פת במלח

פת במלח

"רפי סורגים" היתה פירמה רצינית ובעלת מוניטין שראוי להתכבד בה. קבלנים בעלי שם וחברות בנייה כבדות עשו עם רפי אלברטו עסקים, מפני שאהבו את הטיפוס העממי הזה, שפחות דיבר ויותר עשה, והעיקר, מילה אצלו היתה ברזל. אם רפי סורגים אמר שלפני פורים הוא גומר להרכיב בניין שלם 10 קומות, כולל הלובי, אז שתהיו בטוחים שהרבה לפני פורים, הפועלים שלו כמו דבורים עמלניות על הסולמות והמנופים, ויומיים לפני פורים הבניין כבר מסורג לעילא לעילא, בפני גנבים לא מתוחכמים. לגנבים מתוחכמים כידוע, יש כל מיני פטנטים לעקוף סורגים ולבצע גיחות, זחילות וחתירות, שעוד לא קם מומחה סורגים שיעמוד בפניהם, אך לא בכך עסקינן.

את הקריירה המקצועית שלו התחיל רפי אלברטו כטייח זוטר אצל שיפוצניק מכובד, ומעולם לא שאף להיות בעל עסק. המשכורת הספיקה, ולא היו לו עיניים גדולות, גם אשתו לא היתה מן הטיפוסים שואפי יוקרה ועשירות… היא זכרה וציטטה את סבא שלה שהיה משמיע לנכדיו איזה פסוק מהתורה, "פת במלח תאכל, ועל הרצפה תישן בלי שמיכה, ומים מעטים תשתה, ויהיה לך טוב". משהו כזה.

רפי מאד אהב את המשפט הגאוני הזה של סבא של אשתו, ולימים כשפקד את בית הכנסת הוא גילה אותו כתוב בסידור התפילה ועידכן את רעייתו מנופח מחשיבות של בר- אוריין "זה לא מהתורה זה מפרקי אבות". האשה פערה שתי עיניים תמימות ותוהות "רגע רפי, פרקי אבות זה לא מהתורה? אתה מצחיק אותי!". נו, טוב לא נכניס אתכם למכמני חידון התנ"ך המשפחתי, רק נעדכן שעם הזמן רפי הפך למשנן מקצועי של המשנה באבות "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וטוב… אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

אשתו של רפי מאד היתה גאה שבעלה מתקדם בלימודי התורה שלו, ומצליח לצטט בעל פה פתגם המיוחס לסבא שלה, זכר צדיק לברכה. לענייננו טייח, טייח, אבל את העולם מנהל כידוע ממליך מלך ממליך המלכים הקב"ה. יום אחד לפני 15 שנים – לאחר שובו מיום עבודה עמוס – מתיישב רפי הטייח בכניסה לבית הכנסת, ומנמנם קלות עם כוס תה בידו, בתוכה מתנדנד לו פלח לימון. "הלו רפי, תתעורר" הוא שומע קול מוכר. לנגד עיניו מתנוסס ויקטור דרוויש, ידיד ותיק עוד מימי בית הספר בו נהגו לא ללמוד. "אהלן ויקטור", לגם רפי מן התה ובלע בהנאה את פלח הלימון החמצמץ. "צ'מע רפי – בלי הרבה דיבורים – אני חייב לטוס לארה"ב, נפלה לי עסקת נדל"ן יפה שדורשת כמה שנות עבודה. יש לי עסק קטן של סורגים באזור התעשייה חולון, הולך יפה מאד. תוריד לי עכשיו 20,000 דולר מוניטין, והעסק שלך". "מעניין", הנהן רפי.

אחרי ערבית הוא התייעץ עם אשתו, והיא הפלא ופלא – גילתה חושים מסחריים : "תגיד לויקטור , מסכים אתה לשלם לו רק 10,000 דולר מוניטין ב- 20 תשלומים, הוא לחוץ לכסף הבחור… והמוניטין שלו לא איי איי איי". האשה צדקה. ויקטור התקפל ל – 12,000 דולר, הסכים ל- 12 תשלומים בני 1000 דולר, עשה חפיפה עם רפי במפעל הכיר לו שני פועלים ישמעאלים, דיבר עם כמה לקוחות בשבילו, וטס לחו"ל. תכל'ס העסק של ויקטור סורגים, היה יותר מיטה חולה מאשר סורגים בריאים, אבל רפי בייעוצה של אשתו למד מהר את רזי המקצוע, החליף את שני הישמעאלים העצלנים בצוות של יהודים מביני עניין. "אני מוכן להרוויח פחות" טען באוזני אשתו "ושיהודי יתפרנס. עם כל הכבוד, אני לא צריך להאכיל מחבלים פלשתינאים בשכם או טול כרם". פניו התמימות של "רפי סורגים הטרי, כבשו את ליבם של קבלני הבנייה. מן השמים גלגלו לפיתחו עיסקאות נאות. שמו הטוב הלך לפניו, ומעיסקה לעיסקה הפירמה "רפי סורגים" קיבלה את שמה הטוב, והתזרימים החלו להתגלגל, כבר בשנתו החמישית המפעל "רפי סורגים העסיק כ 35 פועלים ביניהם מסגרים, משווקים, מתקינים, פקידים. רפי לא היה בוס, הוא שמר תמיד על ארשת של ידיד, חבר, אבל עם תקיפות ממותנת. הטייח הפך לאיש עסקים מקצוען, בעיקר בסורגים. כאמור חשבון הבנק החל לתפוח, והעזר כנגד – החלה לגלות עניין בהשקעות ופיתוח. הגברת קנתה פה חנות, שם דירה, שם חתיכת אדמה שהתערבבה קצת בבורסה, קנתה עוד מבנה באזור התעשייה כדי להרחיב את "רפי סורגים", וכך התנהל העסק על מי מנוחות. משפחת אלברטו אף רכשה וילה צנועה בפאתי בת ים, והרשתה לעצמה שתי מכוניות.

באחד הבקרים נכנס רפי למשרדו, ושלא כהרגלו, לא הכין לעצמו כוס קפה. ג'וני הפקיד המסור הצליח בחצי עין לקלוט שעננה דאגנית דקיקה מכסה את פניו של הבוס האהוב. ג'וני הכין כוס קפה והגישה לרפי. "אתה מרגיש טוב?" שאל. "כן, כן" מלמל רפי. אבל לג'וני יש שבע שנות מנוע עם רפי סורגים, "והכן, כן" היה "לא, לא". גם סמי המתקין הראשי – שהגיע בצהרי יום – קלט שהבוס לא במיטבו. "משהו מעיק עליו", לחש סמי לג'וני "אתה יודע במה מדובר?". "אין לי מושג, ליחשש ג'וני. "עשיתי לו כוס קפה בבוקר, והוא לא לגם ממנה אפילו טיפה. הטלפון מצלצל והוא לא עונה. יושב בוהה, ולא חתם אפילו על מסמך אחד. דחיתי לו את כל הפגישות להיום". "אולי הוא חולה?" הסתפק סמי. "לך תדע, בוא נמתין למחר" הציע ג'וני. המחר היה כמו אתמול, והמחרתיים היו כמו שלשום ואתמול. רפי הפך לצל של עצמו, בקושי נתן הוראות, ושמחת החיים הכל כך מוכרת פשוט התאדתה. שבוע אחר כך החלו לצוץ שמועות. "רפי סורגים עומד לפשוט רגל, הבנקים נושפים בעורפו. הוא נפל בבורסה, וכמה השקעות שלו התגלו כבועת סבון". אלו היו השמועות, אך פועליו המסורים קיוו שאין בהם ממש, מדוע? משום שכל אדם נורמטיבי אוהב להיתלות בעץ האופטימיות ולשכנע את עצמו שיהיה טוב. בנוסף, כל אדם מן הישוב נוטה לדחות ולדחוק את החרדות, שהרי קריסת העסק, פירושה פיטורין, על כל המשתמע מכך, ומה עם פיצויים? ועם קרנות פנסיה? ועם כל מיני הטבות שמגיעות והמשכורת האחרונה?? בקיצור, אווירה לא נעימה של חידלון החלה לחלחל במשרדי "רפי סורגים", בעיקר גם לנוכח היעדרותה הממושכת של בעלת הבית מן הנוף. אחרי שבוע של תהיות ובלבול, נעלם רפי ליומיים, וכשחזר לחץ ידיים לפועליו הגיש להם כוסות קפה, וחייך באושר. הם לא ידע אם מדובר בהצגה, או אולי עננת פשיטת הרגל פסה מן העולם. בשעה ארבע אחצ"ה הודיע ג'וני הפקיד לכל העובדים על אסיפה שתתקיים בעוד שעה במשדרי החברה, וכולם מתבקשים להגיע מיד. ג'וני היה דרמטי ונסער, אבל לא היה בידו אפילו בדל של מידע במה מדובר. "רפי רוצה להודיע משהו…". פניו של רפי זרחו ועיניו זהרו משמחה. הפועלים ניסו לשמור על אווירה זחוחה, אך היו מתוחים עד שורשי שערותיהם. רפי בירך על כוס הקפה שלו, כולם ענו "אמן", ולאחר שניות ארוכות הם הקשיב לנאומו, דרוכים וסקרנים. "טוב חברה, השמועות שהגיעו לאוזניכם נ-כ-ו-נ-ו-ת. חברת 'רפי סורגים' מתרסקת. עוד מעט ולא יישאר ממנה אבן על אבן. לא אכניס אתכם לתוך סיפורי המעשיות של ההשקעות הלא חכמות שעשינו, אבל בשורה התחתונה, לפי הערכה שלי ויש לה סימוכין, תוך יומיים שלושה, הבנקים מעקלים אותי עד הגרוש האחרון, ובולעים את כל מה שיש לי, וילה, מכוניות, מנופים, סורגים, המפעל, הכל, ולבנקים יש תיאבון גדול, כפי שאתם יודעים.. שתיקה. רפי ממשיך ללגום. סמי, המתקין הדגול, משחיל משפטון "ומה איתנו?". חיוך מאוזן לאוזן מטייל מעדנות על פניו השמחות של רפי "זה בדיוק העניין, בימים האחרונים הייתי עסוק רק בכם…". "משכורות? פיצויים? פנסיה? חופשות? ביגוד? הפרשים?" מלמל סמי המודאג, ובעצם חשף את רגשות כולם. "ובכן, ידידיי האהובים כל אחד מכם יעשה חשבון, עד כמה שניתן מדויק, ויגיד לי כמה אני חייב לו, ואפילו אם רק נדמה לו שאני חייב לו. בנוסף, השבוע, מנהל החשבונות ואני עברנו על כל הנתונים והזכויות שלכם, ויש לי אומדנים, אבל אין לי ספק שיש לכם השגות וזה הזמן להשמיע אותן".

 במשך שעות ארוכות נכנסו ויצאו הפועלים, ובשעה עשר בלילה רשימת חובותיו של "רפי סורגים" לפועליו, היתה מוכנה ומוסמכת על שני הצדדים. בשעה עשר ודקה נכנסה אשתו של רפי למשרד ובידה תיק ובו מזומנים. רפי ומנהל החשבונות שילמו במזומן את חובם לעובדים עד הפרוטה האחרונה. המשרד דמם. כל מי שיצא עם חבילה מרשרשת התיישב על כסא והמתין.

כשהסתיימה סצינת חלוקת המזומנים התיישב רפי מולם וסיפר: "בימים האחרונים מכרתי כל נכס וחפץ שיכולתי. הקדמתי את העיקולים הבנקאיים, מדוע? כי אם הבנקים היו בולעים את הכל, לא הייתם מקבלים את מה שמגיע לכם. אתם פועליי היקרים, חשובים לי יותר מהבנקים. אני מודה לכם על עבודתכם המסורה, ומאחל לכם פרנסה בשפע. אני הולך לפתוח דף חדש אם ירצה השם".

רפי סורגים ורעייתו, הגיעו לביתם – אחרי חצות – סחוטים ותשושים. "את זוכרת את הפתגם של סבא שלך?" שאל רפי. "כן" השיבה תמרה "פת במלח". "כל הכבוד, ובכן, חזרנו לפת במלח, ויהי רצון שיתגשם בנו, שיהיה לנו תמיד טוב בעולם הזה, וגם טוב לעולם הבא.

יומיים אחר כך עיקלו הבנקים את נכסיו הנותרים של "רפ סורגים", אבל פועליו קיבלו מה שמגיע להם, עד הפרוטה האחרונה, וזה מה שחשוב.

דג ברשת

"עד היום רפי סורגים מתגורר בדירה צנועה ושכורה בשכונה בה גדל, ומתפרנס בדוחק מעמל כפיו. הוא חזר לטיח. ההון הגדול היה ואיננו עוד. אבל לעולם לא אשכח את הלילה הדרמטי במשרדו, בו חילק לנו את כספינו, לשביעות רצוננו. באותה שעה הבנתי שמה שהטריד אותו, זו לא היתה הנפילה של עסקיו, אלא הדאגה לנו, וכשהצליח למלט כמה מאות אלפי דולרים מתחת לאפם של הבנקים, כדי לחלק לנו, לא היה מאושר ממנו. יהודי פשוט, אבל גדול".

(נחום, פועל של "רפי סורגים")

בדוק גם

המתנחלת

המתנחלת

היה זה לפני כעשרים וחמש שנה עת שימשתי כמורה מקצועית באחד הסמינרים הידועים בארץ. אין …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים