מתנה חלומית

מספר ימים לפני ליל הסדר נסעתי להוריי היקרים, במטרה לסייע להם בעבודה הקשה של ניקוי החנות שלהם לפני חג הפסח. להוריי יש חנות קטנה שממנה הם מתפרנסים בקושי. תוך כדי עבודה, הטלפון של החנות מצלצל. אמי ענתה: "שלום" ולאחר מכן אמרה: "כן, עמית, אני בהחלט מזהה את הקול". כדי להבין מי זה עמית, אני צריך לחזור חודש אחורה. מדובר באדם שנראה אמיד ביותר על פי לבושו.

הוא הגיע לחנות, סוער, כאוב ונבוך מאד. הוא אמר לאמי : "תסלחי לי, גברת, אני בבעיה קשה, אני מהצפון וכמעט לא נשאר לי כסף לחזור. ממש לא נעים לי, כי אני אדם שלא חסר לו כלום וכעת נתקעתי בלי מזומנים ובלי כרטיס אשראי שנתתי לאשתי. לא נעים לי לומר לכם, אבל פשוט אין לי כסף לחזור הביתה. אני מסתובב כאן בערך חצי שעה ולא יודע למי לפנות, אתם נראים לי אנשים חמים וטובים, ואם תוכלו לתת לי סכום פעוט שיוחזר אליכם – אשמח מאד". אמי שלפה מיד שטר של מאה שקל והודיעה לו כי היא נותנת לו את השטר במתנה ואין צורך להחזיר. הוא לא נרגע מהיחס החמים ומהמילים המרגיעות של אמי – שהיא באמת אישה מיוחדת וטובת לב מאין כמוה – ונענה לבקשתו של אבי להכין לו כוס קפה שחור.

התברר שיש לו שורה של צימרים במושבה מגדל. הוא סיפר שהוא תורם לישיבה ידועה בבני ברק ולנזקקים שונים. הוא נפרד מהם בחמימות, ציין שאין לו מילים להודות להם על העזרה ועל הדרך שהם עשו זאת. אמי ענתה לו שכל עם ישראל הם אחים וחברים, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. "אם יהודי לא יסייע ליהודי בשעת מצוקה, אז במה הוא אח וחבר?" עמית התרגש מאד, אמר שהוא אינו מאמין שיש בעולם שלנו אנשים כאלה. "אני מבטיח לך שאחזיר לכם על הטובה שלכם פי כמה וכמה. את עוד לא מכירה אותי". וכך נפרד בפה מלא מחמאות ותשבחות.

חודש לאחר מכן, בדיוק כשאני בחנות, מתקשר עמית. "את זוכרת שהייתי אצלכם לפני חודש?" "ודאי שאני זוכרת", אמרה אמי, "אני מקוה שהגעת בשלום". ומה אומר עמית אם לא כך: "אני נמצא כעת בקניון בפתח תקווה ורציתי לפגוש אתכם כאן כדי לומר לכם חג שמח ולהודות לכם על החסד הגדול". אמי אמרה לו: "עזוב, זה בסדר, יהודי בצרה – עוזרים לו, זהו". אבל עמית התעקש: "תראי, גברת, זה לא משהו לוויכוח בכלל. כל החודש חיכיתי לרגע הזה. אשתי ואמי יכעסו עליי אם אני חוזר בלי להשיב לכם על הטובה הזו. "אני נמצא כאן בחנות גדולה של מוצרי חשמל, כמו שסיפרתי לך יש לי עשרה צימרים גדולים בצפון, לאחרונה קניתי עוד חמישה ופה אני עורך את כל הקניות הקשורות במוצרי חשמל, מקררים, מזגנים, מקפיאים, מיקרוגלים וקומקומים חשמליים. בגל הקנייה הגדולה אני צובר אלפי נקודות ואין לי מה לעשות בהן, אני רוצה לתת לכם מזגן לחנות. שמתי לב שיש שם מזגן ממש עתיק ואני בטוח שהוא אינו מצליח לקרר, אני חושב שמזגן גדול וחדש יהפוך את החיים שלכם לנעימים יותר וגם, מי יודע, אולי יביא עוד לקוחות…"

הוא הודיע לה שהביא אתו מהצפון ארגז תפוחים משובחים, תאנים, וגם ארגז קטן של שמן זית זך לכבוד החג. "זו מתנה ממני ומרעייתי, כי לעולם לא נשכח את הטובה שעשיתם לי". עמית ביקש מאמי לשלוח מיד מישהו לקניון כדי לקבל את המזגן. הוא אמר שהוא נמצא עם משאית ופועלים ורוצה לסיים את העניין עוד היום. אמי העבירה אליי את השפופרת.

הוא שאל אותי מי אני. אמרתי שאני הבן של נעמי. הוא החל לשבח אותה: "יש לך אמא מיוחדת, צדיקה, עם לב רחב, היא עזרה לי בשעות הקשות שלי". הוא סיפר לי את הסיפור, אף שידעתי אותו על פה, וכשניסיתי להמעיט בחשיבות המעשה אמר: "תבין, אדם שיש לו כסף, הבושה הכי גדולה זה לבקש כסף. שלא תדע לעולם". ואז שאל: "במה אתה עובד?" עניתי לו זכיתי להיות אברך ומוסר שיעורים. "אתה אברך", אמר, "אם כך, אני בטוח שגם אני אתה צריך משהו". עניתי לו: "לא, יש לי כל מה שאני צריך". עמית החל להתחנן בפניי: "תראה, יש לי ניקוד גדול שאחרי החג פשוט יימחק.

תגיד את האמת, אתה לא צריך מזגן? אחרי שהפציר בי ודחק אותי לקיר, הודיתי כי בדירה שאני מתגורר יש מזגן ישן ומרעיש מאד. לא הספקתי לסיים את דבריי, והוא צעק: "קיבלת מזגן תדיראן חדש 4 כ"ס, וההתקנה היום. ההתקנה על חשבוני, וחייבים להתקין היום, אחרי פסח מגיע הקיץ ולא יהיה לי ביקור של ההתקנה, כי כולם תפוסים. קח מונית על חשבוני, תגיע לקניון בפתח תקווה, וכשאתה מגיע – תתקשר, אארגן לך הובלה והתקנה". הגענו במונית, אבי, אמי ואני, לא לפני שווידאתי אצל הוריי שנתנו את מאה השקלים במתנה ולא כהלוואה. אחרת, זו הייתה שאלה של "ריבית".

בשערי הקניון התקשרנו למספר של עמית. הוא אמר שיצא עם המשאית לקנות מרצפות, אך השאיר אחד מהפועלים. כן, פגשנו באדם בשם איתי שהיה אדיב מאד ואמר שהבוס שלו מדבר עלינו טובות ושהוא ייתן לנו את הנשמה. לאחר מכן הסתובבנו אתו שם והצבענו על המזגנים שאנחנו מעוניינים בהם. אבי התחיל לומר לו דבר תורה, אך הוא אמר לאבא שלי: "תשמע, אדוני, אולי תמסור לי את דברי התורה אחר כך, אנחנו צריכים להזדרז כי ערב חג ואנחנו חייבים לעוף לצפון".

בחרנו את המזגנים, איתי אמר: "תשאירו הכל בשבילי, הם יגיעו אליכם בהובלה ישר הביתה וההתקנה תהיה מחר". איתי הוסיף שההובלה תעלה 800 שקל וניסה להתקשר לבוס שלו, עמית. הוא היה נבוך מאד, כי לא היו לו 800 שקלים. בסוף אבי השיג את עמית והוא אמר: "תגיד לאיתי שישלם את ההובלה ואני אתן לו", אבל איתי אמר שאין לו גרוש. "אין בעיה", אמר עמית לאבי, "תן לו 800 שקל. תחכו שם. הוא יארגן את ההובלה ואני מגיע בתוך חצי שעה ואשלם לך".

אבי הוציא 800 שקל מזומן ונתן לאיתי. איתי רשם את הכתובת שלנו ואת כל הפרטים ואמר: "תחכו לעמית, הוא מאד ישמח לראות אתכם פנים אל פנים". ישבנו וחיכינו שם על ספסל. אמי הייתה בעננים. אמרה לי: "זה ממש חלום, כמו סרט ורוד, לא מציאותי ממש. לא מאמינה שיש אנשים כאלה, תאמין לי, עשיתי זאת ממש לשם שמים בלי לצפות לשום תגמול".

ורק אבא שלי שתק. הבנתי אותו. אבא שלי הוא חשדן גדול. הוא כל הזמן לא האמין לעמית, וכעת ראה שהחשדנות שלו הייתה לשווא. חצי שעה עברה. עמית עדיין לא הגיע. אבי רצה להתקשר, אך אמי אמרה לו: "לא יפה, מותר לו לאחר כמה דקות". ארבעים דקות, שעה. אבי החליט להתקשר למספר. במקום צליל ענה קול: "המספר שחייגת אליו איננו מחובר". אבי חשב שטעה והתקשר שוב. "המספר שחייגת אליו אינו מחובר". אמרתי לו: "אבא, חכה, זה לא יכול להיות, תן לי לנסות". ניסיתי מהסלולארי שלי, וכששמעתי פעם ופעמיים שהמספר אינו מחובר, הבנתי שפשוט עבדו עלינו.

אמי התמימה והצדיקה הסתכלה עלינו, ולאט לאט הבינה מה שמוחה וגם מוחי סירבו להאמין. אמרתי לאמי: "אמא, ישנם אנשים משונים בעולם, שמציגים עצמם כצדיקים אבל מסתבר שהם נוכלים". "אולי קרה משהו?" שאלה אמי.

השאלה התמימה הזו כנראה עשתה משהו לאבא שלי, והוא התחיל לצחוק צחוק מתגלגל, מעולם לא ראיתיו צוחק כך. אבי הוא איש שתקן, לא מוציא מילה מיותרת מהפה, טיפוס חשדן, כבר אמרתי.

הוא צחק צחוק בלתי נשלט שגרם לאנשים מסביב להיסחף אחריו. הם לא ידעו מדוע, אבל מספיק לראות בן אדם צוחק כל כך חזק כדי לצחוק אתו.

נסענו הביתה. אבי ישב קדימה עם מצב רוח של פורים, ואמי ואני מאחור עם פנים של תשעה באב. אמי שאלה: "רגע, אז כעת אנחנו צריכים להזמין ולשלם עוד 800 שקל על הובלה למזגנים?" ואבי שוב פרץ בצחוק בלתי נשלט והסביר לה שלא תבוא שום הובלה ולא הולך להיות מזגן חדש בחנות, ודאי שלא שניים, והעמית הזה פשוט נוכל שכנראה עשה סיבוב על איזה עשרה אנשים. ואמי שאלה: "אבל משתלם לו להזמין משאית ומוצרים רק בשביל לגנוב מאתנו 800 שקל?" ואבי צוחק ומסביר לה שאין משאית ואין מוצרים ואין צימרים והוא לא גר במגדל, אלא כאן בסביבה, והוא בסך הכל נוכל קטן שסיפר סיפור לפני חודש וקיבל עליו מאה שקל וכעת סיפור ארוך קצת יותר וקיבל עליו 800 שקל.

אמי לא הבינה מה מצחיק אותו. העניין הזה פגע בה מאד. זה בכלל לא היה ה 800 שקל, אלא הפגיעה הנוראה בתמימות שלה, באמון שלה באדם, זה פגע בה יותר מגניבה של עשרות אלפי דולרים.

הרגשתי שאני ממש צריך לנחם אותה. "נסתרות הן דרכי הקל", אמרתי. "כל מה שעביד רחמנא לטב עביד. כפי שאומר האר"י ז"ל, יכול להיות שבגלגול שעבר היה לנו דין ודברים עם אותו אדם וכעת פרעו את חובנו".

ירדנו מהמונית, אבי שילם בשמחה – לא משהו שקורה לו ביום יום ועשינו את דרכנו לחנות. הוא ספק הלך, ספק רקד בצעדי מחול, ואמי הייתה שבורה לגמרי. כשהגענו לחנות, העזתי לשאול את אבי בשיא הכבוד ובעדינות: "אבא, לשמחה מה זו עושה?" אבי אמר: "תיכנס לחנות ותבין". הוא פתח את החנות, נעמד מאחורי הדלפק, ואמי ואני המתנו למוצא פיו.

"תראה", אמר, "אתה יודע שאני אדם חשדן. ברגע שבן אדם שנראה כל כך אמיד סיפר סיפור שנשאר בלי כסף – כבר חשדתי. לאנשים עשירים יש מספיק כסף אפילו בשביל לנסוע חינם, אבל לא רציתי לפגוע בתמימותה של אמא, לכן הנחתי לה לתרום לו מאה שקל. כשהוא התקשר שוב, החשדנות שלי גברה. החלטתי לנהוג במנהג כבדהו וחשדהו". "אבל נראה לי שבסוף גם אתה נפלת בפח, כי הכסף שנתת לו היה יותר בכיוון של 'כבדהו'. לאן נעלם ה-'חשדהו' "? אמרתי לאבי. "לא, בני היקר", השיב אבי, "דווקא הכסף הזה היה גם 'כבדהו' וגם 'חשדהו'.

אבי ניגש אל הקופה הרושמת העתיקה והכבדה, ואמר: "אתה זוכר מה אני מניח פה?" ודאי שזכרתי. האזור שבו ממוקמת החנות של הוריי הוא אזור שהאוכלוסיה שלו מורכבת מעובדים זרים שרובם שוהים בלתי חוקיים. מפעם לפעם משלמים לאבי בשטר שמתברר כמזויף. ברוב הפעמים הוא עולה על זה, אך קורה שהוא נופל בפח. את השטרות המזויפים הוא אוסף מתחת לקופה הרושמת. "לפני שעזבנו, לקחתי את החבילה של ניירות משם", אומר אבי, "וכשהבחור ביקש כסף ל'הובלה', אמרתי לעצמי: 'אתן לו מאותם ניירות, והיה אם תהיה אכן הובלה, אתן למוביל 800 שקל ואודיע לו שה – 800 שברשותו מזויפים, ואם לא תהיה הובלה – נתתי כמה ניירות שממילא אין לי מה לעשות איתם, בתקווה שהנוכל הזה יסתבך עם הכסף המזויף ויגלה שלא אותי הוא סידר אלא את עצמו". זה הסיפור על נוכל ערמומי, על אמא תמימה ובעלת חסד, ועל אבא שיודע גם לכבד וגם לחשוד…

בדוק גם

המתנחלת

המתנחלת

היה זה לפני כעשרים וחמש שנה עת שימשתי כמורה מקצועית באחד הסמינרים הידועים בארץ. אין …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים