כוכב בלי סוד

כוכב בלי סוד

תש"ל 1970

כתריאל ונעמי הרמן התייסרו מאד.

הלבטים, הספקות וחיבוטי הנפש לא נתנו להם מנוח. אלא שכבר לימדונו חז"ל, שאין שמחה כהתרת הספיקות. כבר חלפה למעלה משנה, מאז על פי חוק, הם היו צריכים לחשוף את הסוד בפניו של בנימין בן ה 19 בנם הבכור שלמד בישיבה גבוהה בירושלים אשר הישגיו לעילא, והוא ממש תפארת בחורים, ונושא חן בעיני כל רואיו. רגע האמת הגיע. בנימין חזר ביום חמישי אחר הצהריים, לבין הזמנים של חודש אב. הוא הניח את תיקיו על ספת הסלון ופנה עם הוריו, וכהרגלו החל לדווח להם על הישגיו ושאיפותיו. משום מה הוא הבחין בעומק תחושותיו בעננה דקיקה של דאגה או מבוכה המרחפת על פניהם של הוריו. עננה שהוא מעולם לא הכיר, הוא ניסה לדחוק תחושה מוזרה זו… "מה יום מיומיים" הרהר לעצמו, "ברוך השם הם בריאים, שלושת אחי הקטנים מצליחים בלימודיהם, הבית שוקק חיים כמו תמיד. מה כבר יכול להיות". משפחת הרמן התגוררה במושב קטן ירקרק וחביב, שבמרכזו מגדל מים זקוף, מדשאות רחבות ושדות תירס וחיטה פרושים מאופק לאופק. בלילות הקיץ יכולת להירדם לצלילי ציקצוק ממטרות הענק שירו קילוחי מים למרחק מאה מטר, אולי יותר.

בנימין נהג להביט בכיפת הכוכבים שקרצה לו מעבר לחלון חדר השינה, ולחפש כוכב נופל. "אני כל כך רוצה לתפוס כוכב" חלם בין הכרית לשמיכה "אין לי ספק שהכוכבים מצפינים סודות שרק הקדוש ברוך הוא יודע, אבל הכוכב שלי בוודאי יספר לי על כך". כתריאל ונעמי ידעו לחנך, ידעו לחייך, ואפילו ידעו להעניש. "הם כתר לראשי, הורי היקרים", נהג לומר לחבריו בישיבה. "למרות שהם יכלו לעשות קריירה מוצלחת בהרבה תחומים, הם מעדיפים לשמור תורה ומצוות ולחיות חיים צנועים, עם פרות טרקטורים ועצי אבוקדו ותפוזים".

ועדיין העננה שריצדה מעל גבות עיניהם של כתריאל ונעמי סירבה להימוג, ליבו אמר לו שהוא הולך לשמוע משהו רציני… "שב בבקשה", ביקש אבא. נעמי הזדרזה להגיש לו כוס לימונדה טבעית שאהב, עם פרוסת עוגת אגוזים.

"יש לנו משהו חשוב לספר לך", אמר – לחש כתריאל. אי שקט פנימי התחכך בצלעותיו של בנימין, עלה וטיפס כמו נמלה עקשנית עד שגרם לגרוד עז בפדחתו. "סוד?" חייך בנימין, מחכך בכיפתו. "אתם יודעים שלכל כוכב יש סוד", התלוצץ עמם, שהלוא הם הכירו את חלומותיו לתפוס כוכב עם סוד.. אבל פה ושם בחיים פולחים לפעמים, סודות נטולי כוכבים. "אתה בן מאומץ שלנו…" אמר אבא. החיוך שעל פני בנימין הצטמצם אט אט, והפך בהדרגה לפה פעור בתדהמה, עם זוג עיניים דולקות בהלם קרב ונחיריים מורחבים ללא נשימה. בנימין שמט את ראשו ועצם את עיניו, הוא העדיף לחשוב שהמשפט הזה הגיע

מתוך חלום לא צפוי, שאין לו קשר למציאות, ואז הגיע המשפט הבא. "בקרוב אתה תצא לשידוכין, ישאלו עליך שאלות, זה סוד שאסור להסתיר… אנחנו אוהבים אותך, אתה בננו הבכור והאהוב לעד, אבל הידיעה הזו – חובה שתפנים אותה. אם תרצה, וזו זכותך, תוכל לברר פרטים על הוריך הביולוגיים… קשה לנו לספר לך זאת, וקשה לך לשמוע על כך, אבל זו חובתינו המוסרית". המשיך כתריאל. בנימין הרגיש שזוג כנפיים עצומות, מקצה העולם ועד קצהו ניטעות בכתפיו, והנה הוא מתרומם וצועד באיטיות כאילו באוויר לעבר הפתח, פניו קפואות, עיניו בוערות.

הוא פתח את הדלת ולפתע נשאוהו רגליו רחוק רחוק אל השדות. שעות ארוכות ישב שם עד שהלילה ירד. הוא הביט בכוכבים וביקש שיפול לידו כוכב, שיספר לו שלא היו דברים מעולם. הוא צעד לאיטו לעבר בית הכנסת של המושב, שהיה מואר. הוא ידע שרב המושב החכם והישיש צידקיהו הכהן רוכן עם תלמודו, כמו תמיד. הוא אהב אותו, וגם הרב הסביר לו פנים. כשהיה ילד, הרב צידקיהו לימדו את טעמי המקרא, ובכל יום שישי קראו יחדיו את שיר השירים עם ילדי המושב. אחר כך קיבלו ממתק. הוא הסיט את דלת בית הכנסת ונכנס. הרב ישב מול הסטנדר שלו סמוך לארון הקודש, רכון על הגמרא, וניגן לו חרישית את עיקרי הסוגיה. בנימין התיישב סמוך לו, ושתק. אחרי 10 דקות הבחין בנער. "הו, ברוך הבא", אורו פני הרב "יש לי כאן קושייה לא קלה. רוצה לעזור לי בנימין?". בנימין שתק כמה שניות, והחליט לחשוף את עומק הטלטלה שלו בפני הרב צדקיהו. "הורי סיפרו לי לפני כמה שעות שאני בן מאומץ. חרב עלי עולמי!!! תמיד חשבתי וידעתי שאלו הורי האמיתיים. בסוף נחשפת לנגדי האמת המרה. אלו לא ההורים שלי. אולי אני בכלל יתום מאב ומאם. אני מרגיש פתאום כל כך לבד, בודד, עלוב". "איזו סטירה זו משמים". מרר בבכי.

הרב צדקיהו אחז בזקנו שבתי ידיו, תלה את עיניו בתקרה ומלמל לעצמו כמה פסוקים. שתיקה סמיכה בת דקות ארוכות נמרחה בחלל בית הכנסת. "קווה אל השם חזק ויאמץ ליבך וקווה אל השם" זימזם לפתע הרב, וקמטים צפופים וקצרצרים השתרגו על מצחו הרחב. "תראה ילדי, אתה עדיין איש צעיר, אבל אני ברוך השם, נער הייתי וגם זקנתי, ובתוך זקני הלבן מסתתרים להם סיפורים אנושיים מרעידי לב. סיפורים הרבה יותר מטלטלים מן הסיפור שלך, שלטעמי הוא אפילו סיפור משמח". "משמח?" זקן בנימין את ראשו. "מה שמחה יש בכך שאני מגלה שאבי איננו אבי, אמי איננה אמי, ואחי הקטנים אינם אחיי. ויותר מחרידה אותי היא העובדה, שבעצם אינני יודע מי אני. יותר נכון, מאין באתי?". בנימין ניגב את דמעותיו בשרוול ימינו ותלה עיניים עמוקות, קודרות ושחורות מבכי. "ובכלל לאן אני הולך מכאן? לאן לחזור?". "הבט בני, אתה אינך הבן המאומץ היחיד בעולם הזה". "מה פירוש? את המכיר עוד נערים כמוני?" "המון, רבים רבים, אני מכיר מאומצים בכל פינה, ומאז עומדי על דעתי הם סביב, וגם סביבך כל הזמן". "אינני מבין", מלמל בנימין. "מה יש להבין, כל יהודי עלי אדמות, כל ילוד אשה ישראלית, הוא בנו המאומץ אל חיקו של מלך מלכי המלכים. גם אני מאומץ! אומנם נולדתי להורי הביולוגיים עליהם השלום ומנוחתם עדן, אבל גם אני בנו המאומץ של המלך, המאמץ כל יהודי אל עטרת קודשו. "וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצת לך". עם ישראל ככלל, וכל יהודי בפרט הא בן מאומץ של מלכנו, אבל הבן היחיד והאהוב, שעבורו ולמענו נברא כל העולם כולו. שלשה שותפים באדם – אביו ואמו שמהם נבנה ומושתת גופו של הבן, אך נשמתו הזכה הטהורה היא מתנת אלוקים, והיא העיקר, בלעדיה אין אדם. תפקידנו במסלול החיים הוא לא לשכוח את אבינו האחד והיחיד, ולשאוף לעשות רצונו כל הימים, חזק! חזק ויאמץ לבך וקווה אל השם. אני מבין לליבך נערי. נודע לך שזוג האנשים היקרים שגידלוך באהבה, הם לא ההורים שהולידך. אך מה בכך? חז"ל לימדונו סוד טמיר ועמוק מכבשונו של עולם, "כל המגדל יתום או בן חברו בתוך ביתו כאילו ילדו".

הלידה האמיתית איננה הגשמית, המוליד האמיתי היא מי שנטע בך אמונה, יראת שמים, תודה ומידות טובות, ואלו הם הזוג הרמן שאני מכירם שנים רבות כצדיקים מופלגים בחסד ובהנהגות שראוי להתפאר בהם. הם קיבלוך כתינוק בזרועות פתוחות על מנת להולידך כבן תורה. כבן העושה רצון אביו שבשמים, בן מאומץ שמתאמץ לצעוד בדרכי אבות. והם בחסדי השי"ת הצליחו במשימתם. אתה בחור ישיבה יקר עם טעם בלימוד, עם שאיפות לגדול, עם דרך ארץ. חזור הביתה בנימין יקירי, חזור לאמא ואבא כתריאל ונעמי. מותר לך לבכות, מותר להיות נסער מן הגילוי, אך לזמן קצר. מדוע? כי הוריך, כמוני. כמוך. גם הם בנים מאומצים של מלכנו. כאן בעולם הזה כל הבריות מאומצות, והלוואי ונרגיש זאת, הלוואי!".

המילים הללו עודדו את בנימין. נועם שיחו של הרב צדקיהו, ההסבר הכל כך פשוט, הבהירו את ערפילי הטשטוש ושוככו את הסערה שהסעירה את נשמתו. לא, הוא עדיין לא רגוע לגמרי, אבל המושגים של האימוץ האירו את עיניו ולבו באור בהיר. "תודה הרב, תודה", הוא נפנה לצאת. "חכה בני, חכה רגע", ביקר הרב. הוא הוציא מן המדף ספר תהילים, דיפדף בפרק פ' פסוק ט"ז.

"קרא". בנימין קרא את הפסוק "וכנה- אשר -נטעה -ימינך -ועל –בן- אמצת -לך". "יש כאן רמז שמיימי", אמר הרב. "כנה' ראשי תיבות כתריאל ונעמי הרמן., ועל "בן", בן זה בנימין, בנימין שהם אימצו, בנימין שהקב"ה אימץ כמו את כל בניו. אין ענין קטון כגדול שלא רמוז בתורה". הרב סגר את התהילים ונשקו לבנימין על מצחו. "חזור הביתה ילדי, חזור להוריך, בבית משפחת הרמן".

בנימין צעד לאיטו לכיוון ביתם הקטן של הוריו. כיפת השמים זרועת הכוכבים שרה לו שיר שלא נשמע. בזווית עיניו הוא הבחין לפתע בכוכב שביט נופל, ושוזר בשחקים כמה חוטים ארוכים של אש. חיוך ענק נמרח על פניו של הבחור. נדמה היה שזו הפעם הראשונה שהוא לוכד כוכב פרטי, משלו, שלוחש לו סוד. סוד שהוא כבר ידע.

בדוק גם

המתנחלת

המתנחלת

היה זה לפני כעשרים וחמש שנה עת שימשתי כמורה מקצועית באחד הסמינרים הידועים בארץ. אין …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים