ראשי / ראשי / ברסלב / ברסלב - מה זה? / הציון הקדוש

הציון הקדוש

בשנת תקע"א (1810) נפטר רבינו ז"ל. לאחר פטירתו הקימה זוגתו (בזיוו"ש) אהל על ציונו, אהל זה עמד עד שנת תש"ד, שאז נחרב בהפצצה גרמנית. על הציון לא הייתה מציבה, אלא לוח בטון ללא כיתוב, האהל שהוקם על ציון רבינו ז"ל ועמד עד שנת תש"ד, אז נחרב בהפצצה גרמנית.

הציון עמד כך, ללא אהל וללא מציבה עד שנת תש"ז, אז הוגשה בקשה לעיריית אומן (על שמו של גר צדק, חסיד ברסלב, שכונה 'ר´ מיכל הגר', כפי שיובא להלן) לקנות את שטח הציון. בשנת תשי"ב הוחל בבנית הבית שליד הציון, הבית נבנה כך, שמחלונו השני התחיל הציון. והוא הוא הבית שקירו החיצוני היה הדבר המוכר ביותר לכל חסיד ברסלב באשר הוא שם במשך שנים ארוכות.

בשנת תשנ"א, לאחר שנפל מסך הברזל, הוקמה מציבה נמוכה על ציון רבינו, שנה לאחר מכן, הוקמה מציבה גדולה יותר והחצר הורחבה כדי שתוכל לקלוט את אלפי העולים אומנה.

בשנת תשנ"ז נרכש הבית, ובמשך שנת תשנ"ח הוקם אוהל חדש ומפואר (האהל הקיים כיום) והורחבה החצר.

עדות לחרבן האהל.

את הסיפור הזה שמעו ר´ גדליה פריער הי"ו ור´ לייבל ברגר הי"ו, מפי גנרל לשעבר בצבא האדום, בבית הכנסת הראשון של חסידי ברסלב, ב"איסט סייד" בניו יורק.

בבית כנסת זה, התקיים כל שנה ה"קיבוץ" דחסידי ברסלב. שנה אחת הגיע לקיבוץ אדם מבוגר, לאחר התפילה פתח את פיו וסיפר את הסיפור הבא:

הוא הגיע מרוסיה, שם היה גנרל בצבא האדום, סיפוריו נראו מוגזמים מאד ושומעיו התקשו מאד להאמין להם, אלא ששנה לאחר מכן הוא הופיע שוב, הפעם הביא איתו אלבום תמונות בו הוא נראה ניצב לצד סטאלין במדי גנרל, אז האמינו לו השומעים.

כאשר נולד למשפחה חרדית בפולין, כבר לא היה אביו בין החיים, כעבור זמן קצר נפטרה אף אמו, הוא עבר לגור אצל דודו שניצלו לעבודה קשה שהשכיחה ממנו את היהדות. לאחר תקופה החליט לברוח ולהתגייס לצבא הרוסי, שיקר לגבי גילו, התגייס והחל במסע התקדמות מהיר לצמרת, כאשר פרצה המלחמה (מלחמת העולם השניה כנראה, שהתחילה בכיבוש משותף של גרמניה ורוסיה – את פולין), כבר היה גנרל.

בזמן המלחמה, הגיע עם חייליו לעיר מסוימת בפולין שם חנו במשך כשבועיים, היה זה בתקופת ה"ימים נוראים", הגנרל, שרחוק היה מאד מיהדות, לא זכר מאומה, אלא שביום כיפור נזכר לפתע שהיום הוא יום הזיכרון לאביו והחליט ללכת לבית הכנסת לומר קדיש לעילוי נשמתו, הוא לקח שניים מחייליו והם צעדו לבית הכנסת.

כאשר נכנס הגנרל במדיו, עטור בכל תגיו של גנרל רוסי, נבהלו המתפללים מאד, הוא הרגיעם ביידיש והסביר להם את מטרת בואו, או אז אמר לו רב בית הכנסת שלא ממנו נבהלו, אלא שמידי יום כיפור אחר הצהרים באים הגוים לבית הכנסת לעשות פוגרום, לכן, כאשר ראו המתפללים 'גוים', חששו שמא הנה הפורעים הגיעו.

"הסר פחד מליבך", אמר הגנרל לרב "עלי ועל צווארי ההגנה עליכם והענשת הפורעים". כאשר הגיעו הפורעים, יצא אליהם הגנרל עם שני חייליו, ירה בהם והניסם, בדו"ח על התקרית כתב הגנרל שהגוים הנ"ל התגרו בו, שכן לו כתב את האמת היה נקלע לצרות…

לאחר יום כיפור שוב נפגש הגנרל עם הרב. הרב – שהיה מחסידי ברסלב – אמר לו: "הרי ברוסיה אתה גר, כיצד זה יתכן שלא היית עדיין באומן, שם קבור צדיק גדול? טובה גדולה לנשמתך יהיה אם תאמר שם תיקון הכללי", הדברים נכנסו לליבו של הגנרל, שמתוך ההתרגשות בה נאמרו הדברים, הבין שהרב עצמו היה עושה כל שביכולתו כדי להגיע לאותו מקום שנקרא "אומן" והחליט לנסוע לשם, אלא שמשום שהיה איש צבא ותלוי היה בפקודותיהם של מפקדיו, ציפה לשעת כושר מתאימה.

תקופה לא ארוכה עברה וגרמניה התקיפה את ברית המועצות – רוסיה, המלחמה באוקראינה הייתה בעיצומה והנה הוצב הגנרל ליד אומן… יום אחד לקח הגנרל כמה מחייליו והתהלך בעיר בחפשו בית יהודי, באומן של אז שהייתה מלאה וגדושה יהודים, הוא מצא את מבוקשו מהר מאד, אלא שיהודי הבית נבהלו בראותם גנרל רוסי חמוש על חייליו, שוב נאלץ הגנרל להרגיע יהודים בשל מראהו, הוא הסביר להם שבא רק לברר איך בדיוק מגיעים לקברו של אותו "צדיק גדול". לאחר שנרגעו, הסבירו לו התושבים איך להגיע לציונו של אותו צדיק – רבי נחמן, הוא אמר תיקון הכללי, בכה והתחרט על עברו, נזכר באביו שלא הכיר ובאמו שנפטרה בקטנותו.

תקופה נוספת עברה, הרוסים עברו מהגנה להתקפה והחלו מגרשים את הרגמנים, שוב נקלע הגנרל – במסע המלחמה – לעיר אומן ובמהלך הקרבות ראה את האהל נחרב מהפצצה גרמנית, כך, היה הגנרל הזה, האחרון שזכה לראות את האהל שעל ציון רבינו.

בגמר המלחמה ברח הגנרל, חזר בתשובה, התחתן ונסע לארצות הברית, שם התגורר באיסט סייד ומידי שנה הגיע ל"קיבוץ" הברסלבי שהתקיים שם.

שיקום הציון.

כמה שנים לאחר המלחמה, בשנת תש"ז, ביקשה עיריית אומן להרוס את כל שטח בית החיים ולבנות בנינים לפי חלקות, כיוון שכך הגיש ר´ זנוויל ליובארסקי ז"ל לעיריית אומן בקשה לרכוש שטח בבית החיים הישן (שבו טמון רבינו ושכל מצבותיו נהרסו במלחמה), הבקשה הוגשה על שם ר´ מיכל הגר שהיה תושב אומן. האישור התקבל, וכאשר, בעזרת חסידי חב"ד מהעיר לבוב, הושג הכסף הנחוץ לבניה, ניגש ר´ זנויל לבניה.

ר´ זנויל ביקש למצא את עמודי העץ שהיו מצדדי הציון (באהל הישן) ועליהם כמין מדף עץ מחובר לקיר, כדי שידע היכן בדיוק הציון. למרות כל חיפושיו, לא מצא ר´ זנויל את העמודים הנ"ל, שוב ושוב הוא חיפש, שוב ושוב לא מצא כלום. ר´ זנויל פרץ בבכי והחל מתפלל שיעזרו לו משמים בזכות רבינו הק´ למצא אותם, כדי שיוכל לסמן את שטח הציון במדויק. בלילה, חלם ר´ זנויל והנה רבינו מתגלה אליו במלבושי שבת, ר´ זנויל פנה אליו וצעק "רבי! אל תעזוב אותנו!" והמילים יוצאות מפי רבינו, חותכות כסכין "אינני הולך, אני נשאר ביניכם!!!"

בבוקר, שב ר´ זנויל לחיפושיו. חיפש וחיפש ולבסוף מצא את העמודים שסימנו את תחילת הציון וסופו וכן את עמודי העץ שהיו היסודות לאהל. על מקום הקבר הוא יצק יציקת בטון ברוחב 80 ס"מ ובאורך שני מטר, (הבית שנבנה, נבנה כך שתחילת החלון השני יהיה תחילת הציון).

ר´ זנויל חזר לביתו בלבוב, כאשר חזר לאומן, סיפר לו ר´ מיכל הגר שמכר את הבית לגוים עוד באמצע בניתו מחשש השכנים, הדיירים החדשים העמידו בכניסה לחצר שני כלבים גדולים שמנעו כניסה מהחפצים להשתטח על הציון.

ר´ חיים בנימין ברודי ז"ל סיפר, שפעם כשרצה להתפלל על הציון, קפץ מעל הגדר ומיד התנפלו עליו שני הכלבים, בקושי הוא הצליח להמלט מהם.

שלש שנים וחצי גרו שם אותם דיירים, עד שחלה הבעל. משום מה, החליט הבעל החולה כי מחלתו באה לו בשל הקבר העומד בחצר, על כן מכר את הדירה לזוג אחר, והם הם הדיירים שדרו שם עד שנת תשנ"ז, שנת גאולת הציון.

בעלת הבית החדשה, אף היא צרות צרורות גרמה לאנ"ש בסרבה להניח להם להתפלל על ציון רבינו הק´. עד שפעם אחת חלתה ביתה וכאשר באו אנ"ש להתפלל, ביקשה מהם שיתפללו לרפואתה, הבת נרפאה ומאז התייחסה הגויה בכבוד גדול לחסידי ברסלב ולא הפריעה להם להכנס לחצרה ולהשתטח על הציון.

כאשר היה שם ר´ גדליה פריער הי"ו, בשנת תשכ"ו (הלא היא הנסיעה הראשונה בה הגיע אזרח חוץ לציון רבינו הק´ לאחר מלחמת העולם השניה), עדיין זכרה בעלת הדירה את הנס שאירע עימה, היא הרשתה לאנ"ש להכינס לציון בזוגות כדי שלא ימשכו תשומת לב והכינה ספסל לישיבה ומים לנטילת ידיים.

לכותב השורות, זכור סיפור אחר עם אותה גויה, אלא שהוא אינו מעיד על הנ"ל. כאשר הייתי שם (לקראת ראש השנה תשמ"ו), הדליקו אנ"ש נרות ליד הציון, הגויה, שכנראה חששה לביתה, יצאה החוצה וכיבתה אותם בצעקות נוראות, אלא שלא הפריעה יותר מזה ובד"כ אף לא יצאה החוצה.

הציון עד שנת תשנ"א.

רצפת שיש חלקה שמתחילה מהחלון השני של דירת מגורים ברחוב בילינסקיא פינת פושקינא בעיירה אומן.

כזה היה הציון עד שנת תשמ"ו (אאל"ט). אל הרצפה הזו, ששטחה היה, כאמור, שני מטר על 80 ס"מ, כספו כל אנ"ש ואליה היו נשואות העיניים בציפיה שהתבטאה בשירה שחזרה על עצמה כאשר גברו הכיסופים "מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ציונו הקדוש אומנה".

מעטים אמנם זכו להגיע, מנצלים כל פרצה אפשרית בכל מקום אפשרי כדי לדלג מעל חומת הברזל העצומה הפרושה "מטריאסט ועד שצ'צ'ין, מחוף הים הבלטי ועד חוף הים השחור", מהם נעצרו, נחקרו וגורשו תוך אזהרה שאם יתפסו שוב באוקראינה מר יהיה גורלם, מהם לא הצליחו כלל ומהם, המאושרים, שזכו לחטוף כמה דקות בציון.

באחת הפעמים, באחת הנסיעות האלה, בשנת תשמ"ו, היה גם ר' בנימין זאב קנפלמכר הי"ו, חסיד ברסלב ירושלמי שניחן בכשרון ציור. כאשר הגיע לציון וראה את השביל, הוא צייר עליו מסגרת וכתב באמצעה: "ציון רבינו הקדוש הננמ"ח מברסלב זיע"א", הכיתוב נשאר עד שנת תשנ"א.

הציון עד שנת תשנ"ח.

בשנת תשמ"ט כבר ביקרו באומן, בהיתר, כ-250 איש, מהם מחשובי אנ"ש כמו ר' אליעזר ברלנד, ר' יעקב מאיר שכטר, ר' משה קרמר, ר' נתן ליברמנש, ר' משה ביננשטוק ועוד.

בשנה שלאחר מכן, קרס מסך הברזל ונפל בקול דממה דקה שהרעישה את העולם. מיד לאחר נפילת המסך והקמת מדינת אוקראינה העצמאית, הוקם "הועד העולמי של חסידי ברסלב" שבראשו עמד אז הרב משה ביננשטוק הי"ו, הוא ייצג את רוב חסידי ברסלב ופעל לגאול ולשקם את הציון הקדוש ולהכין את התשתית לקיבוץ הקדוש על ציון רבינו ז"ל.

פעולתו הראשונה הייתה להקים מצבה על הציון, תוך כדי מגעים עם שלטונות אוקראינה על רכישת השטח (בניגוד לפרסומים, חסידי ברסלב לא קיבלו שום שטח או רכוש יהודי באומן, שטח הציון נקנה בדמים (תרתי משמע) מלאים משלטונות אוקראינה), ובשת תשנ"א הוקמה מצבה נמוכה, כ-10 ס"מ גובהה, מצבת שיש פשוטה וחלקה.

בשנת תשנ"ב הקים הרב ישראל מאיר גבאי מציבה גבוהה על הציון. אבל המצבה, שנבנתה בסגנון רוסי, התפרקה מיד לאחר הקמתה. לאחר מכן, בסיועו של הרב מיכל דורפמן, הוקמה מצבת שיש גבוהה שעמדה על הציון עד שנת תשנ"ח.

כל אותו זמן, התנהלו מגעים עם בעלי הדירות שעל הציון, במטרה לרכוש את הדירות ולהעבירם לרשות חסידי ברסלב, במטרה להרחיב את שטח הרחבה הסמוכה לציון, כך שתוכל לקלוט את אלפי החסידים שמספרם עלה משנה לשנה.

בעלי הדירות, בידען את ערך דירותיהן, ביקשו עבורן מחיר גבוה מאד, מה שעיכב עוד את הרכישה.

סוף דבר.

בשנת תשנ"ח הגיעו סוף סוף החסידים ובעלי הדירות להסכם. והדירות עברו לבעלותו של "הועד העולמי".

בו בזמן, החל "הועד" בבניית אוהל חדש ומרווח ובהקמת מציבה חדשה ומפוארת. הבעיות שעמדו לפניו היו רבות, משום שהאהל עומד על שטח בית החיים והיה עליו לבנות אהל בלא לפגוע בשום קבר בביה"ח.

יחד עם "אתרא קדישא" שהיא הגוף המקצועי ביותר בעולם בתחום השמירה על בתי עלמין ועל קברים, החל הועד לבנות את האהל הקיים כיום ואת מציבת השיש הקיימת כיום.

בדוק גם

ובסופיא-לא

…ובסופיא לא?!

"להיות באומן ולא להיות בסוֹפיא?" "אמר פעם: להיות באומן ולא להיות בסופיא? "אין אומן זיין …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים