הקנס והפרס

ברוך שלא שם חלקנו עם סקטור הכעסנים, שחייהם אינם חיים, אבל בינינו לבין עצמנו, לפעמים אין "תענוג" (מפוקפק) יותר, מלכעוס רח"ל.

כך בדיוק הרגיש אברך המשי טהור הלב, יקותיאל – קותי אוסטפישר, עת פתח לרווחה את המעטפה האדמונית, אשר כבר ממבט ראשון לא אותתה לעברו סימני אחווה, אהבה, שלום ורעות.

ניסיון העבר לימד אותו, שמעטפות עם גוון אדמדמם משהו, חופנות בחובן חשבון דמים, או במילים אחרות הן מצפינות נזק כלכלי קטן או גדול, אשר לא מוסיף חמלה לחיי הדחקות של אברך פלוס פלוס, בלי עין רעה.

"מה חדש במעטפה?" שאלה העזר אשת חיל, תוך כדי שטיפת הכלים. קותי העדיף לשתוק, והימהם מילה פה מילה שם שמעבר לחרחור סתמי, לא הבהירו אות גודל החבטה. העזר ניגשה אליו וביקשה להציץ. חושך בעיניים.

"2700 ₪ הם רוצים? על מה ולמה? ומאיפה נקריץ להם סכום שכזה?" שאלה העזר, ששמרה על פאסון של עזר, מבלי לגלוש למבואות "כנגדו".

"נו טוב, אולי תסביר לי, ואני מנסה לא לכעוס, כיצד זכינו בקנס כל כך חביב כאשר מזה 10 שנים שאין לנו מכונית, ולא אופנוע למעט זוג אופניים חלודות?" שאלה.

קותי הביט עמוק עמוק לתוך האותיות המעצבנות, ובכוחות על אנושיים דחק לפינה את הזעם הלוהט שביקש להתפרץ, על המשטרה, של שר התחבורה, על היועץ המשפטי ועל מי לא.

"תראי, אני ממש לא זוכר… הקנס המקורי שניתן לי היה 100 ₪ והשנה היתה אז תשנ"ה, חלפו מאז אותו קנס, לא פחות ולא יותר 19 שנים. היתה לנו אז מכונית מיושנת אינני זוכר את הפירמה. רשום כאן שחניתי ברחוב שער השמים 27 בחולון. לא זוכר את הרחוב שחניתי ומה בכלל יש לי לעשות בחולון? אני בני ברקי. אינני זוכר שקיבלתי קנס חניה ומעולם לא אותתו לי על כך שיש קנס על צווארי, לא המשטרה, לא העירייה, וגם לא משדר הדתות או השירות הבולאי" ניסה קותי לשוות למעמד נימה צינית ומליצית.

"נו, יפה מאד", ניסתה העזר לשמור על קור רוח, והצליחה. היא העדיפה לשתוק, לחזור לכיור, להותיר את בעלה עם הגיבנת המשונה הזו… ולמלמל לעברו "לא נורא… באמת לא נורא. קשה לי להגיד שהכל לטובה, אבל אני מגייסת כוחות לומר ולהאמין שהכל לטובה".

קותי אוסטפישר תחב את הקנס המעצבן לכיסו, ובנה תילי תילים של תקוות על צינבוש. מי זה צינבוש? צינבוש איננו אלא אברך צעיר, אשר שמו המקורי הוא צבי רוכברגר אשר יצא לו מוניטין רב בעולם העסקנות. הוא מכיר את ראש העיריה, את שר השיכון, ומתמחה בהגשת טפסי הנחה לארנונה, ובניסוח ערעורים לכל מיני מרעין בישין הנוחתים עלינו מעת לעת.

9.00 בבוקר. המטבח בכולל האברכים. צינבוש מערבב את כוס נס הקפה(שניים סוכר) בימינו, ובשמאלו אוחז במעטפת הקנס של אוסטפישר. "לא יאומן, קפץ לך מ100 ₪ ל2700 ₪, וואווו", התפעל האברך המיומן בעסקנות, "תראה קותי, אינני רואה שום פתרון כיצד למלט אותך מהקנס הזה, אבל שתהיה בריא, חיזקת אותי באמונה, הכנסת בי מיליארד טון של אהבת השם יתברך, בזכותך מחלחלת בי שמחה אדירה".

צינבוש הניח לכפית, חיבק את קותי חזק חזק, ופרץ בריקוד סוער משל ברגע זה ממש הסתיימה החופה ומניפים הבחורים את חתן השמחה על כתפיהם. קותי גרר רגליים כבדות, אבל צינבוש ריחף בעננים על כנפי אושר לא ברור, רוקד, שר, "אין עוד מלבדו, ואפס זולתו". כן, צינבוש אומנם מוכר וידוע כאברך לא צפוי ולא בדיוק מוגדר, אבל צריך להודות שהסצנה המוזרה הזו קצת חרגה מגבולות ההבנה הטריוויאליים.

"תקשיב קותי, הרבונו של עולם עשה לך טובה בלתי רגילה, הוא לימד אותך וכמובן גם אותי, מה מחירה של עבירה שנעשתה לפני 19 שנה. 100 ₪ הפכו ל2700 ₪. וכבר לימדונו רבותינו כי גדולה מידת חסד ממידת פורענות פי 500. כלומר נתינת צדקה לעני לפני 19 שנה ע"ס 100 ₪, נכון להיום היא תחשב לך כאילו נתת לו 50,000 ₪, סכום עתק. סכום של מסירות נפש ממש, וכה יהיה שכרך לעתיד לבוא". קותי מרח על פניו מבט חייכני דק ואינפף שתי מילים "נו, נו". "אם אנשי אמונה אנחנו, אזי באו מן שמיא ללמדנו, שמעשה קטן כאן במקומותינו, עלום, נסתר, כמעט בלתי מורגש יכול לחולל נפלאות. זה הפרוש של 'זורע צדקות' או 'הזורע בדמעה'. לפעמים נופל לך חופן זרעים מן הכיס והופך לשדה חיטה ענק. חצי עולם אוכל וניזון ממנו, ואתה אפילו לא ידעת לא שמעת… וכשיבואו עמך חשבון לעתיד לבוא אז שכרך לא יימדד לפי חופן הזרעים הזעיר, אלא על פי עוצמת השובע, השמחה וחדוות החיים של מי שניזון מהם לעשרות, מאות, ואולי אלפים ורבבות". זהו. קותי בלע את הפיתרון הרוחני של צינבוש המתוק, והשניים פרצו במחול סוער "אין עוד מלבדו…" כיאה וכנאה לבני תורה.

"שתהיה בריא צינבוש, בערב אקח הלוואה חביבה, ואשלם את הקנס המתוק הזה בחדווה אמיתית", סיכם קותי את הסצנה והשניים שלפו ש"סים מן הארון, וגלשו מעדנות אל מצולות הסוגיה.

פרק ב

השעה שבע בערב, קותי יורד מן האוטובוס אחרי יום עמל בתורה, נכנס למכולת, ללקט את הגבינות החלב והלחם של הבוקר הבא. בידיו שתי שקיות ניילון לבנות ופניו הביתה. הרחוב הבני ברקי סואן ושוצף, העיר הקדושה רוגשת ורועשת, צומחת ונמתחת לעוד לילה סוער שוקק וורטים, אירוסין, חתונות, ברי מצווה, וכמובן שקידה לילית של סדר רביעי וחמישי למנצלי הזמן המופלגים.

קותי אוהב את בני ברק, עיר ללא הפסקה. הוא נולד כאן, גדל כאן, הוא פורח כאן, ואף ילדיו שיחיו מתחנכים ונבנים על ציר החוכמה עתיקת היומין, הספונה בבנייני העיר הישנים והחדשים, לנוכח צללי הענק של בנייני הישיבות הקדושות. כן, בדקות המופנמות הללו, של ההליכה מן המכולת לשער ביתו, הוא חש מין אושר פנימי שיש לאנשים שחוכמת התורה ולקחיה הם נר לרגליהם. הוא נזכר שהעזר שלו לא כעסה, לנוכח המעטפה האדמדמה. הוא נזכר בריקוד הבוקר עם צינבוש, אשר הצליח בעזרת פנס רוחני להאיר ולרומם את היפה והטוב שבקנס, והוא תכנן לספר לה מה אמר האברך העסקן המבריק. לפתע הוא שמע חריקת בלמים, מונית נעצרה בסמוך אליו. הנהג הפעיל פסי חנייה, פתח את הדלת ופנה במרוצה לקותי, "שלום כבוד הרב מה שלומך, כבודו זוכר אותי?". זאת למודעי כי קותי אוסטפישר לא תיפקד מעולם כרב בית כנסת, לא לימד בעלי בתים, ולמעט שנה קצרה ששימש כמשיב בישיבה קטנה לא זכה שישמיעו לעברו את התואר 'רב'. יתירה על כך, נהג המונית חבוש הכיפה השחורה, נראה כבן 60, ולא כבגר ישיבה גבוהה. "לא, אינני זוכר", המהם קותי.

"אז אני אזכיר לך, לפני המון שנים הגעת לשאת דברי תורה בעת שהייתי אבל על אבא שלי עליו השלום, היינו אז ארבעה אחים חילוניים. נכנסת לביתנו, בחור צעיר, ולא השתנית מאז, היית די נבוך, עדין נפש, ונשאת דברים. הבטת עלינו בעיניים התמימות שלך ואמרת 'הכבוד הכי גדול שתעשו לאבא שלכם, זה שתהיו יהודים, יהודים אמיתיים, לא מסורתיים ולא מחפשי חיים קלים'. שאלנו אותך מה זה יהודי אמיתי, והשבת לנו 'לשמור שבת, להניח תפילין, להתפלל, לשמור על טהרת הבית, כמו סבא שלכם מתימן'. בלעתי אותך ואת מילותיך, והדברים יצאו לך מן הלב היישר ללב הפתוח שלי. אחרי השבעה קיבלתי על עצמי עול מלכות שמים. את בני ובנות העברתי לחינוך חרדי, וברוך השם זכיתי לדור ישרים יבורך. שנים רבות אני מחפש אותך כדי להודות לך, תודה לד' שזכיתי".

קותי נעץ מבט ממושך באיש, ניסה לדלות רמז ממצולות זכרונו וביקש : "אנא יקירי, תן לי קצת יותר פרטים…".

נהג המונית הניח ידו על כתפו של האברך וסיכם את השיחה. "הדרשה שלך נאמרה לפני 19 שנה, בבית הורי, בעיר חולון, בשיכון ד'. שתהיה לי בריא, וכל הברכות". המונית השתלבה בתנועה. על גרם המדרגות לכיוון הקומה השלישית נזכר האברך טהור הלב יקותיאל אוסטפישר, בנסיבות שהביאוהו לבית האבלים. ראש הכולל ביקש אברך מתנדב שידרוש בבית האבלים, וקותי היה האברך היחיד בעל רכב. הוא נסע לחולון, ודרש בשיכון ד' ברחוב שער הפרחים 27. שם הוא קיבל את הקנס.

שם הוא גם קיבל את הפרס…

בדוק גם

המתנחלת

המתנחלת

היה זה לפני כעשרים וחמש שנה עת שימשתי כמורה מקצועית באחד הסמינרים הידועים בארץ. אין …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים