חדר את הגדר שמקיפה את הטוב שבכל יום, בא בימים זה נכנס בתוך הימים, הצליח להגיע לטוב שטמון בכל יום ויום, לא הפסיד אפילו לא יום אחד. (ליקו"מ פד).

לשרה אמנו היו חיים טובים. חיים של דבקות בהשם. בהיותה צדקת אמיתית קיבלה הכל באהבה, לא השמיעה מילה של תרעומת ואמרה תמיד "גם זו לטובה". אומרים חז"ל שצדיקים מהפכים את מידת הדין למידת הרחמים על ידי שהם מאמינים שהכל לטובה, ממילא זה נעשה לטובה. כמו שנחום איש גמזו היה אומר על כל דבר "גם זו לטובה" ונהפך לו לטוב.

יהודי שזוכר כל רגע שהכל מאת ה', החיים שלו חיים טובים. בלי זה, האדם הוא מקופח, הוא מתלונן, הוא עצוב, הוא מודאג, הוא מאשים, את עצמו ואת האחרים, הוא מתגאה הוא מקנא הוא אוכל יותר מדי, הוא מסתכל יותר מדי, כל מה שהוא עושה זה בשביל ההצלחה שלו, בשביל הכבוד שיתנו לו. רבונו של עולם, מה יהיה הסוף איתי? מתי אני אתחיל לחשוב עליך ולא על עצמי ועל הכבוד שלי?! הרב הקדוש רבי שמעון מירוסלב זי"ע האריך ימים והסתלק כשהיה בן קרוב למאה שנה. כשנשאל במה האריך ימים אמר: כל הקורות אותי קיבלתי באמונה וידעתי כי כולם מאת השי"ת וכי הם רק לטובה. והוסיף שכשאדם חושב שלא מגיע לו מה שקורה לו, לפעמים קוראים לו למעלה, טרם זמנו, כדי להוכיח לו שמה ניגזר היה צריך לקרות ושפטו אותו בצדק ביושר. אבל לאותם אנשים שמקבלים גזירת שמים באהבה, אין צורך לקרוא להם לשמים כדי להראות להם את דרכי ה' ולכן הם מאריכים ימים.

מתי דוד המלך זכה להיעשות רגל רביעית במרכבה? כשקילל אותו שמעי בן גרא והוא אמר עזבו אותו, ה' אמר לו קלל. באותו רגע זכה!

בית המקדש נחרב, אבל כל אחד מאתנו יש לו בית מקדש. כל אחד בונה לו את הבית המקדש הפרטי שלו כשהוא מתמודד עם כל הנסיונות שיש לו בכל התחומים ובכל השטחים ובכל רגע, ובכל ברכה שהוא מברך, ובכל תפילה שהוא מתפלל, והמחשבות שלו, איך הוא נלחם עם המחשבות הרעות והופך אותן לטובות, כל פעולה ופעולה זה אין סוף של התמודדויות, ובסוף, כשהוא הולך לישון, כפי שהוא הולך לישון ואומר קריאת שמע על המיטה, כך הוא זוכה גם מתוך שינה להיות מחובר.

בשביל לבנות משכן בלב צריך הרבה להודות לה'. להלל ולשבח ולהודות לה'. תודה רבה על זה, תודה רבה על זה, יש כל כך הרבה תודות להגיד.

מתי מרגישים שצריך להגיד תודה? כשרואים פתאום שנכשלנו, שאנחנו באיזה סוג של נפילה וברגע האחרון פתאום קרה לנו נס ולא נפלנו. או נפלנו כן, אבל נפילה קלה, לא נפילה גמורה. באותו רגע מרגישים את החסד של השם. או כשלא הולך לנו ונראה לנו שבעצם אנחנו לא יכולים לעשות כלום, ואז פתאום מרגישים שמשהו זז, ואז אנחנו אומרים לה' תודה. ומהללים.

"כל הצדיקים הודו לה', האבות, האמהות, כולם אמרו תודה. אבל לאה אמנו לא רצתה להפסיק להודות, לכן מה היא עשתה? קראה לבן שנולד לה יהודה, שתהיה לה תזכורת להודות להשם בלי סוף, כמה שיותר, שהתודה לא תיגמר אף פעם! לאה לא רצתה להפסיק להודות אף פעם! היא מלמדת אותנו שאדם צריך לעשות כל מיני דברים שיזכירו לו את הניסים שהשם עשה איתו ולא לעזוב את התודה והודאה! להודות! ולהודות!

רבונו של עולם, אם נקח את כל התודות שהודו כל בני העולם מאז הבריאה עד היום זה לא יספיק בשביל להודות לך! שום דבר לא יכול להספיק כדי להודות להשם על כל מה שהוא עושה איתנו! איזה תודה יכולה להספיק?! בפרט על המתנה שקוראים לה שעה התבודדות! איזה תודה יכולה להספיק?!" (המברך את עמו ישראל בשלום).

מידת הענוה היא המקרבת את האדם אל בוראו יותר מכל המדות האחרות.

כולם יודעים מדוע שאלו המלאכים את אברהם "איה שרה אשתך". כדי שיאמר ויענה – הינה באוהל – שצנועה היתה, ולא שבחוה על אוכל טעים, או על רוח הקודש שלה, אלא על צניעותה, שזה יופי ותפארת אישה הישראלית. אומרים חז"ל, בת ישראל צריכה לרצות שלא יבחינו בה. יתכן שתהיה בת גומלת חסדים גדולה, או מתפלל בכוונה, אולם אם בצניעות היא פגומה, העיקר חסר. ועוד דרשו חז"ל: כאשר ברא הקב"ה את האשה, התבונן מאין לבוראה ואמר: לא אברה אותה מן הראש שלא תהא גאוותנית , ולא מן העין שלא תהא סקרנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית ולא מן הלב שלא תהא קנאית ולא מן היד שלא תהא מששנית אלא ממקום שהוא צנוע באדם, מן הצלע. ועל כל איבר ואיבר שהיה בורא לה, היה אומר: "תהא אשה צנועה". יוסף הצדיק זכה שאין עין הרע שולטת בזרעו, לפי ששמר על צניעות אמו, שהזדרז ועמד לפניה בכדי להסתירה מעיניו של עשו בשעה שעברה לפניו כדי שלא ישביע אותו רשע את עינו ממנה.

כיון שראה בועז את הצניעות של רות אמר: וודאי ראויה זו למלכות ובזכות צניעותה זכתה להנשא לבועז ולהיות אמה של מלכות בית דוד, אמו של מלך המשיח. ומי לנו אם לא אליעזר עבד אברהם שבכל הפרשה כולה לא מוזכר שמו אלא נאמר "ויאמר העבד", ,ויקח העבד", הוא רק רצה להיות עבד, הוא לא היה מוכן לוותר על התואר הזה, הוא ידע שזה מה שיביא לו את כל הברכה בחיים.

"עבד אברהם אנוכי" הוא אומר מיד בתחילת המפגש עם משפחתה של רבקה, כדי שלא יכבדוהו יותר מן הראוי. דבר פחות שבך, הקדם לאומרו.

מי שמקטין את עצמו בעולם הזה, הוא יהיה גדול בעולם הבא, כאומרם: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה.

חיים טובים הם חיים של דבור בלתי פוסק עם אבא שבשמים. אברהם ושרה, כל הזמן מדברים עם בוראם. וכך גם יצחק, "ויצא יצחק לשוח בשדה" (כד, סג). לאן יצא? לדבר עם ה'.

מורנו הרב: "כשאדם הולך להתבודד בשדה, מתפלל בשדה, אז כל העשבים מתפללים איתו יחד, העשבים האלה עוזרים לו להתפלל, נותנים לו כוח בתפילה, העשבים עוזרים להעלות את התפילה, התפילה יותר מתקבלת, וכמה שהוא סמוך לעשבים ולאילנות התפילה יותר מתקבלת. אנשים שואלים! בשביל מה לצאת לשדה? מה לא טוב להתבודד בבית? אם אתה תתבודד בבית אתה תגיע גם למטבח! אתה תאכל עוד פלאפל, עוד פיצה, תשתה עוד קולה, תצא לשדה!! תראה את העשבים, תראה את האילנות אתה בכלל לא תרצה לאכול! אתה תרגיש כזה חיות, אתה תקבל נשמה חדשה, בכלל לא תרצה לאכול כלום, אתה תהיה בשדה יפתח לך הכל, אתה תנשום אויר צח. רבינו אמר, צריך כל יום ללכת לשדה, אסור שיהיה יום שלא יוצאים לשדה, שאתה הולך בשדה, מתבודד, מדבר עם ה', אתה בתוך שם ה', אתה נכלל בקדוש ברוך הוא! כל העלים שרים, כל הפרחים שרים, כולם שרים לה'! תשיר איתם ביחד תתחיל לשיר לה' שירים, וזה שאומר רבינו הקדוש ברגע שאדם הולך בשדה בין העשבים בין האילנות, הוא יכול להמשיך את כל הרפואות, את כל הישועות, אפילו שהוא לא אוכל את העשבים, אפילו שהוא לא שותה אותם, אפילו שהוא לא מריח אותם, עצם ההליכה בין מאות ואלפי עשבים, ממשיכה לו את כל כוחות העשבים, אם הוא ילך לשדות לעולם הוא לא יהיה חולה, כי כוחות העשבים ימשכו אליו ממילא, כי לעשבים יש את כל הרפואות שבעולם.

רבינו היה נשמה מיוחדת. הוא גילה את הדרך שצריך ללכת לשדות, למדבריות, אף צדיק כמעט לא זכה להתוות את הדרך הזאת לאחרים, אפילו שרבינו אומר שכל הצדיקים עשו את אותו הדבר, כולם הלכו ליערות כולם הלכו לשדות! אבל להתוות את הדרך הזאת לאחרים, זה הגדולה של רבינו! לגלות שזה דרך ששיכת לכל יהודי ויהודי מהפחות שבפחותים עד הגדול שבגדולים זו הגדלה של רבינו. אם אדם לא יוצא לשדות ליערות להרים, אם הוא לא צועק לה', אם הוא לא שר לה', לא יעזור שום דבר! הוא חייב לצאת לשדה!"

תמצית החיים הטובים כלולה בהבנה ובהשגה שאין עוד מלבדו. כשיש את זה, אז החיים באמת טובים.

"האמת הזאת שאין עוד מלבדו, זה מקיף אותנו, זה מחמם אותנו, בזכות זה אנחנו מחזיקים מעמד, אבל זה עדיין לא בתוכנו. זה לא מפעפע בנו. אנחנו כל דקה מתבלבלים וכל דקה רצים למטבח לאכול משהו, וכל הזמן מרימים טלפונים כדי להוציא מהלב, עוד לא הגענו לאין עוד מלבדו. מהרגע שהילד נולד כבר אומרים לו את זה, מספרים לו את זה, הוא אומר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, אומרים לו שחוץ מהקב"ה אין שום דבר בעולם, וכך במשך כל השנים, עוד שנה ועוד שנה, הילד לומד, וההורים לומדים יחד עם הילדים, והמציאות טופחת על הפנים בכל מיני צורות, וככה אומרים לנו ומגלים לנו שבעצם, כל מה שקורה לנו בחיים, אבל מה שנראה לנו טוב יותר ומה שנראה לנו טוב פחות ומה שאנחנו לא מבינים שזה טוב, הכל בעצם מקרב אותנו לתמצית ההבנה וההשגה שאין עוד מלבדו. אף על פי שבעולם הזה אי אפשר באמת לזכות לחוש את ההרגשה הזאת בשלמות, אבל כל אחד חותר אליה, ועולה בסולם מיום ליום, עוד להבין ועוד להבין את המשמעות המכסימלית של אין עוד מלבדו." (באור פני מלך).

האדם נמצא בחושך, אך הוא צריך להאיר את החושך, איך? כשיבין שאין עוד מלבדו. שכל מה שקורה לו, זה הכל מאת ה'. האבות והאמהות הבינו. לכן היו להם חיים טובים אפילו שעברו נסיונות כאלה קשים. משה רבנו שהיה איש האלוקים וצדיקים כדוגמתו הבינו. אנחנו לאט לאט מתקרבים. מבינים שאנחנו הילדים של הקב"ה, והוא אתנו כל הזמן, גם במצבים הכי קשים , הוא עוזר לנו, הוא מחזיק לנו את היד, הוא אף פעם לא עוזב אותנו. כשחיים עם הקב"ה, החיים זה חיבוק אחד ארוך. גם כשקשה. גם כשעוברים נסיונות לא קלים.

תפילה

 רבונו של עולם

זכה אותי שה- "אין עוד מלבדו" יהיה כבר בתוכי, יזרום לי בדם, שזה יהיה ממש טבעי אצלי, שאני אפילו לא אצטרך להתאמץ בשביל לזכור את זה ואז זה יהיה פשוט שכל דבר מגיע ממך אבא, לא בזכות הכשרונות שלי, או המסירות נפש שאני עושה. ואז גם אזכה להגיד לך תודה על כל הדברים הטובים שקורים לי, ואם קורים דברים שלפי ההבנה שלנו הם לא טובים, תעזור שגם אז אני לא אתבלבל, שאני אזכה לראות אותך מול העיניים אבא, בכלל לא בני אדם, ואז לא נשברים ולא כועסים ולא דואגים ולא מאבדים את השמחה.

רבונו של עולם

למד אותי איך עושים כל לילה או כל יום "משפט". כי זה לא כל כך יוצא לי, לא כל כך זורם, כי אם אני פוגע במישהו ח"ו, או אומר לשון הרע ח"ו, או אפילו חושב מחשבה לא טובה על מישהו, בטח אם זה רב חשוב שגם זה קורה לי בעוונותי הרבים, אני לא יכול לחכות עד הלילה, אני מייד עושה תשובה. וכל פעם שאני נזכר בזה במשך היום, אני מאותת לך אבא שיש לי צער מזה. ואם  הדברים הם לא כל כך דוקרים לי בלב, דברים שכמעט חוזרים על עצמם כל יום, אז גם אם אני מצליח לזכור אותם ולהזכיר אותם, זה כל כך יבש, כל כך לא מהלב שאני מפקפק אם הועלתי במשהו.

תלמד אותי אבא, כי אני יודע שיש הרבה שמצליחים ואני ממש מקנא בהם.

רבונו של עולם

תעזור לי לשפר את התפילה שלי. קודם כל להפסיק למהר. להודות על האמת, שכל הסיבות שיש לי למה אני חייב להזדרז זה לא אמת, זה רק תירוצים. אולי פעם זה היה אמת אך זה נהפך למין קליפה שצריך לקלף אותה מהר ולהתחיל להתפלל לאט. באריכות. בנחת. בדבקות. לפחות אם הייתי מתפלל מהר אבל בכוונה, אבל גם זה בעייתי. כי אין כמעט תפילה שמונה עשרה שאני לא שוקע במחשבות שלא קשורות לתפילה, חולם לומות בהקיץ. רבונו של עולם תעזור לי, שזה לפחות ידקור לי בלב, שאני לפחות אתבייש כי אני לא, כי כבר התרגלתי, כי כבר השלמתי, רבונו של עולם תציל אותי. אני רוצה להרגיש אותך בכל מילה ומילה של התפילה. תעזור לי.

בדוק גם

וישלח

פרשת וישלח

"יש לי כל" "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" (לב, ד). וישלח אותיות וילח"ש, …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים