מקץ

הצדיק

פרשת מקץ חלה בדרך כלל בשבת חנוכה, כי יש קשר בין הפרשה לחג החנוכה.

השמש הוא הנר הכי חשוב בחנוכייה שהוא כנגד הצדיק בחינת יוסף, כי הוא זה שמדליק את שאר הנרות, ולכן הוא גבוה מכולם. הצדיק משפיע על כל העולם, ולכן כשיוסף ירד למצרים, כל העולם גלה אחריו למצרים כדי לשבור שם אוכל, כי כשיש לצדיק איזו ירידה הוא משפיע על כל העולם וכן להיפך, כשהצדיק בעלייה ע"י כך הוא מעלה את כולם למדרגה גבוהה יותר, כמו שבחנוכיה הנרות מקבלים את האש מן השמש שמרמז לצדיק, וכן כל הניסים קורים בזכות הצדיקים כגון מתתיהו ובניו, מרדכי ואסתר, וכמובא במדרש (תנחומא וישב ט') על פסוק "הים ראה וינוס" מה ראה? ארונו של יוסף.

"ויריצוהו מן הבור"

ויריצוהו לשון ריצה, כי כשמגיע הזמן הקצוב בשמיים לישועה, מן השמים מזרזים שהישועה תגיע במהרה.

יוסף הוא בחינת הצדיק הוא המשביר לכל העולם, וכל ירידתו למצרים הייתה לטובה, כמ"ש : "ויצאו ברכוש גדול..", וזה היה בזכותו של יוסף שצבר ממון רב במצרים מכל בני העולם בתקופת הרעב, ולכן כאשר יצאו ישראל מצרים, יצאו משם עם שלל רב.

וכן צריכים לדעת שכל מה שעובר על כל אחד ואחד זה לטובה, אף על פי שלא רואים זאת מיד, אבל ה' מסובב הכל לטובתנו.

השמחה

נחום "איש גם זו" היה רבו של ר' עקיבא ולכן היה במעלה גבוהה ממנו, ר' עקיבא אמר ש"הכל לטובה" דהיינו שלבסוף מכל הרע הקיים ודאי יצמח משהו טוב, כגון שמיתת החמור עזרה לו להינצל מן הליסטים וכו'.., אבל נחום איש גם זו הגיע להשגה גבוהה יותר שהרע בעצמו הוא טוב כמו שקרה לו שהחליפו לו את היהלומים בחול ולבסוף החול בעצמו נהפך לחרבות וחיצים, ובזכות זה ניצלו היהודים מהקיסר, ולכן אמר "גם זו לטובה" שגם הרע הוא טוב.

וכן רואים בפרשה שעצם הירידה של יוסף למצרים ולבית האסורים היא הטובה גופא כיוון שאם לא היה פותר את החלומות של השרים לא היו מביאים אותו לפרעה ולא היה זוכה להיות שליט בכל מצרים ולהחיות עם רב עם וכיוצא בזה.

"וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ"

מובא באחד הפירושים שיוסף ביקש משר המשקים שיזכיר אותו לפני פרעה, וניתן לפרש בצורה עמוקה יותר שיוסף דיבר עם ה' שיזכור אותו ויפקוד אותו, וזו למעשה הייתה כוונתו הפנימית, כי בוודאי שלא בטח בשר המשקים, אבל כיון שבחיצוניות היה נשמע שתולה הדבר בשר המשקים נענש על כך וישב עוד שנתיים בבית הכלא.

מובא בחיי מוהר"ן מעשה שסיפר רבינו בחנוכה (תקס"ט א') אחר הדלקת נר חנוכה:

 "בלילה אורח נכנס לבעל הבית"

האורח הוא בחינת הצדיק שיורד אל האדם שהוא בעל הבית ומאיר לו במקום שלו ומקרב אותו משם לה' יתברך.

"ושאל לבעל-הבית מאין פרנסתך, והשיב לו אין לי פרנסה קבועה בביתי רק מחייתי מן העולם"

מה הפרוש בזה שאמר לו בעל הבית שמחייתו מן העולם? ונראה לומר שמה שמתפרנס מן העולם מרמז על האדם שעדיין חיותו מגיעה מהעולם הזה, ורבינו הקדוש רצה ללמדנו שכל חיות האדם צריכה להיות מה' בגשמיות ורוחניות.

כי צריכים לדעת שכל מה שיש לנו בחיים זה מתנת חינם, ואת הכל ה' נותן לנו בחסדו הגדול בחינם, ולכן צריכים תמיד להודות לו ולהיות בשמחה, ולהתרחק מהרגשת עצמיות שנמשכת ממידת הגאוה, כי כל מה שיש לנו זה מתנה כנ"ל.

"ושאל לו מה אתה לומד והשיב לו, והיו משיחים יחד, עד שנכנסו בתוך שיחת דברים היוצאים מן הלב והתחיל הבעל הבית להשתוקק ולהתגעגע מאד איך משיגים ומגיעים לאיזה דבר מעלה שבקדושה"

רואים שע"י שדיבר עם הצדיק קיבל בעל הבית התעוררות לתשובה, מה שלפני כן לא היו כתוב שהיו לו כיסופים וגעגועים לה', ורק מזה שדיבר עם האורח שהוא בחינת הצדיק האמת, כבר התחיל בעל הבית לקבל רצונות וכיסופים לקדושה.

"אמר לו האורח אני אלמד עמך ותמה הבעל הבית והתחיל לחשוב אולי אינו בן אדם כלל, אך חזר וראה שהוא מדבר עמו כדרך בני אדם"

דבר ידוע הוא שבתחילה הצדיק מאיר אור גדול באדם בכדי לקרבו לקדושה, ולפעמים בעת שהצדיק מקרב אותנו זה נראה שהוא אינו בן אדם, כמובא בליקו"מ (תניינא תורה ע"ח) שלפעמים הצדיק הוא איש פשוט וכו'…, ולכן צריכים לדעת את האמת שהצדיק הוא בכלל לא פשוט, אלא שהוא יורד לבחינת פראסטיק בכדי לקרב אותנו ולהאיר בנו, וצריכים לזכור זאת כי לפעמים עלולים לטעות ולחשוב שהצדיק הוא חבר שלנו ואפשר להתרחק כך מהצדיק.

"אך תכף נתחזק האמונה אצלו להאמין בו. והתחיל תכף לקראו רבי, ואמר לו קדם כל אני מבקש ללמד מכם איך להתנהג בכבודכם ואין צריך לומר שאפגום ממש בכבודכם חס ושלום רק אעפ"כ בן אדם קשה לו להזהר לגמרי כראוי, על-כן אני רוצה שתלמדוני איך לנהג בכבודכם"

הדבר הראשון שצריכים בעבודת ה' הוא דרך ארץ, כמ"ש בפרקי אבות: "דרך ארץ קדמה לתורה…", ואם רוצים להתקרב לצדיק צריכים דרך ארץ, ולכן שאלו בעל הבית אני מבקש מכם שתלמדו אותי איך להתנהג בכבודכם.

ואת הדרך ארץ אנו צריכים ללמוד מהצדיק ולשאול לבקש את דעתו, כי הוא זכה לתיקון המידות ולדרך ארץ באמת.

"והשיב לו כעת אין לי פנאי, בעת אחר אבוא אצלך ואלמדך זאת, וכעת אני צריך לילך מכאן"

לפעמים הסיבה שהצדיק עוזב את האדם, היא מכיוון שלא היה לו מספיק כלים כדי לקבל כרגע את האור של הצדיק, וכל מה שאנו מתרחקים לפעמים מהצדיק זה מכוון משמיים לטובתנו בגלל שאין לנו מספיק כלים לקבל את אורו הגדול, ואם לא יהיה התרחקות יהיה לבסוף שבירת כלים ח"ו.

הרצונות והכיסופים הם הכלים הכי נפלאים שיש לאדם, ולכן אם רוצים להתקרב לצדיק צריכים לחזק את הרצון. ויש כמה עצות לחיזוק הרצון, ובמעשה שלנו רואים שזכה להתחזקות הרצון ע"י שיחת חברים, כמו שכתוב בתחילת הסיפור שעשה שיחת חברים עם הצדיק, וע"י כך התעורר אצלו רצון להתקרב לקדושה ולה' יתברך.

והאמת היא שגם את הכלים שהם הרצונות שיש לנו להתקרב לצדיק, אנחנו מקבלים מהצדיק בעצמו, כמובא בחיי מוהר"ן: "שמעתי שפעם אחת היה איש אחד מאנשי-שלומנו קובל לפניו מאד על חסרון פרנסתו. אמר לו רבנו זכרונו לברכה איני יודע איך יש לכם לב כזה לבלבל אותי בהבלי עולם הזה, הלא אני דומה כמי שהולך יומם ולילה במדבר, וחותר ומבקש לעשות ממדבר ישוב. כי בכל אחד מכם בלבו מדבר שממה מאין יושב, ואין שם מדור לשכינה ואני חותר ומבקש בכל עת לעשות איזה תיקון ומקום בלבבכם להיות שם מדור לשכינה. הלא כמה יגיעות צריכין לעשות מאילן סרק עב שקורין "דמב" לעשות ממנו כלים יפים וראויים לתשמיש אדם. כמה יגיעות צריכין לזה עד שמסתתין אותו ומנסרין אותו ומתקנין אותו במעצד ובשאר כלים הצריכין לזה. כמו כן ממש יגיעות כאלו צריך אני ליגע את עצמי עם כל אחד מכם לעשות עמו איזה תיקון. ואתם מבלבלין אותי בהבלים כאלה" עכ"ל.

רואים שהצדיק בונה לנו את הכלים שהם הרצונות והכיסופים, וכל זה בכדי שנוכל להתקרב אליו בצורה נכונה ולא נפול לקושיות למניהם. כי צריכים לדעת לא להתרגש מהעולם הזה, בפרט בענייני הפרנסה וכו'.., כי רבינו עסק בתיקון הנפשות ולכן אמר לאותו אחד מה אתה מטריד אותי בהבלי העולם הזה?

"ואמר לו גם על זה אני צריך ללמוד מכם כמה אני צריך ללוות אתכם"

כתוב בהלכה על מצוות לוויה, איך צריכים ללוות את האורח, כי אם רוצים להתקרב לצדיק וללוות אותו צריכים לדעת איך ובאיזה אופן שלא לפגוע בכבודו.

"ואמר לו עד אחר הפתח, והתחיל לחשב איך אצא עמו כי כעת אני עמו בין הבריות ואם אצא עמו לבדו מי יודע מי הוא"

הרב'ה מרמז לנו שאנחנו מונחים עדיין בתוך גשמיות והבלי העולם הזה, וזה מה שאמר לו "אני עמו בין הבריות…", ולכן היה לו פחד ללכת עם הצדיק, כי עדיין לא רצה להשליך את תאוותיו לגמרי.

"ושאל לו ואמר לו יש לי פחד לצאת עמכם השיב לו אם אני יכול כזאת ללמד עמך, גם עתה אם ארצה לעשות לך איזה דבר מי ימחה בידי"

כאן הצדיק רימז לו שהפחד שלו ללכת עמו לא מגיע מנקודת האמת, וזו עצת היצר הרע, והסביר לו שאם ירצה לעשות לו רעה אין זה משנה אם יבוא איתו או אם לא, כי גם אם ישאר בביתו מי ימחה בידו לעשות כרצונו.

כי יש מניעות רבות להתקרב לצדיק, והם בחינת כלל הבלבולים הקושיות והפחדים שמרחיקים את האדם מנקודת האמת שהיא ההתקרבות לצדיק.

"ויצא עמו מן הפתח. ואזי תכף חטף אותו והתחיל לפרוח עמו"

ומה שלא מתקרבים לצדיק כראוי, זה מכיון שאנו לא מפקירים עצמנו לגמרי למען הצדיק, לדוגמא יש אחד שמוכן לעשות בשביל הצדיק התבודדות, ויש מי שמוכן גם ללמוד ליקוטי מוהר"ן וכו'…, השאלה היא עד כמה אנו מוכנים להפקיר עצמנו למען הצדיק, ולהתמסר בכל הכוחות לעבודתו יתברך.

ורואים שכשהבעל הבית החליט להפקיר את עצמו והלך עם הצדיק, העלה אותו הצדיק למקומות אחרים לגמרי. כמו שאמר רבינו הקדוש לר' נתן "תפסתי אותך בשק", והשיב ר' נתן "תקשור אותי חזק", וכאן בסיפור זו אותה בחינה, מה שהצדיק "חטף אותו והתחיל לפרוח עימו".

ואע"פ שלא הפקרנו עצמנו לגמרי למען הצדיק, הצדיק ממשיך להאיר בנו בכל פעם מחדש, וכמו שמגיעה עלייה, גם לאחר מכן מגיעה ירידה, וצריך להחזיק חזק בכל הטלטולים, אבל ככל שעובר הזמן ועומדים בניסיונות ומפקירים עצמנו למען הצדיק ע"י כך הגוף מתחיל להזדכך, וגם הירידות הם כבר לא אותם ירידות כמו בתחילה, ובעניין זה מובא בליקו"מ (תורה כ"ב) שצריכים להאיר לגוף מההשגות של הנשמה, ולזה זוכים ע"י שמרחמים על בשר הגוף ומבטלים את התאוות הגשמיות.

"והיה קר לו ולקח מלבוש ונתן לו, ואמר לו קח זה המלבוש וייטב לך ויהיה לך אכילה ושתיה וכל טוב ותשב בביתך ופרח עמו"

המלבושים בעולם הבא הם התורה ומצוות כמובא בחז"ל שהציצית נקראת "חלוקא דרבנן" וכו', וכיון שהמלבושים שלנו לא תמיד מספיקים, כי מי יכול לומר שמקיים המצוות כראוי בתכלית השלמות לשם שמיים, ואינו מבטל תורה ותפילה כלל, לכן אנו צריכים לקבל מלבוש מהצדיק. ורואים שהצדיק אמר לו שע"י המלבוש שנתן לו יוכל לשבת גם בביתו, והבית הוא בחינת ארציות וגשמיות, דהיינו שע"י הלבוש שהצדיק נתן לו, לא יפול לגשמיות וארציות העולם הזה.

"בתוך כך הסתכל והנה הוא בביתו. ולא היה מאמין בעצמו שהוא בביתו, אך הסתכל והנה הוא מדבר עם בני אדם ואוכל ושותה כדרך העולם, בתוך כך חזר והסתכל והנה הוא פורח כבתחלה, חזר והסתכל והנה הוא בביתו, חזר והסתכל והנה הוא פורח, וכן היה מתנהג זמן רב, בתוך כך הסתכל מן החלון וראה את האורח הנ"ל והתחיל לבקש אותו מאד שיבוא אצלו, ואמר לו אין לי פנאי כי אני הולך אצלך"

הצדיק עוסק תמיד בתיקון הנשמות, ולכן השיב לו "אין לי פנאי כי אני הולך אצלך", דהיינו אני עוסק בתיקון הנשמה שלך, ולכן אין לו זמן להיות עכשיו איש פשוט בבחינת פראסטיק, כי לצדיק יש עבודות עליונות למעלה מהשגתנו.

"אמר לו זה בעצמו נפלאת בעיניי הרי אני כאן ומה זה שאתם הולכים אצלי. השיב לו בשעה שנתרצית לילך עמי ללוות אותי מן הפתח אז לקחתי ממך הנשמה ונתתי לה לבוש מן הגן-עדן התחתון והנפש רוח נשאר אצלך. ועל-כן כשאתה מדבק מחשבתך לשם אתה שם ואתה ממשיך הארה ממנו אליך, וכשאתה חוזר לכאן אתה כאן. ואיני יודע מאיזה עולם הוא, מעולם טוב הוא בודאי ועדין לא נגמר ולא נסתיים"

נראה לומר שיש כאן רמז על חנוכה, כי האורח שהוא הצדיק אמר לו שהיה לו נפש ורוח ושהוא המשיך לו נשמה, ונפש רוח זה ראשי תיבות נ"ר, רמז על נר החנוכה, ולכן אמר לו שהוא נותן לו נשמה, כי חנוכה הוא סוד הנשמה, כי שמונה ימי חנוכה אותיות נשמה, וביום השמיני של חנוכה מקבלים בחינת נשמה, כי הצדיק ממשיך לנו נשמה חדשה בחג החנוכה.

"וצריך לשמור את העין מכח המדמה. ואפילו מי שהוא טוב עין, צריך להשמר מזה. כמו שאנו רואים, כי אפלו מי שיש לו ראיה יפה, יכול לטעות, על ידי שרואה מרחוק, ונדמה לו להפך מן האמת. על כן צריך שמירה יתרה לזה.."  (ליקו"מ תורה נ"ד)

המדמה

בפרשה הקודמת סופר על מעשה יהודה שאז הבטיח לתמר גדי עזים, ויש לעיין מה עניין נתינת שעיר העזים? ונראה לומר שה"עיזים" מרמזים לאיש שעיר הוא עשו, ומובא בזוהר שעשו נטל שלושה חודשים מתוך חודשי השנה, טבת, תמוז ואב, נמצא שחודש טבת שייך לעשו הוא איש שעיר. ולכן יהודה אמר לתמר אני שולח לך גדי עזים, כי ע"י גדי העזים של יהודה שהוא שעיר אנו ניצלים מעשו שנטל לחלקו את חודש טבת, ולכן תמיד ראש חודש טבת חל בחנוכה, כי ע"י חנוכה ניצלים מהגדי עיזים.

ותמר ענתה ליהודה אם אתה רוצה להציל את חג החנוכה תביא לי את החותמת הפתילים והמטה, כמו שכתוב בהמשך המקרא: "הנה שלחתי הגדי" ולא מוזכר גדי עיזים, ונראה לומר שזה סימן שהמתיקו וכיפרו את מכירת יוסף שגם כן הייתה על ידי שמרחו את הכותנת בדם גדי עזים, ועל ידי זה זכו לחנוכה. וכל זה מתחיל מפרשת וישב ששם כתוב על הפתילים החותמת והמטה.

כתוב במדרש (שאילתא דרבי אחאי) "מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל ובעל הבית מצוייץ בטליתו ביניהם" עכ"ל.

רואים מדברי המדרש שיש קשר בין הציצית למזוזה ולחנוכייה, כי יש לשלושתם בחינה אחת והם צריכים להשתלב ביחד, שזה סוד פתילי הציצית והחנוכה שהם שמונה.

ביום השמיני הנקרא "זאת חנוכה" ממשיכים על ידי הדלקת החנוכייה את כל הי"ג מידות רחמים, ושמעתי ממורי ורבי הרא"ב שליט"א שגביע יוצא בגימטרייא "מתתיהו ובניו", וגם "מרדכי ואסתר", ועוד במילה גביע, יש את אותיות י"ג וע"ב שזה בגימטריא שלוש עשרה ושבעים ושתיים, ושבעים ושתיים פעמים שלוש עשרה יוצא בדיוק השם הקדוש תתקל"ו עם הכולל סוד הגביע.

מהשם תתקל"ו שהוא סוד הי"ג מידות רחמים, נמשך כל העניין של מתתיהו ובניו, ועניין זה מובא בדברי ר' נתן שגביע אותיות י"ג וע"ב שהם בחינת תליסר מכילתי דרחמי (שלוש עשרה מכילתות של רחמים), וכן מובא במגלה עמוקות (עמוד קע"ב) שהגביע זה סוד החסדים הגמורים, ובדומה לזה כתוב במדרש בראשית שאמר יוסף: "האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי לעבד ואתם עלו לשלום…" יצאה בת קול ואמרה "שלום לאוהבי תורתך..".

מובא בכתבי האר"י שביום האחרון של חנוכה נמשכים ע"י הדלקת הנרות שלוש עשרה מידות של רחמים, וכן מובא שם ש"להדליק נר חנוכה" יוצא ר"ת נחל, סוד הנחל נובע.

בכל יום מימיי החנוכה, נמשכת מידה אחת מי"ג מידות של רחמים, וב"זאת חנוכה" ממשיכים עוד חמש מידות (מנוצר עד נקה) ולכן קוראים אז את כל פרשת י"ב הנשיאים.

בחנוכה קוראים בתורה על חנוכת הבית שהיא כנגד שנים עשר השבטים, וזה כל סוד פרשת מקץ, ששנים עשר השבטים ירדו למצרים וכנגדם קוראים בחנוכה שנים עשר נשיאים, כי יורדים מטה מטה עד למצרים של כל אחד ואחד, וזה עניין חנוכה שמאיר את האור למקומות הנמוכים ביותר בכדי להעלותם למקום הגבוה ביותר.

וזה סוד הגביע שמרמז על חנוכה, כי בחנוכה יש שמונה גביעים, ולכן פך השמן שמצאו היה בחלקו של בנימין בבית המקדש, כי התורה מספרת שמצאו את הגביע באמתחתו של בנימין, ובמילה גביע מרומז י"ג מידות של רחמים וגם השם הקדוש ע"ב שעולה בגימטרייא חסד, דהיינו י"ג מידות של חסד.

מסביר ר' נתן בליקוטי הלכות את סוד נתינת חמש החליפות שנתן יוסף לבנימין, כי "חמש" זה אותיות שמ"ח, וזהו רמז על חנוכה, כי שמ"ח זה ר"ת, ח'ודש, מ'ילה, ש'בת שדווקא על מצוות אלו גזרו היוונים את גזרותיהם שלא לקיימן, וזה גם סוד החשמונאים שהוא בגימטריא "שמח בינה", וכן במילה חשמונאים מופיעה המילה שמ"ח, כי החשמונאים המשיכו את מידת השמחה לעם ישראל, וכן "מזמור שיר חנוכת הבית" גם כן ר"ת שמחה.

חנוכה, ט"ו בשבט ופורים זו בחינת אחת, והם כנגד הספירות נצח הוד יסוד (כמובא בכתבי האר"י ז"ל), נצח הוא כנגד חנוכה, הוד הוא כנגד פורים, וט"ו בשבט הוא כנגד ספירת היסוד. היום השמיני של חנוכה "זאת חנוכה" הוא כמו יום הכיפורים (והרבי כותב שזה תלוי בבקשת "סלח נא" של יום הכיפורים), וכתוב בספרים הקדושים שמי שלא עשה תשובה ביום כיפור יכול עדיין לחזור בתשובה, מכיון שהיום של "זאת חנוכה" הוא בחינת יום הכיפורים. ולכן בימים אלו אנו יכולים ממש לשנות את גזר הדין ולהפוך הכל לטובה, וזה זמן מסוגל לתשובה ולקבל על עצמנו קבלות טובות לעתיד, כי ביום "זאת חנוכה" נגמרת ההארה של החגים ומתחילה ההארה של חג הפורים, ולכן בחנוכה, ט"ו בשבט ובפורים יכולים לעשות התחלה חדשה יותר בנקל, כי חנוכה זה הסוף של החגים כנ"ל ומתחילה הארה של חג הפורים, וט"ו בשבט חל שלושים יום לפני פורים, ודורשין בהלכות החג קודם שלושים כנ"ל, וכן מספרים על ר' שמואל שפירא שהיה מתחיל חודש לפני כל חג לקרוא את הליקוטי תפילות על המועדים.

חנוכה ופורים הם נצח והוד, הם שני ריעים דלא מתפרשין זה מזה כנ"ל, ואפשר לומר שמה שאמר רבינו שעכשיו כל ההתחלות מפורים, באמת שורשן של הדברים כבר מתחיל מחנוכה, כי חנוכה זה הסוף של תקופת החגים (כידוע שבזאת חנוכה יש קבלת הפתקין) וכל ירידה היא תכלית העלייה ולכן הכל מתהפך לטובה ובחנוכה מתחילים התחלה חדשה לגמרי, וכל זה ע"י ההמתקות שנעשו בהדלקת נרות החנוכה.

המנהג הוא שמדליקים את נרות החנוכה בחנוכייה של כסף ולא של זהב, וכן מובא בפוסקים שיש מעלה להדליק בחנוכייה של כסף, ואפשר לומר שלכן יוסף שם לבנימין דווקא "גביע כסף" באמתחתו, רמז שצריכים להדליק בחנוכייה של כסף.

יוסף ציווה לשים את הגביע בפי אמתחת הקטן, וכידוע מצאו את פך השמן בחלקו של מזבח, שחלק זה היה שייך לבנימין וליהודה, וכתוב בפרשה "ויבוא יהודה ואחיו ביתה יוסף..", כי כאשר יש בעיות עם בנימין מיד מגיע יהודה לעזור, מכיון שהמזבח שייך לשניהם, כי גביע הכסף הוא בחינת חנוכה כנ"ל, ואם יש בעיה עם חנוכה מיד יהודה מגיע להציל את הגביע, בחינת נרות החנוכה שאותם המשיך יהודה לפני כן במעשה עם תמר כנ"ל.

יש לעיין מדוע כתוב בספרים שממשיכים י"ג מידות רחמים בזמן הדלקת הנרות? ונראה לומר שהמעלה הגבוהה היא להדליק את הנרות בגביעי כסף כי הם רומזים לסוד הגביע ששם יוסף לבנימין, וגביע הוא סוד המשכת הי"ג מידות רחמים כנ"ל.

בחנוכה אפשר לזכות לצאת מהמדמה, ומביא רבינו (ליקו"ת תורה ז') את הפסוק: "ויהי מקץ שנתיים ימים.." חלום שבע הפרות, שזה עניין תיקון המדמה, ופרשת מקץ שנופלת תמיד בחנוכה, מרמזת לכך שאפשר לצאת מהמדמה כיון שבחנוכה נמשכת מידת האמת, וע"י כך מתגברים על הדמיונות ועולים מהמדמה לשכל.

וזה סוד חנוכה, כי היוונים רצו להכניס את החכמה היוונית שלהם (שזה חכמות חיצוניות בחי' המדמה) ובכך לטמא את כל השכלים (שהם בחי' השמנים), ולכן באו מתתיהו ובניו שהם בגימטריא גביע כנ"ל שממנו נמשכים הי"ג מידות רחמים ועל ידיהן יוצאים מהמדמה של פרעה.

"בהעלותך את הנרות"

פרש"י שלך גדולה משלהם, ובזה מרומז עניין חנוכה, כי ה' אמר לו אתה תזכה שתמיד ידליקו נר חנוכה עד ביאת משיח, ואילו אצל הנשיאים אע"פ שהביאו את המתנות לבית המקדש, זה לא נשאר עד ביאת משיח.

בפרשת בהעלותך (ח', ב') כתוב על שבעה נרות, ואם כן איך זה נהיה פתאום שמונה נרות, וגם לפי קושיית הבית יוסף שהיה שמן ליום אחד לכן צריך שבעה נרות כי הנס היה לשבעה ימים? ומסביר ר' נתן ששבעת הנרות זה שבע מידות שבקדושה שזה סוד שבע הפרות הטובות והרעות ועוד יום אחד שהוא השורש הוא הבינה שלזה היה שמן ליום אחד.

כותב ר' פינחס מקוריץ בשם אור החיים על הפסוק: "ויהי מקץ שנתיים ימים" שפרעה חלם את החלום הזה שנתיים ימים בכל לילה ולילה וכל יום היה קם בבוקר ושוכח את החלום, ומסביר ר' פנחס שהיה ר' מנדל המגיד במדבר ולא היה מים, והוא היה תלמידו של הבעש"ט, ואמר לו הבעש"ט אם יהיה לך בטחון אמיתי בה' יתברך אז יהיה לך מים. וכן עשה ופתאום נזדמן להם ערל ושאלם אם פגעו בסוסים שנעלמו שלשה ימים והוא הביא להם לשתות, ושאל את הבעש"ט הרי הערל הזה ה' שלחו להביא לי מים, ומדוע הוא מסתובב כאן שלושה ימים עוד לפני שבאתי לידי ניסיון? ענה לו הבעש"ט שה' הזמין אותו מקודם, כי תמיד ה' מזמין לאדם רפואה למכה ואת כל הישועות לפני הזמן, ואם יהיה לך בטחון אמיתי בה' יתברך חסרונך יתמלא תכף ומיד.

והכלל הוא שהישועה כבר מוכנה לכל אדם, והאדם לא רואה שהיא לידו. נמצא שהכל תלוי באדם, כי הישועה כבר קיימת ואם תתחזק באמונה ובטחון תקבל את הישועה בוודאי.

יוסף בטח בשר המשקים ונענש על כך עד שהתחזק בביטחון בה', ובמשך שנתיים פרעה חלם את החלום בכל לילה, וכאשר היה ליוסף בטחון מושלם בה' יתברך לפי מדרגתו הגבוהה באותו רגע הריצו אותו מן הבור.

כי בעניין הפרנסה צריכים בכל פעם להתחזק במידת הביטחון, ובפרט כאשר נמצאים בבחינה של "תיכלה פרוטה מן הכיס". וגם בעבודת ה' צריכים להתחזק באמונה וביטחון, לדוגמה אם קמים מאוחר ומרגישים שיברון לב וכו'.., אסןר להישבר אלא צריך לדעת שע"י הלב נשבר נמשכת הישועה לאדם, כי ה' רוצה לראות שיש לנו אמונה ובטחון ושאנחנו לא נופלים לייאוש גם כשקשה לנו, כי כאשר מתחזקים באמונה ומתגברים על המחשבות הרעות וחושבים מחשבות טובות, ברגע אחד יכולים כל שערי הקדושה להיפתח.

לכאורה זה דבר פלא איך העם המצרי לא התקוממו ועשו מהפכה נגד פרעה, כי פרעה אמר לכולם לאגור אוכל במשך שבע שנים וכולם שמעו בקולו ובקול דברי יוסף?

בכדי לענות על זה נסביר את הקשר המיוחד שיש בין פרשיות ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש.

בפרשת ויגש כתוב:"את יהודה שלח להורות לפניו גשנה", גשנה ר"ת נ'ס ג'דול ה'יה ש'ם, רמז לחג החנוכה, כי יהודה רצה להמשיך את אור התורה, ופרש"י "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" דהיינו ששלחו לפתוח ישיבה, ומסביר השארית ישראל מוולדניק– ש"גשנה" בגימטרייא משיח שזה סוד הנחש, כי יוסף רצה להמשיך את התורה שזה עניין משיח, ע"י זה ששלח את יהודה לתקן בית תלמוד בגשנה, בכדי להכניע את הנחש שזה חכמת יון שרצו לטמא את כל השמנים שהם בחי' שכל התורה.

כתוב בשיחות הר"ן ש"גשנה" זה ר"ת נ'בדל, ג'לגל, ה'יולי, ש'פל שהם כנגד כל העולמות, ומזכיר שם באותה שיחה גם את עניין הסביבון (הדריידל) להמשיך את היושר בעיגולים, האור של המקיפים, האור של גשנה, האור של משיח, בכדי להמשיך את הניצוץ הראשון שזה הפח שמן הקטן, וע"י כך נמשך האור של החיה והיחידה, האור שנתהווה עוד לפני בריאת כל העולמות. שמעתי שהרא"ב שליט"א נוהג מיד לאחר הדלקת הנרות לסובב סביבון.

כי בבריאת העולם תחילה היה עיגולים וה' המשיך קו ישר מתחילת הבריאה, נמצא שהאור של חנוכה נמשך מתחילת הבריאה. וזה האור של "איה" (האור של המאמר הסתום כנגד ספירת הכתר) שיורד למטה מעשרה טפחים, וזוכים לכך מכיוון שבחנוכה עולים עד למעלה ובכח זה מאירים למטה. ולכן חנוכה מתאחד עם ט"ו בשבט ופורים, כי הם כולם בחינה אחת כנגד נצח הוד יסוד, ולכן בזמנים אלו יכולים להתחיל לתקן מהספירות האלו שהם כנגד המקומות הנמוכים .

את הקשר של פרשת "וישב" לומדים ממעשה יהודה ותמר כמו שלמדנו בזה במקום אחר על המשכת חג החנוכה על ידי יהודה אותיות הודיה ופתילותיו וחותמו והמטה, בפרשת "וישלח" כתוב שיעקב הלך להביא את הפחים הקטנים, שזה עניין השמן של חנוכה.. ובפרשת "ויצא" יעקב משח את האבנים, ור' נתן כותב שעניין משיחת האבנים הוא סוד המשכת השמן של חנוכה.

וחמש הפרשיות הנ"ל (ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש) הם סוד החמש, שגזרו היוונים לבטל את המצוות של ח'ודש מ'ילה ש'בת ראשי תיבות "חמ"ש" כנגד חמש חליפות שנתן יוסף לבנימין, והאחים התפלאו מדוע חמש ולא ידעו שיוסף ממשיך את סוד החנוכה סוד החמ"ש.

ר' פנחס מקוריץ כותב שיוסף נתן חמש חליפות שמלות, חמש ראשי תיבות ח'ודש מ'ילה ש'בת, חמש חליפות שיכול לכלול שמאל בימין ולכן יכול לבטל הדינים, ולכן גזרו היוונים על החדש המילה ושבת, וכשישראל הכניעו אותם נעשה מחמש אלו אותיות שמח (שמזמור שיר חנוכת הבית יוצא שמ"ח) ששמחו בנס שהוא בסוד החכמה שהוא י' ואם מצרפים אותיות שמח ואות יוד' יוצא משיח.

ולכן כשמדליקים נר חנוכה ממשיכים את אור הנשמה שהיא אותיות שמונה, כמובא בחיי מוהר"ן שיחה פ"ה שהצדיק המשיך לו את הנשמה, וממשיכים את האותיות של הנשמה לחנוכה ונהיה שמונה ימי חנוכה, ולכן באותו מעשה מגלה לו את האות ח' שהוא סוד הנשמה.

וזו ההתחלה של חנוכה שהיא סוד פרשת "מקץ" ורבינו מסביר בתורה נ"ד שכל מה שפרעה חלם זה הכל עניין חנוכה, רבינו מסביר "ויהי מקץ שנתיים ימים", חלום פרעה זה כח המדמה, כי חלם על הבהמות (הפרות), ורבינו אומר בתורה כ"ה שכח המדמה זה כח הבהמות, ושבחנוכה מסוגל ביותר ולהכניע את המדמה ולתקן אותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים