וישלח

"ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו וכו'" (ליקו"ת תורה כ"ה)

ההתבודדות והשמחה

רבנו דיבר הרבה מגודל מעלת ההתבודדות, וראוי לכל אדם לשים אל ליבו את הדברים האלו ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בכל יום, והכלל הוא שראוי וטוב שיהיה לכל אחד בכל יום שעה של לב נשבר ושאר היממה יהיה בשמחה, אבל בכדי לזכות לשעה של לב נשבר צריכים להיות עשרים ושלוש שעות ביממה בשמחה, ולכן צריכים גם במשך השעה התבודדות לבקש להיות כל היום בשמחה.

ידוע בברסלב שהשעה התבודדות היא הבריח התיכון של כל היום, אבל אעפ"כ עדיין יש לנו עשרים ושלוש שעות שהם חלק נכבד מאוד מהיממה, וגם בהם יש ציווי של רבנו הקדוש להיות בשמחה, ולכן נראה לומר שעל זה צריך להיות עיקר ההתבודדות.

בספר כוכבי אור מסביר ר' אברהם ברבי נחמן על מעלת גודל השמחה וחשיבות ראיית הנקודות הטובות, ושצריכים לדעת שכל מצווה היא ניצחית, ואפילו רשע גמור שעשה מצווה אחת כל חייו, אפילו שיעבור כל מיני תיקונים וייסורים, כגון: גיהנום, עולם התוהו אלפי שנים וכו', יישאר לו לבסוף המצווה האחת הזו שעשה וממנה יהיה לו תענוג נצחי.

ורואים מכך שאע"פ שאדם חטא ופשע אפילו אם עשה כל ימי חייו רק מצווה אחת יש לו לשמוח על כך מאד, וזה נקרא מידת הנצח, כי נשאר לו מצוות נצחיות שחטף בזה העולם.

יש שאלה מפורסמת ששאלו חז"ל, האם נוח לו לאדם שנברא או נוח לו שלא נברא? והתירוץ הוא שבוודאי נוח לו לאדם בסוף שלא נברא, אבל עכשיו שכבר נברא יעסוק במצוות, ולכן יוצא שאפילו רשע יותר נוח לו שנברא גם אם עשה מצווה אחת, כי היא תישאר לו לעד ולנצח נצחים.

עוד מובא בשם ר' אברהם ברבי נחמן על מעשה מחכם ותם, שזו הייתה השמחה של התם שהיה שמח בתפילתו אע"פ שלא הייתה בשלמות כראוי.

רבנו מגלה לנו את היחס האמיתי בתוך היום שלנו, שעה של לב נשבר כנגד עשרים ושלוש שעות שצריכים להיות בשמחה, ולכן עיקר העבודה שצריכים להשקיע בה יותר היא השמחה (כי היחס הוא עשרים ושלוש כנגד שעה אחת של התבודדות).

ולכאורה נראה שהשמחה היא דבר שמובן מאליו, ומה צריך יותר מדי לדבר על זה, ובספר כוכבי אור יש קונטרס שלם של תפילות על השמחה, וכיצד להגיע להיות תמיד בשמחה, האם עד כדי כך זה קשה? והאמת היא שצריכים להשקיע בתפילה על השמחה, כי היום מזניחים את השמחה האמיתית מאד ורוב היום אדם נופל לעצבות ודכאון מכל דבר קטן שקורה לו, ואם לא הולכים עם הדרך של התם הקדוש, לשמוח אפילו במעט ולדעת שמעט זה הרבה, קשה לעבוד את ה' מתוך שמחה אמיתית.

המצב הרוחני בימינו הוא ירוד מאד, תחלואי הנפש הולכים ומתגברים מרגע לרגע, ומכיוון שאנו חולים גדולים מאד, לכן אנחנו צריכים כנגד תרופות חזקות מאד, והבעיה היא שלא תמיד יודעים את המינון הנכון, כי אם לוקחים את התרופה בצורה לא נכונה היא יכולה לפעול בדיוק הפוך.

ולכן צריכים להגיע לרופא הנפשות שזה רבנו הקדוש שהוא הצדיק האמת, כי הוא יודע לתת לכל אחד ואחד את המינון הנכון, ולכן רבינו אמר במעשה מז' בעטליר'ס: "ואני רופא אותה".

ומובא בליקו"ת תורה כ"ד ששאר היום יהיה בשמחה ושעה אחת יהיה עם לב נשבר, כי רבנו כותב שמלב נשבר יותר קל להגיע לעצבות, ולכן עדיף להיות כל היום בשמחה ולא יפחד שיגיע ע"י כך להוללות.

דרך האמצע

מובא ברמב"ם שאם אדם חלה בגלל שאכל מאכל לא בריא או בגלל אכילה מרובה תרופתו שיצום, כי כשאדם חולה תמיד צריך ללכת לכיוון הנגדי בשביל להתרפאות וכן גם ברפואת הנפש שאומרים למי שנפל לאן שנפל ללכת לצד השני בכדי לעשות תשובה, אבל צריכים לדעת שזו רק תרופה שאמורה להביא אותך לאיזון נפשי, אך אי אפשר להישאר בצד השני כל הזמן, וכן מובא ברמב"ם שקיצוניות זו לא הדרך (שמונה פרקים להרמב"ם, וכן בהלכות דעות).

כי התכלית היא לא להיות קיצוני, ומה שבהתחלה צריכים להתנהג באופן קיצוני, זה לצורך הרפואה, וזה שרבנו אמר לנו בלי חומרות, כי חומרה זה תרופה חזקה, והרב'ה רצה שלא נעשה חומרות, ולכן צריכים ללכת תמיד בצורה השווה, דהיינו בדרך האמצע, וכו', כי התורה היא תמימה משיבת נפש.

מובא ברמב"ם, כשהכסילים ראו שהחסידים עושים את אלה הפעולות של סיגוף ותעניות, עשו כמוהם וחשבו שהם טובות עבורם, ועינו את גופתם בכל מיני עינויים בחושבם שקנו לעצמם מעלה ומידה טובה, ובזה כביכול יתקרבו לה', כאילו ה' יתברך שונא את הגוף ורוצה לאבדו, ומתחילים לעשות סיגופים ותעניות וכו'

ולכן רבינו אמר לא לעשות תעניות, חוץ ממה שכתוב בשולחן ערוך, כי הטעות של העולם היא שהם לא ידעו שהתעניות של החסידים הגיעו להם מאהבת ה', ויש בעלי תשובה שרוצים בתחילת התשובה דווקא לעשות תעניות, ובטוחים שזה חובה, אבל החסידים הראשונים שעשו תענית עשו זאת כיון שהיו דבוקים בה', כי הם לא רצו באמת את העולם הזה.

וכל עוד שיש לאדם איזה הנאה מהעולם הזה הוא כבר מתרחק מה', אבל מה יעשה אדם והרי אינו יכול לאכול ולא להנות? אפשר לומר שההנאה צריכה להיות לשם שמים, וכן צריכים למעט את ההנאה עד כמה שאפשר.

וזה כלל חשוב מאד שצריכים להתרחק מחומרות יתרות, כי מי שאינו מתנהג על פי דעת חכמים ואינו מברר כל דבר עם רבו וחושב שהדרך היא להחמיר בכל דבר, דומה לאחד שלא יודע היטב את מלאכת הרפואה, לדוגמה רופאים שנותנים לחולה שעל ערש דווי תרופה, ואחד שצופה מהצד ורואה חושב שהתרופה מצילה אנשים, ולכן החליט שגם הוא צריך לקחת את התרופה, והאמת היא שכיון שהוא לא זקוק לתרופה הזו היא מזיקה לו, וכן הוא בעבודת הנפש שמי שבריא ולוקח תרופה שלא טובה לו היא מזיקה לו, לדוגמה התנהגות קיצוניות בבית גורמת לחוסר איזון, במקום להיות בריא וללכת מדרגה לדרגה. כי לקפוץ עשרים מדרגות בפעם אחת היא לא דרך נכונה. לבעל תשובה יש נטייה להתלהב יתר על המידה והוא רוצה להגיע למדרגה הכי גבוהה בלי לחכות ולהמתין, ולכן מי שלא לוקח את התרופות הנכונות במינון הנכון, ולא מתנהג על פי העצות הנכונות יהיה לו קשה מאד להבריא, ולכן כותב הרמב"ם שאדם יילך בדרך האמצע שזה המינון הנכון ולא ישכון בערים ובמדבריות ולא ילבש צמר ושיער, אלא יעשה הכל ביושר ובאמונה ובדרך האמצע.

ואע"פ שכתוב (ירמיה ט' א') "מי יתן לי במדבר מלון אורחים", מפרש הרמב"ם שהכוונה היא לחסידים אמיתיים, דהיינו שהאדם יודע שהוא באמת אוחז במדרגת חסיד, אבל אם אדם רק מדמיין שהוא חסיד ובעצם הוא צריך לקחת תרופות ורפואות של חולים, דהיינו שהוא בעצמו חולה, טובה לא תצמח מזה.. ולכן מי שבאמת אוחז במדרגה גבוהה זה טוב, כי זו המדרגה שלו, אבל מי שלא שייך לדרגה הזו, אז ע"י ריבוי החומרות הוא ייפול למרה שחורה, והיסוד הזה מובא כמה וכמה פעמים בכתבי רבנו שאדם צריך ללכת מדרגה לדרגה, וזוהי הדרך הנכונה שתביא את האדם לרפואת הנפש.

רצונות וכיסופים

ר' אברהם ברבי נחמן כותב שכוונת רבינו לגבי עבודת השמחה וההתבודדות שצריכים לתפוס את החוטרא (המקל) משני הקצוות, דהיינו מצד אחד עבודת השמחה מצד שני עבודה של לב נשבר, וזה לשונו: "שאף על פי שכוספים ומתגעגעים לזכור את התכלית אבל בכפלי כפלים לעומת זה צריכים להתגבר להיות בשמחה" כי ברצונות אדם צריך לכסוף להכי גבוה ומצד שני "ביותר בכפלי כפליים צריכים להתגבר בשמחה "בשמך יגילון כל היום" ולהיות שמח בכל נקודה ונקודה ובכל שערה ושערה כי שמחה היא מצווה שאין למעלה ממנה" עכ"ל.

עוד כותב רבי אברהם שאין תרופה יותר גדולה מהשמחה, ואע"פ שהיום אומרים שאדם שמח זה בשבילו כמו תרופה מרה, כי לא יודעים איך להיות בשמחה אמיתית, כי בדרך כלל שאומרים לאדם תהיה בשמחה, אז הוא מתחיל ליפול לעצבות (כי הוא לא מבין מה רוצים ממנו..) ויש לאדם הנאה להיכנס לתוך עצמו ולהתבודד, ולנבור בעצבות שלו, והעיקר לא להיות בשמחה.

עוד כתב שם: "כי כשגילה לנו האדמו"ר על מעלת התם הקדוש שבזכות השמחה זכה להגיע לתכלית במעלה עליונה לנבואת פנים בפנים ולהביט בתמונת השם להיות מנהיג על כל המנהיגים" עכ"ל.

רואים עד כמה גודל מעלת השמחה, וזו הייתה עבודתו של התם לשמוח בכל נקודה ונקודה אפילו במעט דמעט להיות שמח, כי מהמעשה של הבת מלך לומדים ממנה את עבודת הגעגועים שזה צד אחד של החוטרא, והצד השני של החוטרא היא עבודת התם שעבד על השמחה.

במעשה מבת מלך לא מוזכר עבודת השמחה כיוון שרבינו מדבר מעניין שבירת הכלים (והכוונה שיש יותר מדי אור, אי אפשר להכילו ולכן הכל נשבר), וזו הבחינה שהבת מלך נפלה אל הלא טוב והתחלת התיקון והעלייה של העולמות היא עבודת הכיסופים והגעגועים, וזו הכוונה "ובסוף הוציאה" דהיינו שצריכים לעלות מעבודת היראה לעבודת השמחה .

ולכן הסיפור הראשון מתחיל מבחינת היראה שזו השבירה, כנגד השעה התבודדות ולאחר כך ההמשך הוא בסיפור של התם שזו עבודת האהבה, שצריכים עשרים ושלוש שעות להיות בשמחה בה'.

"הרחק משכן רע"

דבר ידוע הוא לכולם וכבר סיפרו לנו זאת חז"ל הקדושים (פרקי אבות פרק א' משנה ז') שלא טוב לגור ליד שכן רע, ואדרבא צריך וכדאי להתרחק ממנו, והסיבה לכך היא שיכולים להיות מושפעים לרעה ע"י הקירבה אליו, והחכם עיניו בראשו למצוא תחבולות למיניהם בכדי להתרחק ממנו ולא לדבר איתו, כי ההתחברות איתו מסכנת את הקדושה של האדם ויכולה להביא לתוצאות הרסניות.

וזה מרומז בפרשת השבוע, כמ"ש: "וישלח יעקב מלאכים" וגו', כי יעקב חשש שאם ישלח אל עשו בני אדם, יוכל עשו לקלקלם ולהשפיעם לרעה, וזה מה שאמרו חז"ל "הרחק משכן רע", שיעקב לא רצה לסכן בני אדם בשליחות שלו, ולכן שלח אליו מלאכים.

אומר ר' בונים מפשיסחא שלכל אדם יש סביבו מלאכים, ואם הוא זוכה לקדש עצמו ולהתעלות במעלות הקדושה, הוא יכול בשעת צרה לשלוח את המלאכים, וזה מה שעשה יעקב אבינו כששלח את המלאכים שהקיפוהו.

מובא בפירוש רש"י (בראשית לב, ד' ה') שיעקב אמר לעשו עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, ופרש שם שלא למדתי ממעשיו הרעים, ומובא בספרים הקדושים שהכוונה היא שיעקב אמר על לבן שהוא עשה את כל מעשיו הרעים שהם כל העבירות והתאוות שלו בשיא הכח והחיות, ואני לא למדתי ממעשיו הרעים דהיינו שלא זכיתי לעבוד את ה' בכזאת חיות ושמחה כמו שלבן עושה את העבירות שלו, וזה אפשר ללמוד מהרשעים שכשהם עושים עבירות, הם עושים את זה עם כל הלב בחמימות, אבל אנחנו שעובדים את ה', נשארים עדיין קצת בקרירות, ולא עושים את המצוות מכל הלב לגמרי בתמימות גמורה.

כל רצונו של הס"מ שהוא שרו של עשו, היה לפגוע בזרע ההמשך של הקדושה, כמ"ש "ותקע כף ירך יעקב" וגו', ולכן רצה המלאך לפגוע דווקא בכף ירך יעקב כדי לפגוע בהמשך של עם ישראל. אך אעפ"כ יש להבין מדוע פחד יעקב מעשו, והתפלל לה' "הצילני נא מיד אחי מיד עשו", הרי הייתה לו הבטחה על השמירה בדרך? ואפשר לומר שגם לפי מדרגתו הגבוהה של יעקב אבינו, הוא היה צריך עוד קצת תפילות לה', כי כשנופל יראה אפילו על אדם גדול, זה בא לרמז לו שצריך להתחזק בביטחון בה' וזוכים לזה ע"י תפילה. וכן הוא אצל כל אחד ואחד, כשנופל ליראות נפולות, זה רמז להתחזק באמונה וביטחון בה', ולכן מתעוררים אצלו הפחדים, כי זה סימן שצריכים להתחזק בתפילה, וכאשר האדם מתגבר ומתחזק בתפילה, ע"י כך מתחזקת אצלו מידת הביטחון וכך אפשר להנצל מהיראות הנפולות.

דבר נוסף מעניין הוא, שעשו היה רשע, א"כ מדוע נתבע יעקב משמיא על כך שהחביא את דינה מפניו?

כתוב בשו"ע (אבן העזר) שאם נסגר שידוך ולאחר מכן התגלה שהחתן ירד מדרך היהדות מותר לבטל את השידוך, ולפי זה מותר היה ליעקב להחביא את דינה מעשו שהרי היה רשע, ואומר הסבא מסלבודקה שכתוב שעשו ניגש ליעקב, ומכיון שהייתה קירבה ליעקב בפגישה עימו, יכול היה לקרבו בזמן זה. ותירוץ נוסף ע"פ מ"ש (עובדיה א' י"ח) "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש" ומפרש רש"י שיוצא ניצוץ אחד מיוסף ומכלה את בית עשו, הניצוץ של יוסף יכול להכניע את עשו, ואמנם דינה באה מלאה אבל לפני כן הייתה אצל רחל והתחלפו הוולדות בינה לבין יוסף, וע"פ זה אפשר לומר שלדינה הייתה בחינה של יוסף, ולכן דווקא דינה שהיא גם רומזת על הדינים בשמה, דינה מלשון דין, היא זו שהיה בכוחה להכניע את עשו ועל כן נענש יעקב.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים