ראשי / ראשי / מאמרים / סיפורים / סיפורים מהחיים / "שאבעס בז'בוטינסקי? נו… נו…"

"שאבעס בז'בוטינסקי? נו… נו…"

"שעבעס בז'בוטינסקי? נו… נו…"

שנהיה כנים ונשים את הדברים על השולחן. לגור בפרדס כץ זה נניח נחמד, אבל זה עדיין לא בני ברק. לגור בגבולות הנושקים לרמת גן זה כמעט סימפטי, אבל זה לא זה. אבל לגור בז'בוטינסקי? הכי סואן בגוש דן? ובכן, עד כמה שידי מגעת, והיא מגעת לא רע בכלל, מעטים הם שמסרו נפשם על קניית דירה

(או שכירתה) על ציר כל כך רועש וגועש, שלא בדיוק נותן מענה של ישוב הדעת למשפחה חרדית ממוצעת, שרוצה שבת שקטה ונינוחה מול העינייים ולא שעטת מרכבות ברזל. לא עדיף לנדוד לעיר חילונית משהו, ולקנות דירה הרבה יותר זולה בשכונה שקטה? עדיף. האמת היא, שקובץ ההתלבטויות המחוספסות הללו, הונחו אחר כבוד לפתחם של הזוג החביב והטרי יוחנן וגולדה שיבולי. ההורים משני הצדדים, בני ברקים שורשיים, מאז ומתמיד רצו שהזוג יישאר בעיר הקודש המעטירה, ולא ינדדו להם דרומה צפונה או מזרחה. מצד שני, מצב המזומנים פלוס משכנתא עליזה, לא איפשר קניית דירה בלב בני ברק. אחרי ששאלו רב, הם נפגשו עם המתווך הנודע ארנון תכסיסי, ושבוע אח"כ נרכשה לשיבולים דירה בת שלושה חדרים, (בהחלט מרווחת), קומה ראשונה (גרם בן 16 מדרגות, מדלגים בקלילות בשב"ק) ומרפסת ענקית, דא- עקא, שהיא פונה לחזית… עשן של אוטובוסים, מוניות, תאונות, צפצופים. "זה מה יש", הסביר תכסיסי. "מה שילמתם, קיבלתם". מה שילמו קיבלו, ותתפלאו, גולדה שיבולי קיבלה את הדין באהבה, כמו בת ישראל כשרה, שיודעת שהכל בידי שמים – כולל דירה בז'בוטינסקי – חוץ מיראת שמים. יוחנן צבע את הדירה במו ידיו, השכנים הביאו כמה עציצים, גולדה תלתה תמונות, השוויגער מתחה וילונות, ותתפלאו, הדירה הפכה לפנינת חמד. בינינו לבין עצמנו, ימות החול גדושים הם בלימודים בכולל, בעבודה בגן הילדים, בקניות, בפגישות, והדירה איננה אלא חדר שינה שנוחתים עליו תשושים, לקראת יום יצירה נוסף.

ואם אתה נוחר, מה לך נחירה בשכונת גאולה או נחירה בז'בוטינסקי? באה שבת באה מנוחה. גולדה הגיפה את התריסים בחזית ואת שלביהם, כן סגרה את דלתות הזכוכית שבין הסלון למרפסת, מתחה את הוילון הסגול על פרחיו הרקומים, והרחיקה את המפגע מן האוזניים. זה הצליח לא רע בכלל. צלילי הגלגלים נבלעו ונספגו להם בין ובתוך המסכים הללו. אגב, פה ושם היו כאלה שגילגלו עיניים תמהות לשמע המידע שהשיבולים גרים בז'בוטינסקי, והפליטו את המשפט המחץ "שעבעס בז'בוטינסקי? נו… נו…".

פרק ב.

השנים חלפו, נולדו חמישה בנים מתוקים ושנוני מוח, ולא מזמן נוספה גם תינוקת מאירת עיניים. השיבולים כבר הורגלו לנוהל של נעילת התריסים, הגפת דלתות הזכוכית ומתיחת הוילון, ובין הכתלים ריחפה לה הרמוניה קולית מדהימה של האבא יוחנן ובניו, שזכו משמים לכשרון זימרה.

הו,הו,הו ה"להתענג בתענוגים ברבורים ושלו ודגים"… היה המזמור שהכי עשה נחת לגולדה. היא עצמה עיניים טרוטות מעומס עבודה שבועי, ואיפשרה לעצמה לעוף על כנפי זמירות השבת.

גולדה מעולם לא רטנה, ולא רמזה ליוחנן שיש לה חלומות לנטוש את ז'בוטינסקי. מצב המזומנים היה מוכר לה, ולא שייך היה להשתמש במיעוט הבטל הזה, כדי לנוע לקראת אלטרנטיבה בלתי מושגת. זה קרה הקיץ. ליל שבת. כשהמזגן הישיש (ירושה שניתנה על ידי הדיירים הקודמים), התחיל להשתעל, הם היו בעיצומו של ניגון ישיבתי מן המרגשים שבהם. גולדה סרקה במבטים אוהבים את ילדיה, ונהנתה מכל רגע. אחרי 10-15 שיעולים, החליט המזגן להיפרד מן המשפחה, עד לבואו של הטכנאי ביום ראשון. השיעול האחרון שלו, היה שילוב של חירחור משונה ונחירה קלאסית וטראח הפקק קפץ, המנורות כבו, אור הנרות ריצד על פני כותלי הבית. מילא המנורות הכבויות אבל החום!!!אוףףףףףףףף החום!!! הכל סגור אפשר להתעלף. נוטף זיעה מיהר יוחנן, הסיט את הוילון הסגול, פתח את דלתות הזכוכית והזיז את התריסים לצדדים – העיקר ללכוד משב רוח כלשהו, על מנת לייבש את אשדות הזיעה הניגרים מעל המצח הצאוור, ואיפה לא? דירה בז'בוטינסקי, ללא מזגן, בקיץ. לכו תתמודדו עם זה. "לא להיכנע", הורתה גולדה "להמשיך לשיר, יש מזגן אין מזגן, אנחנו לא נפסיק לשיר…".

פרק ג

ציטוט מפיה של גולדה שיבולי. "הם לא נכנעו, הם שרו שיהיו בריאים במלוא גרון, שיר אחרי מזמור, נעימה אחרי ניגון ועוד פיוט, במשך 40 דקות. השירה ניצחה את הרחוב ונוסעיו. היה חם, אבל היה עוד יותר חם בלב. כשהגיעה מנה עיקרית, נשמעה דפיקה עדינה בדלת, בעלי פתח, ובפתח ניצב לו בחור כבן 25, שיער מקורזל, ובגדים צבעוניים.

'אני יכול להיכנס?', בקש מבעלי. 'אני רוצה לשיר איתכם… אם אפשר'. בלי הרבה שאלות יוחנן הניח כיפה על ראשו, ניגש עמו לכיור, נטל לו את ידיו, הניח לפניו שתי לחמניות ולחש לו את הברכות. לאורח המפתיע היה תיאבון בריא, אבל עיניו היו תקועות בשירונים.

'מתי שרים?' הוא שאל. כשבני הבכור התחיל בניגון חסידי, הצטרף האורח לשירה. היה לו קול נעים למדי, ומדי פעם הוא אף קיבל סולו. זה נמשך עד שתיים לפנות בוקר, מבלי שקיבלנו רסיס מידע מאין נחת עלינו אורח מיוחד שכזה. אחרי ברכת המזון הבנים הלכו לישון, ועל רקע פנסי הרחוב של ז'בוטינסקי הוא סיפר לנו: 'שמי משה, ואני עלה נושר או פרי רקוב, איך שתרצו. כבר 10 שנים שאין לי קשר עם ההורים והאחים, חוץ משיחת פלאפון קצרה לפני החגים. יצאתי מעולם הישיבות בחוצפה. הורי התחננו שאשוב, אך סירבתי. פניתי לעולם הגדול כביכול. כיום אני כמו נווד, גר לבד בחדרון בפתח תקווה, מתפרנס מעמל כפיים מזדמן כדי לשלם שכר דירה ולאכול פת לחם. האמת היא שכבר התרגלתי לחיים האלה, על אף שאין הם קלים. לפני כמה שעות חזרתי מביקור בביתו של חבר, ונעמדתי ברחוב מול המרפסת שלכם, ממתין למונית. לפתע בקעו צלילי השירה מן הדירה שלכם… איזו הרמוניה קולית מרגשת. חשתי מהופנט. מונית עצרה, סימנתי לה להמשיך. עוד אחת עצרה, סימנתי לה להמשיך. כך חלפו להן חמש או שש מוניות. הייתי מסומר 40 דקות לעמוד התחנה. מתחנן לרבונו של עולם שלא תפסיקו לשיר. הרגשתי שהנשמה שלי זוכה לתדלוק שכה חסר לה. שואפת לעוד מזמור, עוד פיוט, עוד ניגון. שלא ייגמר!!! נזכרתי בלילות שבת בישיבה, בשולחן היפה של בית אבא… ובכיתי. אתם שרים ואני בוכה… לא הייתי צריך לאזור אומץ להיכנס אליכם, פשוט נמשכתי לכאן בחבלי קסם. כאילו נולדתי כאן, כאילו אתם הוריי וזה הבית שלי'. משה לחץ את ידי בעלי והודה לו בחום רב, הוא הבטיח שיצעד מכאן עד לביתו ברגל. יותר משעה הליכה. בעלי נפרד ממנו בידידות והזמין אותו לשבתות נוספות. משה הנהן במבוכה. 'תודה' אמר."

שבועיים אחר כך בשעת לילה דפיקה על דלת ביתנו. יהודי מכובד עמד בפתח ושאל 'משפחת שבולי'? השבנו בחיוב. 'באתי להודות לכם, משה בני חזר הביתה. תבורכו על הזכות הגדולה שנפלה בחלקכם ושתמיד תשרה השירה והשכינה במעונכם". "המכוניות והאוטובוסים המשיכו לדהור, כהרגלם. עמדנו בעלי ואני במרפסת ואז אמרתי לו: 'יוחנן, לגור בז'בוטינסקי זו זכות שהיא גם חובה. חובה להציל יהודי. מזגן מקולקל ותריס פתוח ברחוב עזרא, לא היו עושים מה שעשתה שעבעס לוהטת אחת בז'בוטינסקי. אתה מסכים איתי יוחנן?". "נו,נו," הפטיר יוחנן.

דג ברשת

את הסיפור המתוק והמרגש הזה שמעתי מפיו של המארח הנכבד, תושב רחוב ז'בוטינסקי, בסופה של הרצאה שנתתי לא מכבר באחד מאתרי הנופש בצפון. "אינני יודע אם זה סיפור ראוי", הוא התנצל, "אבל הוא מלווה אותנו כבר כמה שבועות, וחשבתי שאולי תגלה בו עניין". "עניין?" השבתי לו "הלוואי עליי הזכות שלכם, הנה התקיים בכם הכתוב 'זורע צדקות, פועל ישועות', השירה שלכם איננה אלא זרעי צדקה על נפש יבשושית, והישועה לא איחרה לצמוח. פשוט להתקנא".

בדוק גם

המתנחלת

המתנחלת

היה זה לפני כעשרים וחמש שנה עת שימשתי כמורה מקצועית באחד הסמינרים הידועים בארץ. אין …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים