ראשי / ראשי / מאמרים / ברסלב, מה זה? / ההבטחה הייחודית

ההבטחה הייחודית

רבי נחמן הבטיח הבטחה שלא הבטיח אותה שום צדיק אחר במשך כל הדורות בעם ישראל. כשהוא לוקח כעדים שנים מתלמידיו המקורבים אליו ביותר, הוא אמר: "כאשר ייתמו ימי ואעזוב את העולם הזה, אפעל בעולם הבא למען כל מי שיפקוד את קברי, ייתן פרוטה לצדקה עבור טובת נשמתי, ויאמר את עשרת המזמורים של ה"תיקון הכללי" לא משנה חומרת חטאיו ועבירותיו, אעשה ככל יכולתי להציל אותו ולטהר אותו: אחצה את הבריאה כולה לאורכה ולרוחבה למענו בפאותיו אחלץ אותו מן הגיהינום! (שיחות הר"ן, מס' קמ"א).

הבטחה זו הינה הבטחה שאף צדיק מלבדו לא הבטיח.

אולם, מתעוררת השאלה: מהי משמעות ההבטחה, האם צדיק יכול להתערב במשפט הנערך לאדם בעולם האמת ובו הוא אמור לקבל את התגמול המגיע לו לפי מעשיו ? והאם צדיקים אחרים לא הבטיחו משהו בענין זה ? כדי לענות על שאלה זו עלינו לעקוב מעט אחר דברי חז"ל אודות האפשרות של תיקון נשמות חוטאים לאחר פטירתם, וכוחם של צדיקים ובפרט כוחם של צדיקי הדורות המיוחדים העוסקים בתיקוני נשמות.

במסכת כלה פרק ב' מופיע סיפור בהקשר לשאלה אם בן יכול להועיל לאביו לאחר פטירתו, הגמרא כתשובה לשאלה זו מביא הוכחה מסיפורו של רבי עקיבא שפגש אדם שרוף וערום הסוחב עצים ורץ במהירות. שאלו ר' עקיבא: מה מעשיך ? השיב האיש: מת אנכי, ועלי ללקט עצים אלו בכדי להסיק את המדורה בה ישרפוני ! רצה רבי עקיבא לעכבו, התחנן אליו האיש: "אנא אל תעכבני כי עלי למהר" שאל אותו ר' עקיבא: השארת אחריך ילד ? השארתי אישה מעוברת, איני יודע אם בן תלד או בת, השיב האיש. טרח ר' עקיבא עד שמצא את אשתו, והמתין עד שהילד גדל וניסה ללמדו לקרוא, אך הילד בהיותו בן להורים מופקרים, לא מחונך, ומושחת בנפשו, לא אבה ללמוד. לאחר שר' עקיבא צם ארבעים יום כדי שלבו של הילד ישתנה לטובה, נפתח לבו והחל לומד בחשק, רבי עקיבא למדו לומר קדיש, כאשר החל באמירת הקדיש עלתה נשמתו של אביו מהגיהינום. מכאן רואים אנו שחוטא, גם לאחר פטירתו, יש אפשרות לתקן את נשמתו. (קיימות גרסאות שונות בסיפור זה, העיקרון שווה בכל הגרסאות, אך פרטי הסיפור שונים במקצת, בחרנו בגרסה זו המפורטת ביותר, למרות שאינה מובאת במקור הנ"ל בהרחבה המופיעה כאן)

על מנת לראות את כוחו של הצדיק לתקן בעצמו את נשמת הנפטר, כשאבשלום בנו של דוד המלך מרד באביו ויואב שר הצבא הרגו כדין מורד במלכות, נענש אבשלום בגיהינום בעונש קשה ביותר: ישנם שבעה מדורי גיהינום בו נענשים החוטאים וכל מדור קשה יותר מהקודם. אבשלום נענש בשבעה מדורי גיהינום. מובא שדוד המלך ביכה את בנו ואמר "בני, בני", שמונה פעמים! מדוע אמר שמונה פעמים "בני" חז"ל משיבים: "שבעה פעמים להעלותו ממדורי הגיהינום, ופעם שמינית להכניסו לגן עדן". אנו רואים כאן שלצדיקים יש את הכוח לתקן נשמות ולהיטיב עימהן גם בעולם הבא.

רבנו אמר: את הכוח שהיה לדוד המלך להעלות את בנו אבשלום משבעת מדורי הגיהינום ולהכניסו לגן עדן על ידי מלל בלבד, כוח זה יש לו גם כן, שבאמצעות כוח הדיבור לבד הוא יכול להעלות את האדם משאול תחתיות ומשבעה מדורי גיהינום ולתקן את נשמתו (חיי מוהר"ן רח"צ).

רבינו אומר: לצדיק יש הכוח להתערב במשפט בידי שמים. על-ידי כך שישלח את הנידון באותו בית-דין לשליחות, הוא יכול להציל אותו.

והביא מעשה:
בירושלים, יש בית כנסת אשר אליו מובאים כל המתים עלי אדמות. ברגע שנפטר אדם בעולם הזה, הוא מובא שמה מיד להישפט באשר למקום הראוי לו. יש אנשים הנפטרים בארץ ישראל המוצאים מהארץ. ולעומת זה נפטרים אחרים שמתו בחוץ לארץ ומובאים לארץ ישראל. בבית כנסת זה יושב בית הדין הגוזר גזירות אלה ומחלק לכל אדם את המקום הראוי לו. יש גם מקרים, בהם נקבעת ההחלטה שבכלל לא קיים מקום לאיש הנדון, ושיש להשמידו ולהשליכו אל תוך כף הקלע. כאשר המתים מובאים שמה, הם מובאים עטופים בבגדים. לפעמים בגדיו של המת אינם שלמים: לאחד חסר שרוולו, לאדם אחר חסר קצה בגדו, וכו'. הכל תלוי במעשיו של האדם בחייו (כיון שבגדיו אחרי מותו מתאימים למעשיו). פסק הדין תלוי בבגדים שיש לו כאשר הוא מובא שמה, ומקומו נקבע בהתאם למהותם של בגדיו.

במקרה מסוים הובא לשם מת כשהוא ערום כביום היוולדו. לא היו לו בגדים בכלל. פסק הדין היה שעליו להיזרק לכף הקלע ולהיות מושמד, חס וחלילה, כיון שהיה ערום לגמרי. אולם, אז ניגש צדיק מסוים, נטל אחד מבגדיו וכסה בו את האדם הערום. בית הדין הפנה אליו שאלה: "מדוע אתה נותן לו אחד מבגדיך שלך ?" בעיני בית הדין הדבר לא מצא חן, כיון שלא הבין מדוע יינתן למת בגד לא שלו וינצל בזכותו. השיב הצדיק: "אני חייב לשלוח את האיש הזה בשליחות למטרותי-שלי, ומסיבה זו יש לי הזכות להלביש אותו בבגד שלי. בוודאי ידוע לכם שאציל רשאי לשלוח את משרתו לאציל אחר, וכאשר המשרת משתהה בביצוע הצו. שואל אותו אדוניו: 'מדוע טרם יצאת לדרך כפי שצוויתי?' ומשרתו משיב: 'כיון שאין הבגדים המתאימים לגשת לאציל הנ"ל. הוא אדם גדול, ואי אפשר להופיע לפניו בבגדים שאינם ראויים'. עונה אדוניו: מהר, קח אחד מבגדי ולבש אותו ומהר לאציל לעשות את מצוותי. בדומה לכך, אני צריך לשלוח את המת הזה בשליחות משלי. מסיבה זו אני מעניק לו אחד מבגדי." כך הציל הצדיק את המת מהעונש הקשה של כף הקלע. הרבי סיפר סיפור מופלא ונורא זה כדי להראות מה אדיר כוחו של צדיק האמת להציל את חסידיו בעולם האמת (חיי מוהר"ן ק"ב).

על-כן, הורה לנו רבינו: "צריך האדם להתפלל בכוונה מוגברת כדי שיוכל לקשור את עצמו אל צדיק האמת. אשרי האיש הנקשר אליו בעולם הזה, ואשרי חלקו. כיון שאחר-כך (אחרי פטירתו), קשה מאוד להתקשר אל הצדיק" (ליקוטי מוהר"ן, ח"ב, עח).

אכן ישנם צדיקים שדברו על חלקם בתיקון נשמות ואילו צדיקים אחרים לא הבטיחו ולא דברו על כך , מדוע?

ה"בעל שם טוב" מפרש את הכתוב: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישׂגה": "יש צדיקים המשולים לתמר הנותן פירות ויש צדיקים אחרים המשולים לארז שאינו נותן פירות, אמנם גובהו של הארז הוא יותר מאשר התמר, אך לתמר יש יתרון שהוא נותן פירות!"
בדומה לכך, יש הרבה צדיקים שהתעסקו בתיקון נשמות, אך יש גם צדיקים שלמרות היותם צדיקים גדולים לא עסקו בתיקון נשמות, ואף לא ניתנה להם הרשות לעסוק בכך!
רבנו מתייחס לנושא בבהירות. במלים ברורות אומר רבינו "הצדיק האמיתי יכול לעשות טובה גדולה לאדם גם לאחר פטירתו לעולם הבא" (חיי מוהר"ן ש"ט).

בהקשר לכך סיפר רבנו סיפור מופלא שאירע בארץ ישראל אצל רבי מנחם מנדל מויטווסק:
אחד מחסידיו ששמו נח, נבחר פעם להיות שלוחם של תושבי ארץ ישראל לגייס עבורם כספים בחוץ לארץ. במהלך הנסיעה נפטר, ובארץ ישראל עדיין לא ידעו על כך כלום. אותו נפטר כלל לא ידע שהוא נפטר, בדמיונו ראה את עצמו כעודו בחיים, נראה היה בעיניו כי הוא סוחר הנוסע ליריד בלייפציג, אולם בדרך החל מתגעגע לנסוע לרבו כפי שהיה נוהג פעמים רבות בחייו, הוא שח את רצונו לחבריו לנסיעה, אך הם לעגו לו: הנך חסר דעת? עסקה כזאת נזדמנה לפניך, והנך רוצה להפסידה ? בעקבות לעגם, חזר בו מתוכניתו לנסוע לרבו, לאחר מכן שוב תקפו אותו געגועים לרבו, ושוב פנה לחבריו אשר דחו אותו כמו בפעם הקודמת בתואנות שונות והגיוניות כביכול. כעבור תקופה התעורר בו שוב חשק עז לנסוע לרבו, כעת החליט שיעמוד בתקיפות בהחלטתו. הוא איננו מוכן לשמוע שום דחייה, ובכל מחיר הוא נוסע לרבו. כיון שרצונו הפעם היה באמת איתן, גילו לו "חבריו למסע" שהם בעצם אינם חבריו למסע, הם גילו לו שהוא כבר נפטר והם מלאכי חבלה המונעים ממנו לבוא למנוחת עולמים, והוסיפו "כעת אתה בידינו!" אך האיש בשלו: "אני רוצה לנסוע לרבי"! כיון שנתעצמו הטענות, הגיעו הדברים לבית דין של מעלה, ופסקו: "חייבים להניח לאיש לבקר את רבו", מיד הוליכו אותו אל רבו שהיה עדיין באותה עת בחיים, כאשר נכנס, נכנס יחד עמו אחד מהמלאכי חבלה שליווהו כל אותה העת, למראהו נפחד הצדיק והתעלף, לאחר שהעירוהו מעלפונו, עסק הצדיק בנשמתו שמונה ימים, עד שתקן והעלה אותה. אז הודיע ר' מנחם מנדל לאנשי ארץ ישראל שהשליח נפטר, כאשר בארץ ישראל, עוד לא שמעו דבר על פטירתו (חיי מוהר"ן, ספורים חדשים ק"א).

רבנו סיכם את הנושא ואמר: "מי שבעולם הזה קשור לצדיק האמת, ומאמין בו, כמידת האמונה שהוא מאמין בחייו בצדיק, כך הוא יהיה קשור לצדיק גם לאחר פטירתו, ולא יהיה ניתן למנוע אותו מלהתקרב לצדיק העוסק בתקונו".

כוחו של הצדיק גם לאחר פטירתו:

אמנם הצדיק בחייו יכול לעסוק בתיקון נשמות, כמפורש בדברי חז"ל: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" אך מה בדבר כוחו של הצדיק לאחר פטירתו ? האם גם לאחר פטירתו הוא עוסק בתיקון נשמות ? האם הוא יכול להועיל לאלו שנפטרו לאחר שהוא עצמו כבר נפטר ?

רבינו התייחס פעם לשאלה זו בתשובה על דברי הגמרא המספרת: שר' יוחנן בן זכאי בכה לפני פטירתו. שאלוהו תלמידיו "מפני מה הוא בוכה" ענה להם: "ולא עוד אלא שיש שני דרכים אחת מוליכה לגן עדן והאחרת מוליכה לגיהינום, ואיני יודע באיזו דרך מוליכים אותי" שאל על כך רבינו: "כיצד יתכן שצדיק כה גדול שעבד את ה' כל חייו אינו יודע באיזה דרך מוליכים אותו" השיב רבינו: "ודאי ידע ר' יוחנן בן זכאי שמוליכים אותו לגן עדן אולם ישנם צדיקים המתעסקים בתיקון נשמות והם פונים קודם דרך הגיהינום לתקן ולהעלות נפשות מדינה של הגיהינום ולהעניק תיקון לנפשם. מזה פחד ר' יוחנן בן זכאי, אם גם הוא כצדיק המתקן נשמות יצטרך לעבור דרך הגיהינום" רבינו מוסיף ואומר כי זהו פירוש הפסוק "ויהי אחרי מות משה עבד ה'" (יהושע א) שגם לאחר מותו הוא עדיין נחשב לעבד ה', כיון שגם אז הוא עוסק לתקן נפשות ולהשיב לבם לאביהם שבשמים.

אולם, אם זה היה תפקידו של ר' יוחנן בן זכאי מדוע פחד מכך ? האם הדבר כה מפחיד גם עבור הצדיק ?
התשובה היא בהחלט כן ! גם צדיקים נתייראו מאוד ממתים שהיה עליהם לתקן אותם, וכפי שרבינו אומר "אף על פי כן היא עבודה גדולה להצדיק ויגיעה גדולה ופחד גדול כשצריך לילך לגיהינום בשביל להעלות נשמות, וכמובן קצת בספרים".

בדרך לאומן סיפר רבינו לר' נתן ש"הבעל שם טוב" היה שרוי פעם במצב רוח קדורני, לאחר מכן גילה כי באו אליו נשמות ששלוש מאות שנה לא היה להם עלייה והם ציפו שהוא יתקן אותם וכיון שכדי לתקן אותם היה מוכרח להיפטר מן העולם לכן היה בעצבות, בסופו של דבר ניצל ה"בעל שם טוב" על ידי ששניים אחרים נפטרו במקומו.

כחצי שנה לפני פטירתו אמר רבינו לר' נתן: "זה זמן רב שהסתכלו עלי לתפסני לכאן (לאומן) לא אלפים נשמות כאן כי אם רבבות, רבבות".

בלילה שלפני פטירתו אמר רבינו בלשון זה: "מה יש לכם לדאוג כשאני הולך לפניכם. ומה אלו הנשמות שלא הכירו אותי כלל הם מצפים על תיקונים שלי, מכל שכן אתם. אלו האנשים שמתו מקודם עימהם יש איזה יגיעה… אבל אתם מה יש לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם אין לכם להתיירא כלל".

ר' נתן אמר פעם: מה פירוש הפסוק (תהלים טז:י) "כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תיתן חסידך לראות שחת ?" אם האדם הוא חסיד וירא שמים, מדוע בכלל צריך לרדת לגיהינום ? ומהי הכפילות בפסוק ?
משיב ר' נתן ומבאר את כוונת הפסוק: אדם המקושר אל צדיק האמת, אם ח"ו צריך משום מה להיענש בגיהינום, לא יישאר שם לאורך ימים. אם הוא חייב לסבול עונש, לא יהיה הדבר לנצח, כי הצדיק יחלץ אותו. מדוע ? כי "אתה, ה', לא תיתן חסידך=הצדיק=לראות שחת".

כיון שאני קשור לצדיק, הצדיק חייב לבוא ולרדת לגיהינום כדי לחלץ אותי. הצדיק אינו יכול לשהות שם "כי לא תיתן חסידך לראות שחת." הרי לא תרצה שהצדיק ישהה הרבה זמן בגיהינום כשמטפל להוציא את חסידו (מכאן מהווה הקשר לצדיק מעין "ביטוח" נגד אפשרות הגיהינום).

האם יכול להיות שצדיק כרבינו יבטיח דבר שתנאים ואמוראים לא הבטיחו כזאת ?
חשוב לענות על שאלה זו בצורה חופשית, אך לפני זה נקדים סיפור המובא ב"טובות זיכרונות" מהרה"ח ר' אברהם שטרנהרץ אודות הצדיק ר' פינחס יהושע. (אודות המעשה בהקמה)

נדון בשאלה זו על פי דברי רבינו כאשר בנו הקדוש שלמה אפרים נפטר בקיץ תקס"ו. כשבאו תלמידי רבינו לשוחח איתו לאחר פטירת הילד הקדוש, שוחח איתם רבנו בעניין תיקון נשמות וגילה על נושא זה תורה נפלאה (תורה ס"ה בליקוטי מוהר"ן), בתורה מוזכר "כי מי שחוגר את מותניו להיות בעל השדה, צריך להיות איש חיל כי ייסורים רבים עוברים עליו בלי שיעור" רבינו רימז כי הייסורים העוברים עליו הם בגלל התעסקותו בתיקון נפשות. רבינו הוסיף וסיפר למוהרנ"ת: "יש סתרי נסתרות שאי אפשר להבין בשום אופן; כי ידוע שהאר"י ז"ל נפטר לו אחד הבנים (משה), האר"י אמר שהוא נפטר היות והוא גילה סוד לתלמידו ר' חיים ויטאל ז"ל, וזאת למרות שהאר"י ז"ל היה חייב לגלות סודות התורה לתלמידו רבי חיים ויטאל כיון שהוא עצמו אמר שלא בא לעולם כי אם לתקן את נשמתו של רבי חיים ויטאל, וזה אי אפשר להבין בשום אופן כי הרי היה מחוייב לגלותו ומדוע ייענש על כך ? רבינו אמר שאלו דרכי ה' הגבוהים מהבנתנו השכלית, בשכל האנושי איננו מסוגלים להבין זאת", רבנו רימז בכך שהייסורים העוברים עליו, גם הם מהייסורים הנובעים מדרכי ה' שאי אפשר להבינם, שהרי הוא חייב להתעסק עם נשמותינו, כי ודאי ה' חפץ שהוא יתעסק לקרב אותנו לה', כי ה' חפץ שכולם יתקרבו אליו, והרי בכך הוא עוסק, רבינו אף הוסיף: "האר"י ז"ל לא גילה כי אם סוד אחד ונענש, קל וחומר שאני גיליתי לכם כל כך סודות רבים כאלה", עצם אמירתו המפורשת של רבינו בדבר היותו בעל השדה העוסק בתיקון נשמות היא מעל לכל ספק, דבר ראשון – הבטחה ברורה שהוא עוסק בתיקון נשמות יותר מאשר צדיקים אחרים.

"בשנת תקס"ו הנ"ל כשהתחיל לדבר עמי מענין תיקון הנשמות שהוא עוסק, שהוא ענין בעל השדה אז אמר בזלאטיפאליע נודע לי קצת מזה. שאז התחיל לידע קצת מענין זה של הבעל השדה. והמובן מדבריו שאז התחיל לידע והעקר יודע עכשיו. ואמר שרבי שמעון בר יוחאי רמז מעט מזה בזוהר הקדוש. והמובן היה שכמו שהוא יודע עכשיו בענין בעל השדה לא ידע עדיין שום וכו'" (חיי מוהר"ן קנ"ב).

כן! יש צדיקים שמצד נשמתם הגבוהה, זכו למה שצדיקים אחרים לא זכו. וישנם צדיקים שמצד עבודתם הנשגבה זכו למה שצדיקים אחרים לא זכו. דוגמא לכך ניתן למצוא בגילוי הזוהר הקדוש, שר' שמעון בר יוחאי היה היחיד שזכה לגלות את סתרי התורה, והוא גם אשר התבטא ואמר: "יכול אני לפטור את כל העולם מן הדין"! כך גם בהבטחת רבינו, אם הוא אשר השיג סתרי תורה כל כך נעלים – שצדיקים אחרים לא זכו לגלות – הבטיח הבטחה זו, יכולים אנו לסמוך על דבריו שודאי יתקן את נשמותינו. כלומר בכך שרבינו חגר את מותניו לעסוק בתיקון הנשמות והוא הבטיח הבטחה שלא הבטיח אף צדיק אחר, מובן בדברים אלו שאמנם אף צדיק לאורך כל הדורות לא לקח על עצמו להתמסר לנושא של תיקון נשמות ולהיות ערב בעד התיקון המושלם של כל עם ישראל כמו גם את הנושא של קירוב לבות ישראל לאביהם שבשמים כמו רבינו הקדוש.

עם זאת, למרות היותו עוסק בתיקון הנשמות, "רק באתי להעולם לקרב נפשות ישראל להשם יתברך" רבינו הצהיר במפורש כי ההבטחה מועילה רק לאלו הבאים אליו, "אבל איני יכול לקרב כי אם מי שבא אצלי ומספר לי חסרונו, אני יכול לתקנו בתיקון כזה שאף אחד אינו יכול לתקנו". ר' נתן מבאר כי הסיבה העיקרית לכך היא כוחה העצום של חופש הבחירה שיש לכל אדם, שלא ניתן להכריח אף אדם, ורק כאשר האדם מתעורר מעצמו ובבחירתו ורוצה שנשמתו תתוקן, לאחד כזה מיועדים דבריו של רבינו "אני יכול לתקנו בתיקון כזה שאף אחד אינו יכול לתקנו". רבינו גם אמר פעם, שקל יותר לתקן את נשמותיהם של אלף אנשים שכבר נפטרו, מלתקן את נשמתו של אדם חי – כי לו עדיין יש את חופש הבחירה (חיי מוהר"ן קצ"ז).

עלינו רק לזכור שכאשר אנו סומכים על כוחו של רבינו, שהצהיר שלא משנה כמה עצמו פשעיו של זה הבא לבקש את תיקונו, עלינו לזכור גם את אזהרתו "ובלבד שיקבל עליו להבא להטיב את מעשיו"!

רבינו אמר לר' נתן שאדם צריך להתעקש שלא לרדת שוב בגלגול נשמה, עדיפים היסורים בגיהינום מאשר לרדת בגלגול – אמר רבינו: "כי הסכנה בעולם הזה היא כל כך גדולה שמי יודע אם יזכה אח"כ לתקן בעולם כמו שצריך". למרות זאת אמר פעם ר' נתן: "אם אדע שבגלגול הזה שארד שוב, יצא לי להיות על ציונו ולו פעם אחת אזי אסכים !!!

ר' אלתר טפליקער כותב לר' ישראל מקארדון שחשש לצאת לחו"ל: "אמנם זו סכנה לצאת מקדושת ארץ ישראל, אך הסכנה וודאי פחותה מאשר לחזור לעולם בגלגול נשמה, ואם במקרה כזה כתב ר' נתן שאם ידע שיגיע לציונו הדבר כדאי, אם כך, לך וודאי כדאי הדבר"!

כיצד פועלים הדברים לאחר פטירתו של הצדיק כאשר פונים לקברו ?

מנהג פקידת קברותיהם של הצדיקים כדי להתפלל שם הוא עתיק יומין, וחוזר לתקופת התנ"ך (רש"י, במדבר יג' כב') בתורה מוזכר בפרשת המרגלים שרגלו את ארץ ישראל "ויבוא עד חברון" מדוע נכתב בלשון יחיד ולא "ויבואו" בלשון רבים ? רש"י במקום מפרש על פי המדרש: "כלב בן יפונה – לבדו הלך להשתטח על קברי אבות להתפלל שלא ייכשל בעצת המרגלים".

המנהג גם היה מוכר היטב בימי הגמרא (ראה סוטה יג ע"א; זהר ח"ב, דף ע' ע"ב). בהלכות ר"ה מובא שנוהגים גם היום לפקוד את בית העלמין לפני הימים הנוראים כדי ששוכני העפר, הצדיקים, יתפללו עבור החיים, וימליצו טוב בעבורם למען תהיה להם שנה מוצלחת. ההסבר לכך הוא שאחרי מותו של הצדיק, נקלטת נשמתו סופית באינסופיותו של הקב"ה. כיון שע"פ הקבלה, הנפש – שהיא החלק הנחות ביותר של הנשמה – נשארת לצד הקבר, לכן המקום נהיה ראוי ומסוגל ליהודים להתפלל בו, כדי להידבק באינסופיותו של הקב"ה. האר"י הקדוש מביא שכאשר האדם זוכה להתעורר לתשובה על יד קברו של צדיק, נשמתו מתעברת בנשמת הצדיק והוא זוכה לטהרה רוחנית גבוהה.

אמנם הביקור אצל קברות הצדיקים יש לו הטבות חומריות ודאיות לצידו, למרות זאת, הרצון להיות יהודי טוב, לעבוד את ה' בכל הלב, הוא אשר עומד אצל כל חסיד ברסלב במוקד הנסיעה לאומן.

בדוק גם

הציון-הקדוש

הציון הקדוש

בשנת תקע"א (1810) נפטר רבינו ז"ל. לאחר פטירתו הקימה זוגתו (בזיוו"ש) אהל על ציונו, אהל …

תגובה אחת

  1. מאמר עמוק מאד ומקיף על ענייני ברסלב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים