ראשי / ראשי / מאמרים / סיפורים / סיפורים מהחיים / גבירים רשו ורעבו…

גבירים רשו ורעבו…

שמי משה, ואני מכהן כרב של בית כנסת קטן בקהילה כנועה במרכז אירופה. מדי פעם אני מעיין בעתונות החרדית של שבת ועולה על גדותיי מקנאת סופרים כמובן, לנוכח אותם טיפוסים מיוחדים שנוטלים על כתפיהם אחריות לממן מלגות ל 100 או 1000 או אפילו 3000 אברכים.

מאין העזות להיכנס למשרדו של גביר שיהיה הכי נחמד ואדיב שבעולם ובלי היסוס להורות לו לרשום המחאה על חצי מיליון דולר? מאין העוצמה לשדר לגביר בתדר הכי ברור, הכי קליט לאוזניים וללבב, שהוא לא עושה טובה שהוא נותן, אלא אני עושה לך טובה שאני מסכים לקבל ממך צדקה.

לי אין קורט מן העוצמות הללו. בפרוש לא. יתירה על כך, מה שמדהים אותי שחלק מאותם גבירים התורמים בעין יפה, אינם חרדים, וחלקם אפילו לא בדיוק שומרי תורה ומצוות, והם יודעים בדיוק לאן הולך הכסף שלהם. לעניינו באירופה הכנסייה הנוצרית כאן פעילה ביותר, ושלוחיה השונים רואים הישג מן המעלה הראשונה אם צולח בידם להטביל יהודי בוהה ותוהה לנצרות. וכבר היו דברים מעולם. ועכשיו לסיפור.

בוקר אחד אחרי תפילת שחרית ושיעור דף היומי עם כמה בעלי בתים, אני יוצא מבית הכנסת, וקולט בזווית העין קבוצה של אנשים בקרן הרחוב משוחחים ביניהם. עשיתי אוזני כאפרכסת, והצלחתי לחבר כמה שברי משפטים, מילה פה מילונת שם, ואז התבררה לפני התמונה המסויטת. בנין בן ארבע קומות שעמד ריק מספר שנים, סמוך לבית הכנסת שלנו, עומד למכירה במשא ומתן עם ראשי הכנסייה המורמונית. לא פחות ולא יותר, רק זה חסר לי. אני פועל ימים כלילות כדי לקרב בני נוער וילדים לבית הכנסת, עורך כנסים, עצרות התעוררות כדי ללחלח במעט את היובש הרוחני שכאן, ועכשיו עומדת ליפול עלי כנופיה של מסיונרים מתוקים מדבש, שיפתו בחלקת לשונם את הנערים להיכנס רח"ל, לבית עבודה זרה.

לאחר שהתפזרה הקבוצה, עקבתי אחר דמות של גבר גבה קומה אשר חשדתי כי הינו המתווך, נציגו של בעל הנכס. התברר שלא טעיתי. הנ"ל הניע רכב מסוג מרצדס ופתח בנסיעה. עליתי על מכוניתי ולאחר מרדף בן חצי שעה, נפגשנו בצומת בקצה העיר, וסימנתי לו שיעצור. הוא פתח את חלון מכוניתו והביט בי "כן אדוני?". "אני רב בית הכנסת שסמוך למבנה שאתה מעוניין למכור. הייתי רוצה לקנותו… מה מחיר העסקה?". האיש העלה על פניו חיוך של שועל פיננסים מצוי, ופלט בלחש "שלושה וחצי מיליון יורו… במזומן". ר' לוי, הסכום הזה, בכל קנה מידה הוא דמיוני עבורי, ועבור רבים וטובים. אין לי מושג מאיפה נחה עלי הרוח וקפץ עלי האומץ, והשבתי לו "אוקי אני מוכן לנהל מו"מ, אני מאמין שנגיע לעמק השווה". קבענו פגישה למחרת בשעה ארבע אחר הצהרים, והנה בשעת בוקר מוקדמת נכנס להתפלל עמנו יהודי לא מוכר עם כיפה מזדמנת על ראשו. אחרי התפילה החלפנו כמה מילות נימוסין.

להפתעתי הנ"ל הזדהה כאוליגרך רוסי שהגיע לעיר לכמה עסקים. סיפרתי על הכנסייה המורמונית שעלולה להשתלט על האזור ולאיים על חיי הקהילה השקטה. והנ"ל, לא יאומן, לא התרגש מן הסכום. "בסדר, סגור עם המתווך, אני אדאג להעביר את הסכום הזה, תוך חודשיים, בתשלום אחד. הנה מספר הפלאפון שלי, עדכן אותי אחרי שתחתום על החוזה. במזל טוב, קונים את הבניין". חשבתי שאני חולם. בשעה חמש הסתיימה פגישתי עם המתווך. על הקו העליתי את האוליגרך שהורה לי שוב חד משמעית: "חתום על החוזה, אעביר לך את הכסף תוך חודש וחצי, חודשיים". חתמתי, אבל סעיף בחוזה חייבני להעביר עשירית מסכם העסקה תוך שבוע ימים, כלומר 350.000 יורו. שיעבדתי את ביתי, שיעבדתי כמה חסכונות, שיעבדתי עוד נכס של אחי, לקחתי הלוואה זמנית מהבנק, ותוך שבוע הזרמתי לעורך דין עשירית מן הסכום. עד כאן הפלא ופלא. מה שנותר לי זה להמתין חודש וחצי פלוס מינוס, שהאוליגרך יעביר את מלוא הסכום, ואז ירד השיעבוד, הבניין בידינו, והסכנה המורמונית התאיידה לה סופית מבית הכנסת שלי. האוליגרך טס לרוסיה. אחרי שבועיים אני מתקשר, הבנאדם לא עונה. תא קולי. מנסה שוב הקו מנותק. חלפו עוד שבועיים של ניסיונות, לשווא. תאריך היעד של כל התשלום מתקרב, וברכיי נוקשות זו לזו, גם שיניי. לא נרדם טוב בלילה. שבוע לפני תאריך היעד הוא איננו. אני מכחיל ומלבין מרוב חרדה. למחרת בבוקר – בשיא האדישות – הוא נכנס לבית הכנסת לתפילת שחרית עם הכיפה המזדמנת שלו, ומרגיע אותי, "תבקש מהם הארכה של עוד חודש, ואל תדאג בבקשה, אני משלם עד הגרוש האחרון". חזר לי האוויר לריאות.

ביקשתי והם אישרו לי חודש הארכה. סוף סוף זה לא כסף קטן. האוליגרך שוב טס לארצו.

שבועיים אחר כך, אני מנסה לאותת לו לאוליגרך החביב, שיתכונן. אין קול ואין אוליגרך. שוב תא קולי, שוב הקו מנותק. בלילות אני חולם שהוא נכנס לתפילת שחרית והפעם עם כיפה רצינית מקטיפה שחורה, ולא לבנה מקומטת, ובידיו תיק ג'ימס בונד דשן ועסיסי.

אני חולם שהוא מכניס אותי לתוך מכוניתו הענקית ונוסעים. אנו מתיישבים מול עורך הדין והמתווך, וסופרים להם את הכסף. במ-ז-ו-מ-ן. חלום עשוי דבש.

חיכיתי עוד יום, ועוד יום, יומיים לפני תאריך היעד רצתי למשרד העורך הדין והתחננתי על נפשי "תנו לי עוד חודש, יש עיכוב קטן". הם קצת החמיצו פנים, נופפו בסעיף הפרת חוזה, שמפיל עלי עוד קנס דמיוני, שבמידה והעסק קורס, אני נשאר בלי בית, בלי פנסיה, אחי נותר גם בלי בית בלי חסכונות, כשעל גרוני עוד חצי מיליון יורו חובות.

הם נתנו לי חודש לנשום. ובכן הרב לוי, אתה לא תאמין מה התרחש. חזרתי הביתה, פתחתי דפי זהב, איתרתי את כל שמותיהם של בעלי העסקים היהודים באזור, ויצאתי להביא מים שלושה וחצי מיליון יורו. משימה דמיונית, לא מעשית, לא נתפסת. בעיני רוחי באותם ימים ראיתי את עצמי עם ילדיי ורעייתי מושלכים לרחוב, ואין מושיע. הבנק אכזר.

רצתי כמו זאב ערבות אחרי ציד וטרף, גיבור כארי, עז כנמר, רץ כצבי, וקל כנשר, ממשרד למשרד, מבניין לבניין. מסביר, משכנע, בוכה. לא עוזב אף לב יהודי ללא הזדהות עם הסכנה המורמונית. מזיע, מתפלל, מתייסר, מתחנן, מדבר, מתחטא כבן נזוף לאבינו שבשמים, שיודע שהכל נעשה מתוך טהרת הלב, מתוך רצון טוב למנוע מכנסייה של עבודה זרה להרוס חיי קהילה שקטים. 24 שעות לפני תאריך היעד, ישבתי לספור את הכסף עד הפרוטה האחרונה. רשום לפניך מיסטר לוי, נאספו ברחמי שמים כמה מאות יורו מעל 3.5 מיליון. משימה בלתי אפשרית, נעשתה אפשרית.

אתה שואל אם אני כועס על האוליגרך שכמעט הרס את חיי? חלילה וחס. אני מודה לו, ומברך אותו בכל לב. הוא ללא ספק השליח של ההשגחה העליונה על מנת שאגלה כמה כוחות טמונים בי, כוחות שלא הכרתי ולא ידעתי. האוליגרך תיפקד כאן בבחינת גבירים רשו ורעבו, והבטיחו, ודחקו אותי לפינה, אבל דורשי השם לא יחסרו כל טוב. בבניין שקנינו פועל מרכז גדול של חסד, אולם אירועים, בית תמחוי, כולל אברכים, ועוד ידינו נטויה. הקהילה מאושרת.

בדוק גם

המתנחלת

המתנחלת

היה זה לפני כעשרים וחמש שנה עת שימשתי כמורה מקצועית באחד הסמינרים הידועים בארץ. אין …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים