פרשת תולדות

"את אשר יאהב ה' יוכיח".

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" (כה, יח)

מהיכן בא (איך קרה) שיצחק שהוא גבורות, בחינת צמצום, יהיה נולד מאברהם שהוא בחינת חסד? והתירוץ הוא: "אברהם הוליד את יצחק" – הגבורה הזו נובעת מחסד, כי על ידי שיהיה צמצום בעולם יהיה נחסר לאחד, והשני יתן לו – ועי"ז "עולם חסד יבנה" ויומשכו חסדים בעולם (הבעש"ט).

יש זמנים שהכל פתאום נחשך לנו. לא רואים ולא מרגישים כלום. לא את האור שבתורה, לא את החיות שבתפילה, לא את האושר שביהדות, חושך בעיניים. מה שקוראים "מוחין דקטנות". לא טוב לנו, יבש לנו, אנחנו לא מבינים לאן הלכה כל ההתלהבות וכל המתיקות שהיתה לנו בעבודת השם. הגוף כבד, נמשך למטה, לכסא או אפילו למיטה. צריך ממש להתאמץ כדי להוציא משהו מהפה, שלא לדבר על קצת לשיר, לרקוד או למחוא כפיים כדי לבטל את הדינים. מה עושים? איך מתמודדים?

קודם כל מבינים שככה זה, ככה ברא ה' את עולמו. אור וחושך. יש זמנים כאלה ויש זמנים כאלה. החיים זה נדנדה, פעם למעלה ופעם למטה. נשמה יהודית זה ניגון וניגון לא מלחינים עם עליות בלבד. רבונו של עולם תציל אותי מהחושך הזה, אל תסתר פניך ממני, תחזיר אותי אליך.

לא מרגישים כלום ובכל זאת ממשיכים ועושים את העבודה. עוד פעם אומרים את הברכות, עוד פעם מתפללים, עוד פעם מתאמצים לפתוח את הספר אפילו שזה כבד לנו, עוד פעם מתאמצים לחייך גם כשאין לנו חיוך.

הקב"ה אוהב את העבודה הזו, שאדם עושה את הדברים בלי להרגיש כלום. תזכור שזה הכל מבורא עולם שלעולם לא עוזב אותך, הוא איתך, עמך ואצלך. הדינים האלה, הצמצום הזה, החוסר חיות הזו זה הכל כדי לקרב אותך אליו יתברך.

"אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק". זאת הבשורה שאיתה פותחת התורה את פרשת השבוע. התורה מגלה לנו שאברהם הוליד את יצחק, שהדינים האלה, הצמצומים האלה זה הכל נמשך מהחסד של הבורא. "כי אברהם הוא בחינה של חסד ויצחק הוא בחינה של גבורה, בחינת 'פחד יצחק' היינו שזה הדין הקשה שהוא בחינת יצחק, הוא נולד ונמשך מאברהם שהוא בחינת חסד. כי באמת בזה הדין מלובש חסד גדול, כי הוא לטובתו"! (ליקו"מ עד).

כל מה שעובר עליך זה הכל כדי לקרב אותך. כמו שהשמחה וההתלהבות וההרגשה הטובה נשלחות לנו מלמעלה באהבה מהבורא יתברך, כך ממש העדר אור גם הוא נשלח לנו מלמעלה באהבה, כדי לעורר אותנו, כדי לקרב אותנו, בשום אופן לא לרחק! קשה לך, לא טוב לך, יבש לך, יש בורא לעולם, פונים אליו, מדברים אתו, מבקשים ממנו. זה המהלך שהקב"ה מוביל ואתה צריך להאמין באמונה שלמה שזה לטובתך.

נכון, זה קשה, במיוחד כשרואים אחרים מתלהבים, מוחאים כפים, ושרים, ורוקדים ופורשים ידים למעלה, ורצים לקברות צדיקים, רבונו של עולם מה יהיה אתנו? מתי נתעורר? מתי נחזור סוף סוף לעצמנו? אני לא רוצה לחיות חיים כאלה, אני רוצה לרצות, אני רוצה להרגיש, אני רוצה לשמוח, ה' מה יהיה איתי? אל תסתר פניך ממני! מילים כאלה יכולות לבקוע את ההסתרה. "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים". שם בתוך החושך. בתוך הערפל. בתוך ההסתרה. שם נמצא ה'.

"באיזה חלל פנוי חיו אבותינו! יוסף שמנותק ממשפחתו, אברהם שזורק את בנו מהבית, שרה שהיתה עקרה כל כך הרבה שנים והיתה צריכה להביא לאברהם את שפחתה, מי בכלל יכול לתאר את זה? ורבקה שצריכה לשלוח את יעקב כדי שעשו לא יהרוג לה אותו… ובכל זאת כולם ממשיכים הלאה. אני לא יודע כלום, אני ממשיך הלאה. זה העונג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחלל הפנוי. אני בחלל הפנוי אבל אני יודע שאתה נמצא. ה' ברא את העולם כדי שידעו ממנו. ואיך יֵדעו ממנו? עם שכל לא ידעו ממנו. רק עם אמונה. הכל לא הולך לי, הכל שבור לי, הכל מקולקל לי, אני לא מרגיש כלום, הכל יבש לי, אבל מה כן? אמונה! האמונה היא היסוד של כל הבריאה כולה. לעתיד לבא, אחרי 120 שנה, הניגון יהיה, פה כשלא ראיתי כלום זה היה ה'. ושם, כשהיה קשה, כשהיה ממש נורא ואיום, אך הנה – זה היה ה' שהיה אתי. ה' היה אתי פה וה' היה אתי שם. זה יהיה כזה עונג לשחזר הכל ולראות את כל המאבקים בתוך החלל הפנוי ולגלות שם את ה', איך היה אתנו, איך לקח אותנו על הידיים כשאפילו ללכת לא יכולנו". (באור פני מלך).

כשהנשמה מתגברת על הגוף, זה אור. כשההיפך קורה, זה חושך. הנשמה נמשכת אל הקדושה. משם היא באה. משם היא משתלשלת. היא סובלת יסורים נוראים בתוך העולם הזה. היא נמשכת למקורה הטהור. להמליך את הנשמה על הגוף, זה המאבק של החיים. לדבוק בהשם זה דבר כזה עצום ונפלא, זה מה שהנשמה רוצה, לא צריך שום דבר חוץ מזה. ברגעי חסד, כשפתאום אנחנו זוכים להרגיש, ורוצים לבכות, ורוצים להשתפך לפניו בתוך המילים הקדושות של התפילה, פתאום רואים איזה נס, פתאום מרגישים את ה' בתוך כל הצרות שלנו, זה כזה עונג רוחני, כל החושך שבעולם נהפך אז לאור.

גוף ונשמה. רוח וחומר. קדושה וטומאה. טוב ורע. פנימיות וחיצוניות. יעקב ועשיו. שתי דרכים שונות שגורמות לא אחת להתנגשות בחיינו. "ויתרוצצו הבנים בקרבה", רמז ברור להתמודדות בין יעקב ועשיו בתוככי נפשו של כל אחד מאתנו.

רגע אחד מרגישים כל כך מחוברים, הולכים מחובקים עם הקב"ה ולא צריכים יותר כלום, רק להמשיך ולהרגיש את הנועם הזה. ורגע אחרי, הכל נעלם, הגוף מתגבר, מזכיר לנו מי פה שולט בעניינים וכמה קשה לנצח אותו.

רבקה אמנו, כשהיא עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב מפרכס, רוצה לצאת. וכשהיא עוברת על פתחי עבודת כוכבים, עשו מפרכס, רוצה לצאת. "אם כן, למה זה אנוכי" היא שואלת. מה קורה פה? מה זה השינויים הקיצוניים האלה? ואת מי היא הולכת לשאול? "ותלך לדרוש את ה'" (כה, כב). זאת הכתובת שלנו, רק הוא יכול למלא את החסרון שלנו. רוצים להיות דבוקים בהשם אך אי אפשר להגיע לשם אם לא עוברים נסיונות, אם לא עוברים ירידות ועליות, אם לא נופלים וקמים ומתחילים מחדש. יעקב ועשיו מגלמים את מלחמת הטוב והרע.

כבר במעי אמם התרוצצו הבנים וביקשו לנצח זה את זה במלחמת הנצח שבין מלכות הקדושה לטומאה. הגוף רוצה את העולם הזה והנשמה כוספת לתענוגי העולם הבא. שיטת היצר הרע להפוך את התענוגות השפלים של העולם הזה לדבר מושך מאד, הוא מציע הנאה ממשית של העולם הזה, והתשובה של היצר הטוב היא התורה. ה' עשה מהתורה "תבלין", הוא עשה ה' לדבר המתוק ביותר בעולם. יעקב גילה את המתיקות הזאת. "ויעקב איש תם ויושב אוהלים". איזה אוהל? אוהלה של תורה.

עשיו לעומתו רוצה את העולם הזה, "הלעיטני נא מן האדום האדם הזה", תנו לי חיים קלים, פרנסה טובה, איזה הנאה אני יכול לקבל מכל דבר, הכל חומרי, חיצוני ורדוד.

מורנו הרב: "ברוך ה' ישנים טוב, אוכלים טוב, שותים, שמחים, זה נפלא, עד 120 שנה! עד מיליון שנה! אבל השאלה היא לאן נגיע עם האכילה והשתיה? לאן נגיע? אם לא נצעק לה' לאן נגיע? העיקר זה הצעקות שצועקים אל ה' יום ולילה! "ויצעקו אל ה' בצר להם". כשאוכלים טוב וישנים טוב, אז ממילא נעלמים העצות, אין שום עצות! כל אחד צועק לה' מהשאול תחתיות שלו, לצאת מהראויות האסורות, מהמחשבות האסורות, צריך כל הזמן לצעוק לה', וכשאדם נמצא בציבור הוא יכול לצעוק בשקט "ממעקמים קראתיך ה'", צעקת הלב ממעמקים. אם זכית להיות בעל תשובה אז תוכיח שאתה בעל תשובה! תוכיח את זה! תתן צעקות לה'! תצעק לה' לא רוצה ליפול יותר! לא רוצה ללכת למקומות שהייתי פעם! לא רוצה שהילדים שלי יעברו מה שאני עברתי! אתה עכשיו שבוי, אתה נמצא בתוך שאול תחתיות, עשיו צד אותך? תצעק לה'! "אנא ה' הושיע נא". אתה לא נולדת צדיק, אתה עכשיו רק מתחיל, זה קשה פי מיליארד! אבל השכר יהיה גם פי מיליארד! כמה שאדם יותר קשה לו  השכר יהיה יותר גדול! אתה צריך לצעוק עד לב השמים כי וודאי שאין לך חשק ללמוד, וודאי שאין לך חשק להתפלל, מה, אדם משתנה בשניה? זה אותה גברת בשינוי האדרת, זהה כל אותו דבר! אבל זה המעלה של הבעל תשובה, שקשה לו ללמוד גמרא, קשה לו להתפלל, קשה לו לשיר זמירות שבת, קשה לו להחזיק בישיבה כל כך הרבה שעות, ולכן הוא מתחיל לצעוק ולצעוק עד לב השמים. ועל ידי זה אומר הזוהר הוא זוכה ועולה למקומות הכי גבוהים! הוא עולה עד ספירת הבינה ששם זה סוד הגאולה.

כל הישועות שאדם צריך כבר מוכנות, הוא רק צריך לתת צעקה אחת לה', צעקה אחת אמיתית"

אין שום מסך שמבדיל ביננו ובין ה'. גם כשאדם בחושך גדול ולבו אטום והוא סובר בדעתו שאין לו תקנה חלילה, כי החושך והעצבות מקיפים אותו מכל צד, יתחזק ויאמין שה' עוד יאיר עליו, "כי אשב בחושך ה' אור לי". אם לא הייתי יושב בחושך, לא היה אור לי. כל מה שקורה זה הכל נסיונות ומה שהאדם צריך לעשות זה לבקש רחמים מבעל הרחמים שירחם עליו. כל החיים שלנו זה עליות וירידות, חושך ואור. לדברים הכי טובים מגיעים אחרי נפילה, אחרי חושך וצמצום. לפני שמגיעים לפרי מוכרחים לעבור את הקליפה. הירח מתחיל להתמלא דווקא אחרי שהוא נעלם לגמרי. העץ הגדול הירוק והפורח גם הוא התחיל מזרע קטן שקודם כל נרקב באדמה.

כל המטרה של הקב"ה שנזכה לראות את האור. אבל אין האור מתגלה אלא מתוך החושך.

אני מאמין בך ריבונו של עולם שאתה עושה רק את הטוב ביותר עבורי. אני קטן מלהבין בכל פעם מה הטובה שמסתתרת בכל הסתר פנים, בכל נסיון שאתה מנסה אותי, בכל צרה שאני עובר, חשבונות שמים אי אפשר להבין, אבל אני מאמין שעוד אזכה לראות את הטובה הצפונה גם בהסתר הזה.

הקב"ה רוצה תפילות, הרבה תפילות, אבל גם מידה של הכנעה… רק אתה יודע באמת מה טוב עבורי. וגם אם התפללתי אין ספור תפילות ולא נעניתי, אני יודע אבא שאין תפילה שנאבדת, שכל תפילה וכל תחינה נשמרות בבית גנזיך וביום מן הימים תשתמש בהן לטובתי.

כשמאמינים באמונה שלמה כי הקב"ה מלא רחמים, מתבטלות הקושיות. האמונה הזאת ממלאת את האדם ברוגע ומעניקה לו את החוסן לעמוד בכל הנסיונות. כל אדם עובר באיזה שהוא שלב בחיים תקופה קשה וכואבת, אבל דווקא שם הוא מוצא את ה'. דווקא בתוך היסורים הוא מגלה את יד ה', את השגחתו, את הרצון של הקב"ה להמעיט ביסורים, לתמוך, לעודד, אומנם הגזירה נגזרה אבל היכן שאפשר להקל רואים איך הקב"ה פועל למעננו.

אין דבר שהולך לאבוד. אין איזה גניחה שאדם גונח ואין איזה דמעה שהוא מזיל שהולכת לאבוד. מכל מה שקורה ה' רוצה רק להצמיח דברים חדשים, יותר עצומים, יותר משובחים, יותר נפלאים.

הדרך אל הקדושה רצופה מניעות, נפילות, כשלונות, הסתרות, דרך שנראית לפעמים ללא מוצא. שום דבר לא באמת זז, לא באמת מתקדם, רבונו של עולם עד מתי?! והקב"ה עונה: אל תתייאש. תמשיך. אם תמשיך לייחל ולבקש ולהתגעגע אתה תגיע למחוזות נפלאים.

כשמגיעים ימים של ירידה, שאז האדם נמצא בחושך, הוא לא רואה את הדרך, נדמה לו שה' מרחיק אותו, יצר הרע מתגבר אז להפיל אותו לעצבות, להרגשה שהוא לא שווה כלום. מה שצריך אז יותר מכל זה אמונה שלמה שהחושך הזה ייגמר עוד מעט ויחזרו הימים הטובים. כי ככה ברא הקב"ה את עולמו, קודם ערב ואח"כ בוקר. "העולם הזה בנוי מנסיונות. כל אדם עובר נסיונות, פה במציאות זיווג, פה בפרנסה, פה בבנים, פה בשלום בית, בבריאות, כל מיני סוגים של נסיונות. ורק על ידי אמונה אתה יכול לעבור הכל! תאמין שהשם יודע מה שהוא עושה עם כל אחד ואחד! הוא עושה איתך את הטוב ביותר! תקבל את זה באמונה! באהבה! כמו אברהם אבינו שלא הירהר אחר מדותיו של הקב"ה וקיבל הכל באהבה" (המברך את עמו ישראל בשלום).

פנימיות זה לא מה שרואים מבחוץ. מה רואים? שפלוני עשה ככה ופלוני עשה אחרת, ומתחילים לדבר אחד על השני ח"ו ואם נזהרים לא לדבר לשון הרע אז יש הרהור וחושבים בלב. אפילו אם לא מדברים, מסתכלים, מעקמים את הפרצוף, אבל בעצם לא יודעים מה בפנימיות. הפנימיות של כל יהודי, האור של הנשמה של כל יהודי ויהודי, זה אור שבוהק עד אין סוף, זה אור הקב"ה בעצמו, יהודי, כשעושה איזה שגיאה, עושה איזה משהו לא טוב, יש לו צער, הוא מתחרט, הלב שלו בפנים בכלל לא מחובר לדברים הלא טובים, האור שלו הפנימי, רק רוצה את הדברים הכי נפלאים.

עם האור הזה ה' ברא את העולם. עם האור הזה ה' יגאל אותנו לחיים טובים. עם האור הזה של הפנימיות של הנשמה היהודית שרוצה לעשות באמת רצון ה' אף על פי שלא תמיד מצליחה לעשות, לא תמיד יודעת מה לעשות, אבל היא לפחות נכספת.

תפילה

רבונו של עולם

 כשהכל יבש, כשהלב אטום לגמרי, כשהגוף שוקל טונות ואין לי טיפת כוח לעשות קצת יותר ממה שאני מוכרח, אפילו לא לפתוח את הפה  ולדבר איתך אבא, תעזור לי לזכור שכבר היו דברים מעולם ואחרי כל ירידה כזו באמת באה עליה. זה לא סתם מילים יפות. תמיד אחרי איזה זמן חוזרים אליך אבא, ומרגישים אז טעם חדש. זה בדקות, בעדינות, אבל אפשר להרגיש משהו שלפני כן לא הרגשנו בקירבת השם. אז תן לנו אבא כוח  לעבור את הזמנים הכבדים האלה ותזכיר לנו את האמת, את מה שבא אחר כך. כי כשזוכרים את זה נירגעים, וזה בעצמו כבר התחלת העליה.

רבונו של עולם

תן לי כוח לעשות גם בלי להרגיש. אפילו שזה כמו רובוט. אפילו שזה בלי לב. כי אני מרגיש בתוך תוכי שזה חשוב, שזה אפילו קצת משמח אותי גם אם אני לא יכול להגיד שאני בשמחה בזמנים האלה. מן הרגשה של בטול, של הכנעה, אני חייל בצבא שלך אבא ואני עושה מה שאתה אומר לי, מה שחייבים לעשות. וכשאני רואה את השני מתלהב, וקופץ בתפילה, ומוחא כפים, ומניף זרועות למעלה ועוד כל מיני תנועות וקולות " מזכרים", אל תיתן לי להתעצבן מההתנהגות המוחצנת והמוזרה שלו. תזכיר לי שזה הכל קינאה שלי כי אני בכזאת כבדות וחוסר חיות שאני מוכרח להרגיע את עצמי בזה שאני פוסל את השני. תעזור לי לזכור שגם לו יש ירידות וגם לי יש עליות וגלגל סובב בעולם והכי טוב לא להסתכל, לעשות מה שאני יכול ולהגיד לך תודה אבא גם על הקצת הזה.

רבונו של עולם

תעזור לי לחשוב באמת שהשני, שלא כל כך נראה לי איך שהוא מתלבש, או איך שהוא אוכל, או איך שהוא מדבר בטלפון באמצע הרחוב, שאני באמת לא יודע מי הוא, שאולי הוא באמת צדיק, ובטח יש לו המון דברים טובים שלא רואים אותם. ואם עכשיו אני קצת פוסל אותו בגלל מה שראיתי או שמעתי, הרי אם הייתי מכיר אותו קצת יותר, אני בטוח שהייתי מתפעל ממנו, ומכבד אותו, ואפילו אוהב אותו.

וגם אם הוא עשה משהו באמת לא טוב, וממש פגע בי או במישהו יקר לי, ללמד כף זכות, לחשוב שרוח שטות נכנסה בו, שהוא בודאי מתחרט ועושה תשובה. העיקר לא לכעוס ולא לשנוא אף אחד כי ככב הלב נשאר גרוע ואז אפשר לחיות חיים ארוכים וטובים. ולהרגיש אותך.

בדוק גם

וישלח

פרשת וישלח

"יש לי כל" "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" (לב, ד). וישלח אותיות וילח"ש, …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים