ויגש

השמירה בגלות

בפרשתנו ה' יתברך מבטיח ליעקב שלושה הבטחות, "ויאמר אלקים לישראל במראת הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני": "ויאמר אנכי האל אלקי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם": "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך": הבטחה ראשונה: " אל תירא מרדה מצרימה" אל תפחד לרדת למצרים, אל תפחד שמא תרד ברוחניות.

מובא בספר 'בית הלוי' פרוש הפסוק "אל תירא מרדה מצרימה וגו'" עם ישראל הוא עם היחידי שה' עושה לו ניסים שלא כדרך הטבע. יעקב חשש שעל ידי שירד למצרים שמא ההנהגה הזו תיפסק ועמים אחרים יזכו להנהגה ניסית, על כך ה' הבטיחו "אל תירא מרדה מצרימה". בברית בין הבתרים נגזר על זרעו של אברהם אבינו גלות, וכאשר קנה יעקב את הבכורה מעשו, ידע שזרעו יהיה זה שיעבור את הגלות, אך לא ידע בדיוק להיכן צריכים לרדת בגלות. וכיון שנתוודע לו שיהיה הגלות במצרים נתיירא שמא בניו לא יוכלו להיות כל כך הרבה שנים בשיעבוד, ועל כך הבטיחו ה' שלא יניחם להתקלקל לגמרי, ואם יצטרכו יוציאם קודם שיושלם הזמן. ההבטחה השנייה הבטיחו שיהיה עימו וגם יעלה אותו להיקבר בארץ ישראל, וכן את זרעו יעלה חזרה לארץ ישראל. ואפילו כאשר תהיה גאולה בבחינת "בעתה" – שהכוונה שהגאולה תתאחר, אעפ"כ לבסוף אעלה אותך, הכוונה לעם ישראל. ההבטחה השלישית "ויוסף ישית ידו על עיניך", הבטיחו שבזכות יוסף תהיה לו ברכה ושמירה, ובזה מרומז עניין ההתקשרות לצדיק, שע"י ההתקשרות לצדיק אע"פ שאדם מונח במדרגה תחתונה, הוא יכול לזכות בכח הצדיק להינצל מהרהורים ומחשבות זרות, וכן יש בזה גם סיעתא דשמיא לשמירת העיניים כמ"ש "ישית ידו על עיניך".

מובא בליקוטי הלכות (חנוכה ו') על הפסוק "אנוכי אעלך גם עלה": "וזהו, "אנכי ארד עמך וכו' ואנכי אעלך וכו'..", וכו' בחינת אנכי ה' אלקיך, בחינת אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה הנאמר בעת שירד הוא ובניו לגלות מצרים, שמרמז על י"ב נוסחאות התפלה בגלות מצרים, (כמבואר במאמר הנ"ל), ואז הבטיחו השם יתברך ליעקב, "אנכי ארד עמך ואנכי אעלך וכו'", כי על – ידי בחינת אנכי שייזכר האדם בכל מקום שהוא תיבת אנכי, הינו אנכי ה', כי השם יתברך נמצא בכל מקום ואזי בכל מקום שהוא יכול להתקרב להשם יתברך על ידי שידבר הדבור באמת לפי מדרגתו ואזי זה הדבור האמת יאיר לו, כי אמת הוא אור השם יתברך בעצמו כנ"ל, וזהו, "ואנכי אעלך גם עלה", עד כאן לשונו.

העניות

יש כביכול מחלוקת בין אברהם אבינו ליעקב אבינו, כי אברהם אמר ללוט "הפרד נא מעליי….", ולעומת זאת יעקב עשה ברית עם לבן. אבל האמת היא שצריכים לא להתחבר לרשעים, וכל הצרות שעבר על יעקב אבינו הגיעו לאחר הברית שכרת עם לבן, וגם מכירת יוסף השתלשלה מהברית הזו. אברכים היום סובלים מקשיים בפרנסה זה גם בגלל הברית עם לבן. לפי שמלחמתו של שרו של עשו עם יעקב הגיעה בגלל ברית זו, וכתוב שהמלאך פגע ליעקב בירכו, דהיינו שפגע לו בתמכי אורייתא, נמצא שכל הקושי בפרנסה שיש היום לעולם התורה הגיע מהברית שכרת יעקב עם לבן.

בכלל עניין הפרנסה מאוד קשה היום לאברכים, אבל צריכים לדעת שכך היא הדרך, וכמעט שאין דרך אחרת. רבנו הקדוש אמר או שלוקחים את הכסף מהאדם או שלוקחים את האדם מהכסף. אם אברך יהיה עשיר יהיה לו קשה להחזיק בלימוד כי מרבה נכסים מרבה דאגה. עשירות גדולה מצינו רק אצל גדולי הצדיקים כגון רבי יהודה הנשיא ורב אשי וכו' אבל אעפ"כ ברבות השנים אפשר לזכות לכלי של הביטחון שרבנו מספר עליו במעשה מאבידת בת מלך: "ואולי יהיה לך עתה מניעה מחמת ממון, על כן אני נותן לך כלי, כשתושיט ידך לתוכה תקבל משם מעות", וכן מובא בחיי מוהר"ן שרבנו נתן לנו שלוש מתנות מחלוקת, עניות, ושלא נרגיש טעם בעבירה. למרות שאברך עובר נסיונות רבים, אעפ"כ עיקר התפילה צריכה להיות על התורה ולא על הפרנסה.

"על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים"

מובא בילקוט שמעוני (בראשית ל"ז, קמ"ב) שמכרו את יוסף בעבור נעליים: "אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף לפיכך יהא כל אחד ואחד מכם מפריש בקע לגלגלת. וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף כל אחד ואחד מהם נטל שני כספים לקנות מנעלים לרגליהם שנאמר "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים" עכ"ל המדרש.

מה העניין בכך שמכרו את יוסף בעבור נעליים? התכלית של מעשי הצדיקים היא לתפור מנעלים לשכינה, ובזה עושים תיקון לשכינה ומחברים את המלאך סנד"ל ומט"ט (חנוך כנגד מט"ט ואליהו הנביא כנגד סנד"ל) חנוך תפר מנעליים לשכינה והיה פרוש מהעולם הזה לגמרי וזכה לעלות עם הגוף לגן עדן. חנוך היה ניצוץ של נשמות אליעזר, יוסף, ויהושע, כל מי שהתורה קוראת להם "נער", ולכן מכרו את יוסף בעבור נעליים, ויוסף הוא גם כן ניצוץ של חנוך. והנה חלק חשוב של תיקון מכירת יוסף עבור נעלים הוא לתקן הרגלים שבהם הנעליים ועיקר תיקון הרגלין הוא הליכה לדבר מצוה והיום אחד מדברי המצוה שיש בהם הליכה הוא הנסיעות לקירוב רחוקים ומי שזכה לזה היה שמואל הנביא כיון שהיה הולך עם חמורו בכל ארץ ישראל ומקים בתי דין, ובזה תיקן הרגלין, ולכן כתוב על שמואל ששקול כנגד משה ואהרון, שהם כנגד הספירות נצח והוד שתי הרגלין, וזה לפי שזכה לתיקון הרגלין.

הברית

כשעמדו השבטים מול יוסף במצרים, הראה להם יוסף שהוא מהול, ונשאלת השאלה מדוע? ומסביר בספר דגל מחנה אפרים (פרשת ויגש) "כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש היינו שאתם רואים שהלשון שלי קודש ולא פגמתי עדיין פי ולשוני והם שהיו יכולין להסתכל ולהבין זה בדברו עמם, והוא שפירש רש"י הראה להם המילה היינו כי זה תלוי בזה ברית המעור מכוון נגד ברית הלשון ובודאי מי ששומר פיו ולשונו מלדבר שקר אינו משקר בברית קדישא וזה נמשך מזה כמו שכתוב (תהלים ד', ג') תאהבון ריק "ריק" הוא אותיות קרי והיינו על ידי תבקשו כזב סלה כי ברית המעור תלוי בברית הלשון ולכך במה שהראה להם יוסף הצדיק שלשונו קדוש ולא פגם ח"ו לשונו והוא דבוק באמת ממילא הבינו שלא פגם ח"ו בברית קדישא והבן" עכ"ל. וכן מובא בספר יצירה (פרק ו' פיסקה ח') " וכיון שצפה אברהם אבינו ע"ה והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף ויצר ועלתה בידו, נגלה אליו אדון הכל הושיבו בחיקו ונשקו בראשו קראו אוהבו ושמו בשמו וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם שנאמ': "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". כרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והוא ברית מילה, כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון. קשר עשרים ושתים אותיות בלשונו, והמקום גילה לו סודו." עכ"ל. רואים שיוסף שדיבר בלשון הקודש, שיש בה קדושה ולכן צריך להיזהר מכל מיני "סלנגים" ודיבורים לא טובים, ולשמור על נקיות ושלמות דיבורו. כי כפי דיבורו של אדם אפשר לדעת היכן אוחז בשמירת הברית, כי ברית המעור וברית הלשון תלויים זה בזה.

'העוד אבי חי'

על הפסוק "העוד אבי חי" נשאלת שאלה הרי יהודה בוויכוחו עם יוסף היה חושש לצערו של אביו והרי תיכף בעת ביאתם בפעם השניה למצרים שאלם יוסף: "השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי" והם השיבו לו כי הוא חי, והלא מאז בואם למצרים עוד לא נסעו מזה, ומה מקום יש לשואלם עכשיו שנית? אלא שהתכוון להוכיחם על שציערו את אביהם במכרם אותו וכן זה דברי המדרש רבה (צג יג) "אמר אבא כהן ברדלא: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטנן של שבטים לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבא הקב"ה ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא שנאמר (תהלים נ') אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה". אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, דגם ביום הדין יהיה התוכחה לכל אחד ממעשיו על מעשיו ויהיו מעשיו נתפסים ממעשיו, היאך הם סותרים זה את זה, דעל כל עוון וחטא בפני עצמו סובר האדם שיש לו קצת תירוץ. אדם אומר לעצמו שלא קם בבוקר כי היה לו קשה, אבל יראו לו שבמקום אחר שהיתה לו עיסקה או טיול הוא קם מהר ובזריזות.

מעשה אבות סימן לבנים

מובא במדרש (רבה בראשית פר' ע"א, ה')  "רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה בעלי מסטירין בנימין "ישפה", יש פה, יודע במכירתו של יוסף ואינו מגיד שאול (ש"א י) ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אסתר (אסתר ב) אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה", עכ"ל המדרש, ניתן לראות שמעשי ההורים משפיעים על הילדים. וגם ניתן לראות שיהודה חוזר על כל סיפור הדברים שאמר ליוסף בפרשת מקץ, ולכאורה מה הועיל לו לחזור על דברים אלו וכי יוסף לא ידע אותם, אלא יהודה הוא בנו של יעקב שמידתו אמת, ויהודה הלך בדרכו ואימת את האמת וכאשר שמע יוסף דברים אלו לא יכול היה לעמוד מול האמת ואז התגלה לאחיו, ועוד לומדים מכאן שכאשר אדם אוחז באמת בעקשנות הוא ינצח את השקר, כי דברי אמת ניכרים.

מעלת הביזיונות

שמעתי בשם מורינו הרא"ב שליט"א שאמר שהזכות ששמרה על עם ישראל במצרים היא הביזיונות הגדולים שקיבל יוסף, וזכות זו עמדה לעם ישראל להושיעם במצרים. לפעמים מקבלים ביזיונות ולא יודעים איזה ישועות זוכים בזכותם בעתיד. כאשר נמצא הגביע באמתחת בנימין, אמרו לו אחיו "גנב בן גנבית". ובזכות הביזיונות שקיבל זכה שבית המקדש יהיה בחלקו, וזה לשון בעלי התוספות: "באותה שעה הכו השבטים את בנימין אחיהם בין כתפיו הכאה גדולה אמרו לו גנב בן גנבית, אמך גנבה התרפים. ולפי שהכוהו אחיו בין כתפיו זכה שנעשה אושפיזין לשכינה שנבנה בית המקדש בחלקו כדכתיב "ובין כתיפיו שכן", עכ"ל. רואים שבנימין שקיבל ביזיונות במצרים זכה שהשכינה תשרה בחלקו, וכן יהודה ע"י שערב את בנימין זכה גם כן לחלק מבית המקדש, כמובא במסכת סנהדרין, כי הייתה מלחמה בין יהודה ויוסף על בנימין, יהודה ע"י שערב את בנימין להשיבו לאביו זכה שהחלק ששייך לבנימין שהוא בית המקדש יתחלק עימו, וזה מכיוון שערב את בנימין מה שאין כן אצל יוסף.

מקובל לומר בפי אנ"ש שבעבודת ה' כמעט שאי אפשר לעלות מדרגות ללא הביזיונות, כי הרבה פעמים אדם נופל בעבודת ה' ומנסה שוב, ועוד פעם נופל וזה גם כן ביזיונות שיש לו מעצמו, שאינו מקבל מה' יתברך מה שמצפה לקבל מאיתו, ולבסוף דווקא ע"י הביזיונות הוא עולה. ובהרבה סיפורי צדיקים רבים שמענו על צדיקים שהיו מחפשים ומבקשים ביזיונות, כי אפשר ע"י כך לעלות מדרגות בקדושה מהר מאד, וגם ההתקרבות בעצמה לצדיק באה לרוב ע"י ביזיונות.

"ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה.."

"גשנה" זה בגימטריא "חשן", וגם גימטריא "משיח" (שיהודה זוכה שיצא ממנו משיח). ורש"י פרש "להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה." וכן כתוב על יהודה שהיה בחלקו סנהדרין שזה העניין של לימוד התורה, והסנהדרין לא יכול להתקיים מבלי שתשרה שם השכינה ולכן הסנהדרין היה בבית המקדש, ולזה זכה בנימין ששכינה שורה בחלקו. וזה שכתוב בגמרא (קידושין דף ל') "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש…", ויהודה אכן פתח ישיבה (כמבואר ברש"י), כי כשעובר על האדם לא צריך לברוח לשום מקום, אלא להיכנס לישיבה ולפתוח שוב את הספר, וע"י זה מסתלק היצר הרע.

פנימיותו של יוסף

מה פרוש "ראותי את פניך כי עודך חי"? "פניך" מרמז על הפנימיות, שיוסף נשאר בפנימיותו כפי שהיה לפני שירד למצרים. וכן משמע באור החיים הקדוש (פרשת ויגש) "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי וכו' " כי אע"פ שכבר האמין שהוא חי בסימן העגלות כמאמרם ז"ל (בראשית רבה צ"ד, ג') מכל מקום לא היה מאמין אם לא נפגם ח"ו צדקתו ועודנו בשלימותו עד אחרי ראותו את דמות פניו והכיר שעדיין בצדקתו עומד ונקרא חי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים