אבא! מה עושים?

שלום לך ר' קובי לוי! לימדונו חז"ל כי צדיקים גדולים במותם יותר מבחייהם, אך דומה כי תחושה זו לא קנתה שביתה וביסוס בקרב כולנו. יותר נח ונעים להיכנס לד' אמותיו של הצדיק, התלמיד חכם, להתרגש, להכין את השאלות, להתכונן לתשובות, להוסיף עוד קושיה, לצאת זקוף ושמח, כי אין שמחה כהתרת הספיקות. זה כמובן נח ונעים יותר מאשר לפקוד את ציונו של הצדיק, להדליק נר ולצפות לישועה, למרות שרבים וטובים נוהגים כך.

אבי עליו השלום, נפטר לפני כחמש שנים. הוא היה צדיק ותלמיד חכם במלוא מובן המילה. בעיר בה נולדתי הוא הרביץ תורה לעדרים, פקד בתי כנסיות והגיד שיעורים במשך עשרות שנים, היה לו חן וקסם כובשי לב. מעולם לא הרים קולו, מעולם לא כעס ולא הקפיד, גם כשעלבו בו אינשי ד'לא מעלי. מאות ואולי אלפים בעירו היו משומעי לקחו ואהבו אותו אהבת נפש ממש. הוא גידל אותנו ארבעה בנים ושש בנות, בצניעות ובהסתפקות במועט, כשעל לשונו שגורים ללא הרף משפטים רוויי אמונה ויראת שמים, עם המון מוסר בסיסי.  "לוותר, להעלים עין, לא להקפיד, לאהוב אהבת חינם, להקדים שלום לכל אדם, לתת צדקה עם חיוך על הפנים", במילים כאלו היה מרדים אותנו. שלא לדבר על סיפורי צדיקים על שולחן השבת, אותם היה מספר בנועם שיח, עם עיניים בורקות ולב מתרונן.

כן, כולנו גדלנו בישיבות קדושות, אבל מורה הדרך שלנו, פוסק ההלכות ומעצב ההשקפות היה אבא, שאישיותו הנעימה השרתה בנו ביטחון, חמימות ואהבת השם. במפתיע, בהיותו בן 65 בעודו עומד על התיבה בליל שבת קודש, הוא התמוטט. הצוות הרפואי ביצע בו החייאה והבהילו לחדר מיון.

לאחר בדיקות מדוקדקות הרופאים בישרו שהמחלה פרצה גבולות. עברו עליו שנתיים של טיפולים קשים וייסורים איומים. הוא קיבל זאת באהבה, מודה להשי"ת, ובשארית כוחותיו מסר שיעורי מוסר באחד הכוללים. מאות רבות ליוו אותו בדרכו האחרונה, ואנחנו בניו ובנותיו היינו שבורים ורצוצים, מדוע? כי אבא היה גם הרב שלנו, המדריך לחיים, מעצב ההשקפה ומנווט את ספינת חיינו.

במהלך השבעה שמענו מאות סיפורים מרגשים על מעשיו וחסדיו הנסתרים, כמו על גדלותו התורנית.

חזרתי לעיר מגורי אחרי השבעה, עם חלל ענק שנפער בקרבי. את מי אשאל? מי יורה הדרך? כמלמד בתלמוד תורה, מלאכת קודש שכה אהובה עלי – ניצלתי עד תום את רעיונות המוסר ומעשיו הטובים של אבא, וסיפרתי על כך לחניכי, תלמידי כיתה ה' היקרים. היה ברור לי שזה תורם לעילוי נשמתו ועושה לו נחת רוח. כך גם מצאתי נחמה בהתרפקות על חוכמתו וחסדיו.

שנה אחר כך, בליל תשעה באב, חשתי רע עד עילפון. הובלתי לבית החולים ושם התבשרו אשתי ואחיי כי תקף את גופי סוג של חיידק טורף קטלני. יום רדף יום, ומערכות הגוף שלי קרסו זו אחר זו, והרופאים הכינו את ילדי ובני המשפחה לנורא מכל.

"הוא מחובר למכשירי החייאה, מונשם, מוזן ע"י צנרת מיוחדת נעשה הכל להאריך את חייו, אבל רק אחד למליון חוזר לחיים…".

במשך למעלה מחודש ימים הייתי חסר הכרה נשען על חסדי השי"ת בעזרת המיכשור הרפואי. תפילות בני הקטנים ואחי ואחיותי רקעו שחקים. אשתי היתה שבורה לחלוטין ופחדה לחשוב על אלמנות ויתומות רח"ל. הנס ירד בסולם משמים. חזרתי אט אט להכרה, התרופות ברחמיו המרובים פעלו פעולתן, החיידק הטורף ניטרף, לא לחלוטין אומנם, אך מכאן ואילך החל תהליך שיקום.

חברת הביטוח הודיעה לי הודעה משמחת, פחות או יותר בזו הלשון: "מכובדנו, המחלה המדוברת מזכה אותך בשנת שיקום מלאה, שתכלול תוספת של 50% לשכרך הממוצע. בתום השנה יחליטו הרופאים המומחים אם הנך זכאי לשנת שיקום נוספת בתנאים הנ"ל.

לא יאומן כי יסופר. משכורתי הממוצעת שעמדה על 8.000 ₪ בחודש, קפצה ל 12,000 ₪, תוספת נכבדה למי שמטופל בשבעה ילדים ועל צווארו משכנתא כבדה למדי. מחד, שמחתי על תוספת השכר, ומאידך כאב לי להיפרד מתלמידי לזמן כה ממושך. מנהל הת"ת חיבקני בחום איחל איחולי החלמה והוסיף "בשנה הבאה אני ממתין לך. אתה חסר לכולנו". חודשי השנה התגלגלו להם ביעף. מרבית הזמן נחתי, עשיתי ספורט, וטופלתי בתרופות מתאימות כדי לחסן את מערכות הגוף. לקראת תום השנה בוצעו בי בדיקות מתאימות שלאחריהן הגיע מכתב מחברת הביטוח: "מכובדנו, הינך זכאי לשנת שיקום נוספת באותם תנאים. אך אם תחליט שהנך רוצה לחזור לעבודתך, תאבד את זכאותך". במילים פשוטות, אחזור לשכרי הידוע והמוכר, ואאבד 4000 ₪ כה נצרכים. מה עושים? מאד רציתי לשוב לעבודה, התגעגעתי לתלמידי, לאווירה הלמדנית, לישיבות הצוות, לשיחות החינוכיות, לקשר עם ההורים. הרגשתי ואקום בנשמה. מנהל הת"ת היה על הקו: "דוד אני ממתין לאישורך, בעוד יומיים עלי לסגור את הרכב הסגל, שנת הלימודים נפתחת בשעה טובה, אתה ממשיך כרגיל עם כיתה ה'. אז אתה חוזר יקירי?". היססתי. שתקתי. "אתן לך תשובה סופית מחרתיים. בסדר?". המנהל הסכים. "תזדרז דוד, אל תשכח אנחנו זקוקים לך מאד". לאן לפנות? את מי אשאל? מה נכון לעשות? מחד השיקום חשוב ושכרו הנאות בצידו, מאידך בער בי רצון עז לחזור לחנך תשב"ר, אבל לאבד 4000 ₪ בחודש? לא חבל?

יומיים אחר כך. אחרי התפילה עליתי על מכוניתי ונסעתי צפונה לכיוון עיר הולדתי. השעה היתה 11.00 בבוקר כשנכנסתי בשער בית העלמין, ונעתי לכיוון קברו של אבא.

ניצבתי מול הציון, הדלקתי נר נשמה והתחלתי ללמוד משניות ואחר כך קראתי תהילים. אחרי חצי שעה עם עיניים דומעות ביקשתי "אבא, אתה מאד חסר לי, וכרגע אני במערבולת של בלבול, תמיד הארת את עיני, תמיד סימנת לי את הדרך. אנא התפלל עלי ובקש מן היושב במרומים שיפתור לי את הדילמה, האם להישאר בשיקום עם מהמשכורת השמנה, או אולי להצטמצם בשכר ולחזור לחנך את ילדי ישראל. אבא! מה עושים?". פניתי לכיוון מכוניתי, בעודי מביט בנר הנשמה ובשלהבתו הנבלעת בבוהק החמה. התנעתי והמכונית נעה באיטיות, והנה לנגד עיני יהודי מזוקן חבוש קסקט, מבוגר, כפוף משהו צועד לאיטו, והוא מסמן לי "עצור". "תסלח לי אדוני אולי אתה יודע היכן קברו של הרב יוחננוב?". "כן" השבתי וירדתי מן המכונית. "הרב הוא אבא שלי…" "אבא שלך?" פער האיש שתי עיניים תמהות. צעדנו באיטיות לעבר הקבר. האיש המבוגר הניח מצחו על השיש הצונן, לחש פסוקי תהילים ומפעם לפעם אמר "תודה כבוד הרב, תודה, תודה, תודה". הסקרנות איימה לבלוע אותי והמתנתי שיסיים. "מאין כבודו מכיר את אבא?" שאלתי.

האיש לחץ את ידי בחום ואמר "לפני 23 שנים היה לי בן, בני יחידי. גילו היה אז עשר. ילד שובב ללא תקנה. לא ממושמע, לא לומד, חסר רסן. הייתי מיואש, שבור ממנו, ומנהל הת"ת איים לזרקו. הרב יוחננוב, אבא שלך שלימד בכיתה אחרת, פנה למנהל וביקש 'תן לילד עוד סיכוי, אני אטפל בו'. אמר ועשה. בני הוקפץ לכיתה הרב, ומכאן ואילך אביך הפך למורו, וחברו. והילד, אחרי שנתיים הפך לנופת צופים. כיום הוא אברך חשוב אב לארבעה ילדים… יש לי הרבה נחת ממנו. היום בבוקר קמתי עם דחף פנימי להודות ולהכיר תודה לרב יוחננוב על שהציל את בני… שעתיים נסיעה ושלושה אוטובוסים לקחה לי הדרך. אבל הכל שווה כדי להודות לאביך שעשני מאושר, ובזכותו יש לי דור ישרים, אתה מבין חביבי?". הפלאפון שלי צילצל, הבטתי על הצד, המנהל. "כן כבוד המנהל?". "מה החלטת דוד, אתה חוזר?". "בוודאי שאני חוזר, ועוד איך אני חוזר… באושר אני חוזר". החזרתי את היהודי היקר לעירו, לא לפני שאמר לי "הייתי בהלוויה של הרב לפני חמש שנים, וזו הפעם השניה שאני כאן… רגלי נשאו אותו לכאן, לבי נושא אותי לכאן".

ואני הזכרתי לו שצדיקים גדולים במותם, הרבה הרבה יותר מבחייהם…

מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי.

בדוק גם

המתנחלת

המתנחלת

היה זה לפני כעשרים וחמש שנה עת שימשתי כמורה מקצועית באחד הסמינרים הידועים בארץ. אין …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים