איש חסיד היה

אבא רבי גדליה

האחים הרה"ח רבי אליעזר מרדכי קעניג והרב רבי אפרים מספרים על 'אבא' הרה"ח רבי גדליה אהרון קעניג זצ"ל.

 

הרה"ח רבי גדליה אהרן קעניג זצ"ל (באדיבות נכון 'הר המור')
הרה"ח רבי גדליה אהרן קעניג זצ"ל (באדיבות נכון 'הר המור')

 

ציונו של רבי שמעון בר יוחאי עמוס היה עד אפס מקום. עומדים צפופים ומשתחווים צפופים. זה לא הפריע להשתפכות התפילה, לנוסח המתנגן. התפילה נמשכת שעות ארוכות אך הזמן לא נמדד ולא מורגש. לאחר התפילה יוצאים היו אנ"ש לסעוד את נפשם ולנוח קמעא עד למנחה ותשליך. הם נכנסים ל'אוהלי האוכל והשינה'.

כך בכל שנה עת שערי ציון המצוינת סגורים היו על מסגר ובריח, היו עושים דרכם מאות מחסידי ברסלב מירונה. מקום ראוי, לא היה לאכלס את הבאים. הרה"ח רבי גדליה קעניג שנשא בעול הקיבוץ כולו, דאג לבניית אוהלים ארעיים עבור הבאים. לאחר כמה שנים, מספר בנו רבי אלעזר מרדכי: נשאל 'אבא' 'מדוע אינכם בונים מבנה קבע גדול ומכובד' לא נאה ולא יפה להיות כאורח ארעי באוהל מידי שנה בשנה: ענה רבי גדליה בפנים בוערות "אנחנו נמצאים במירון באופן ארעי ממש, כל תקוותינו ותפילתנו במשך השנה הוא לזכות לפתיחת שערי ציון לנסוע לציון הקדוש אומנה ולהתפלל "עימו" יחד ברננה. 'מבנים קבועים נבנה באומן לא במירון'.

נתחיל משנות ילדותו והתקרבותו לברסלב 'היכן הכל התחיל'?

הרה"ח רבי אלעזר: סבא ר' אלעזר מרדכי נולד בלוד'ז שבפולין, והיה מסתובב בחצרות כל הרב'ס דאז, והיה מקורב יותר לחסידי קוז'ניץ (פוריסוב). לסבא היו כיסופים וגעגועים עזים לעלות לארץ ישראל והוא נכנס ושאל רשות וברכה מגדולי הדור והאדמורי"ם דאז, אך הם לא נתנו לו רשות לעלות לארץ ישראל. אבל הדבר היה בנפשו, פעם הוא דיבר עם הרבי מגור ה'אמרי אמת', שאמר לו שילך לשאול את פי הרב'ה שלו אם לנסוע, ענה לו סבא: אפילו אם הרב'ה שלי יאמר לי לא לנסוע אני בוודאי אסע".

רבי אלעזר מרדכי קעניג שליט"א
רבי אלעזר מרדכי קעניג שליט"א

צריך לזכור שהתקופה הייתה בזמן מלחמת העולם הראשונה, וקרבות השתוללו בכל מקום, וארץ ישראל אז הייתה מדבר שממה, ורעב ומחסור שררו בה תדיר.

רבי אפרים: סיפור מעניין יש על הסבא (מצד האמא) שכשהוא לקח חתן לביתו את ר' אלעזר מרדכי (בזיו"ש), הוא רצה שיבוא לגור בגבעת שאול, סבא התנה איתו שני תנאים: תנאי ראשון שיבנה בית מדרש ותנאי שני שיבנה מקווה. ואכן הוא בנה שם מקווה ובית מדרש (ששימש שנים רבות את חסידי ברסלב לתפילת ותיקין).

'אבא' גדל בבית חסידי, וינק כל ימי נערותו מלוא חופניים של יראת שמים וחינך את בניו להתמדה עצומה ולקדושה. לסבא לא הייתה כל התנגדות חלילה לחסידי ברסלב, ויתרה מכך 'אבא' היה מספר שעל שולחנו היה תדיר מונח הסה"ק – 'ספר המידות' ו'ליקוטי תפילות'.

פעם 'אבא' סיפר לי, שאחיו שהיה יותר גדול, רבי ירחמיאל משה (אביו של הרה"ח רבי נתן צבי קעניג זצ"ל) הוא הלך ללמוד בימים ההם בלומז'ה, יום אחד כשחזר לבית ראה על השולחן את ה'ליקוטי תפילות', הוא אמר בקול מעט מזלזל: "חכמה לכתוב תפילות? חבורה להגיד זה חכמה!". מיד גער בו הסבא ואמר: בא בבקשה קח עט ביד ונראה אותך כותב תפילה אחת. כשמישהו בא קצת לזלזל פתאום ראו אצל הסבא את הערכה שלו והדבקות שלו בליקוטי תפילות. רבי נתן היה אומר שליקוטי תפילות זה רוח הקודש זה לא סתם לכתוב תפילות.

ההתקרבות

בשנים ההם שנות התר"ץ 'ארי עלה מבבל' הלא הוא הגאון החסיד רבי אברהם שטערינהארץ (כוכב לב) זצ"ל, נין ונכד למוהרנ"ת ולהגה"ח רבי נחמן מטשהערין זצ"ל, שנים כסף והתגעגע לארץ הקודש ובחודש אדר תרצ"ו עגנה ספינתו בעיר חיפה. רבי אברהם השתקע מיד בירושלים והפך במהרה לראש החבורה.

אחד מתלמידיו הנאמנים שהיה קשור אליו בכל לב היה הרה"ח רבי חיים ברוך טרנובסקי ז"ל. שהיה בעליו של בית החולים לתשושי נפש בגבעת שאול. קשר מיוחד היה לרבי חיים ברוך עם משפחת קעניג. ובעל עת מצוא היה מגיע לבקר בביתם, ועיניו החדות שמו לב על הבחור הצעיר השוקד על התורה יומם ולילה, וחשב בליבו לקרבו לרבי אברהם.

yaron013
רבי אפריים קעניג שליט"א

רבי אפרים: בכל שבוע ביום חמישי נהג ר' חיים ברוך לשלוח 'פדיון נפש' לרבי אברהם, יום אחד הוא אמר ל'אבא', שקשה לו ללכת מהעיר עד למקום מגוריו של רבי אברהם ושילך הוא בשליחותו.

רבי אלעזר: 'אבא' היה מספר על הפגישה שהראשונה שלהם: באותה תקופה למד 'אבא' מסכתא נדרים וכשהוא נכנס לרבי אברהם, רבי אברהם התחיל ללמוד איתו. 'אבא' שכבר היה מונח בסוגיה ראה דבר פלא, איך ר' אברהם לומד את אותם הדברים אבל בצורה מיוחדת עם כזו מתיקות עם כזה חן 'הוא פשוט היה חי את הגמרא'. בכלל הדבר היה פלא בעיניו, מחמת שבאותה תקופה אמרו תמיד שאין החסידים יודעים ללמוד וכו', ופתאום 'אבא' ראה כזו למדנות, כזה עיון מיוחד שהיה לרבי אברהם זה גרם לו להתפעלות עצומה. רבי אברהם בדבריו הנעימים שינה לו את כל המבט וההסתכלות על העולם.

רבי אפרים: ההתקרבות הייתה ממש בתמימות. 'אבא' שהוקסם כאמור מאישיותו של ר' אברהם, שבד בבד האיר את עיניו באוצרותיה המופלאים של ברסלב, החליט באותם ימים פה אשב כי איוותיה, "בו אדבק", ומאז נקשר אליו בעבותות אהבה וחיבה. "אבא' נצמד אליו והיה יד ימינו ממש'. דולה היה מתורת רבו – מתורותיו של רבינו הקדוש יום וליל, עד שהפך מהרה לתלמידו המובהק ולחסיד ברסלב ברמ"ח אבריו.

רבי אלעזר: 'אבא' סיפר לנו כמה פעמים על הדבקות של ר' אברהם בלימוד התורה. פעם אחת בא אבא לביתו של רבי אברהם, הבית שלו היה בבתי מחסה, בבית היו חלונות רחבים. הוא סיפר, שהוא דפק בדלת ואף אחד לא ענה, כך משך כמה דקות, ולא עונים. 'אבא' ניסה לפתוח את הדלת וראה שהיא פתוחה. 'אבא' נכנס ורואה את רבי אברהם לומד בקול רם ב'שולחן ערוך', השולחן ערוך היה מונח על החלון וליד החלון היה שולחן קטן והוא היה נשען על זה ולומד. וכך משך זמן ארוך הוא ישב ולמד ולא שם לב כלל ש'אבא' נכנס וכו'.

רבי אלעזר: רבי חיים ברוך לא רק היה השליח הטוב לרבי אברהם אלא היה יוצא עם אבינו בלילות והיו הולכים בשדות ובהרים בהתבודדות ובתפילות.

היכן למד אבא בשנים האלו?

רבי אפרים: בתקופה ההיא היו ישיבות בודדות בירושלים. אבא למד בתלמוד תורה 'תורה ויראה' לאחר מכן בישיבת 'תורת אמת' חב"ד, ובישיבת חברון גם למד שנה אחת (אביו פחד שימשיך ללמוד שם מחמת ההתנגדות שהייתה אז לברסלב).

רבי אלעזר: יש על 'אבא' סיפור מאפיין את חסידי ברסלב דאז שהתקרבו והלכו בפשיטות ובתמימות מאין כמוה. בתקופה ההיא הבחורים בישיבות היו כולם מעשנים, כך היה בדור הקודם. 'אבא' שהתחיל ללמוד אז בסה"ק 'חיי מוהר"ן', ראה שהרב'ה הקפיד שלא לעשן, באותו הרגע הפסיק 'אבא' לעשן עד יום פטירתו. היום אומרים שאין מה לעשות מחפשים כל מיני שיטות שונות, כל מיני תחבולות כיצד להפסיק לעשן. 'אבא' בתמימות התקרבותו, לא היה צריך כלום 'אם הרב'ה הקפיד ואמר לא לעשן, איך אפשר בכלל לעשן'.

אתם שגדלתם בבית של 'אבא', ספרו לנו מה אתם זוכרים, כיצד 'אבא' היה חי את רבינו הקדוש, את המהות של ברסלב ואת הדרך שלה.

רבי אלעזר: אבא סיפר שרבי אברהם הרי גדל אצל הנכדים של רבי נתן, והוא מספר שבכל פעולה שהם היו עושים הם היו אומרים 'אבא היה עושה כך', 'פה אבא היה נוהג כך'. אותו דבר היה לנו עם אבא הוא המשיך את אותה הדבקות, את כל מה שהוא ראה ולמד אצל רבי אברהם.

ביתר הסבר מסבירים: צריך להבין ש'אבא' בנה את ביתו באופן שהחסידות לא היה דבר נפרד מהחיים – זה היה החיים. כל נשימה, כל פעולה הייתה בדרכו של הרב'ה. אם זה התפילות במיוחד בשבת, אם זה הזמירות שבת, הסיפורים ש'אבא' היה מספר לנו בתור ילדים. כל החיות כל העבודה זה היה בדרך של הרב'ה, לא היה צריך להדגיש את זה. פשוט לא היה דבר אחר.

בשלב מסוים התחילו להתקרב ולהסתופף בצילו של 'אבא' מה אתם זוכרים

רבי אלעזר: היו שהתחילו להתקרב ל'אבא', וחפצו מאוד שיאמר להם שיעורים. כך התחילו שיעורים בבית. היו כמה סוגי שיעורים, היו לבחורים בני ישיבות והייתה קבוצה שהייתה באה מישיבת חברון. לאברכים, וכל מיני מקורבים שהיו באים לשעורים לשמוע.

כל השיעורים היו בבית?

רבי אפרים: כן. היו יושבים סביב הפתילייה ולומדים. אני זוכר שהייתי ילד קטן כבן חמש, כבר הלכתי לישון הייתי במיטתי, והיו נכנסים אנשים לשיעורים. כך היה מתנהל הבית.

רבי אלעזר: על אף התלמידים שהתקבצו סביבו הוא תמיד נשאר 'רבי גדליה'. האופי לא השתנה נשארה בו תמיד הפשטות והתמימות. צריך לדעת שאנחנו חיים היום בעולם של התפתחות גדולה מאד מה שלא היה פעם. פעם היה הכול בפשטות, בלי שום רעש וכלום. העיקר היה עבודת ה'. הכול היה עבודה. 'אבא היה מוקדם בבוקר כבר יוצא לתפילות, לישיבה, ובין כך ובין כך היה אומר פה שיעור וכאן שיעור. זה היה חלק מהחיים לא עשו מזה עבודה ורעש.

יש הרבה אנשים שבאו אל 'אבא' רבי גדליה מבולבלים והוא עזר להם בכל מיני דברים כל אחד עם ה'פעקלע' שלו, אצל רבי גדליה הם מצאו נחמה. עד כדי כך שיש כאלו שקראו לו אבא!

רבי אלעזר: 'אבא' האמין בכל נימי נפשו, וזה התבטא בכל רמ"ח אבריו, בכל מעשיו ודיבוריו, שכל יהודי זה נשמה מיוחדת במינה והוא ממש חלק אלוק ממעל. הוא אמר אי אפשר להגיע לכל אחד ואחד, אבל מהמקום שלו כל מה שאפשר זה דבר מאד גדול. כך שיוכל ללכת לבד יותר. 'אבא לא היה מפחד, היה כדאי לו להשקיע בבן אדם במקום ששם הוא נמצא ולהאיר לו שם.

רבי אפרים: ה'אהבת ישראל' שהייתה לו זה היה משהו שלא רואים משהו נדיר ממש. והכול היה עם 'ישוב הדעת' ברוגע. זה מה שאנשים מכל הסוגים והחצרות התלהבו ממנו. ככלל כל החסידים ואף המתנגדים ידעו שלקבל עצה טובה זה מ'חסיד ברסלב', הפשטות והתמימות והישוב הדעת הנפלא שאפיין את חסידי ברסלב בפרט בדור ההוא היה לשם דבר.

 

אלו 'עבודות' של חסיד ברסלב אתם זוכרים כילדים?

שני האחים משיבים יחדיו, בזיכרון מוחשי וצלול מספרים הם על התיקוני חצות הנוראים שהיה עורך רבי גדליה. "עד היום אנו זוכרים כיצד היה יושב על הרצפה בבית ומקונן על בית המקדש, הדבר נחקק לנו בזיכרון עד עולם".

רבי אלעזר: כמו שאמרנו קודם כל ההתנהגות שלו הייתה אצילית. אפילו בעת האוכל זה לא היה 'אוכל' זו הייתה עבודת ה' לגמרי. היינו ילדים, היינו יושבים איתו לאכול, תמיד היה אוכל ביראה עם החליפה והכובע. אני זוכר איך היה מכין את המלח, איך היה נוטל את ידיו זה דברים שנחקקים, הוא היה אוכל בזריזות ולא היה מדבר כלל בעת אכילתו. האוכל עצמו היה בטל סביב העבודה של הנטילת ידיים הברכת המזון. כך היה לפני שהולכים לישון הקריאת שמע וכו'. זה דברים פשוטים אבל עצם ההנהגה היום יומית הייתה מלאת השראה, הייתה כולה עבודת ה' ממש.

עוד מהיותנו ילדים קטנים לקח אותנו 'אבא' והרגיל אותנו להתבודד ולפרש שיחתנו ע"פ השדה. אני זוכר שהוא היה לפעמים משתמש בלשון 'בואו נלך לטייל'. כך הוא היה אומר שנרגיש שמחה וקלות ללכת.

רבי אפרים: חלק מהעבודות שלו בשדה לא ראינו ולכאורה אף אדם לא זכה לראות. משאלה שפעם שאל אותו מישהו, אפשר היה ללמוד מעט על דרכיו. 'אבא דיבר פעם בסביבות ל"ג בעומר על הגדלות של רבי שמעון בר יוחאי והזכיר שישב שלוש עשרה שנים במערה. אחד המשתתפים שאל את 'אבא': אתה היית יכול לשבת שלוש עשרה שעות במערה? ענה לו 'אבא': לא! שלוש עשרה שנים בוודאי לא, 'פעם ישבתי כמה שעות במערה ואחר כך הייתי צריך לשכב כמה חודשים במיטה (כנראה בגלל הבעיות הנשימה שהיו לו).

'גאון בכתיבה'

'אבא הייתה לו גם 'שמירת הזמן' מיוחדת במינה, הוא לא הפסיד אף דקה, הכול היה מחושב ומסודר. ובאופן מיוחד היה חס גם על 'שמירת הזמן' של השני. היו הרבה אנשים צעירים ומבוגרים, שהיו דופקים בדלת, אם זה ללמוד ספרי רביז"ל, או אנשים קשי יום שחיפשו אצל 'אבא' מזור ותרופה. מעולם 'אבא' לא נתן לאנשים לחכות, תמיד השתדל מיד לענות לכל פונה, ולא משנה כמה זמן זה היה לוקח.

כידוע רבי גדליה היה 'גאון' בכתיבה, והיה משיב מיד שנה אלפי תשובות לשואלים. בני הנעורים ועוד רבים היו שולחים לו מכתבים על מעברים ומשברים, והיו רבים שהיו כותבים שיכתוב להם דברי חיזוק וכדו'. רבי גדליה בפשטותו היה יושב וכותב להם מכתבים ארוכים מיני ים עד השעות הקטנות של הלילה, מחזקם בדברי רביז"ל ונוטע בהם תקווה. יש רבים היום שחייבים לו את חייהם הרוחניים.

רבי אלעזר: אנשי בשורה אנו היום, ובס"ד אחרי החגים אנו מוציאם ספר של שני כרכים ובו  אסופת מכתבים שכתב לבני הנעורים במגוון נושאים.

רבי אפרים: אני זוכר לילות רבים את 'אבא'. אני הייתי הולך לישון בערך בשעה שמונה והוא היה שקוע בכתיבתו. הייתי יכול לקום בשעה עשר, שתים עשרה, הוא עדיין היה באותה התנוחה של כתיבה. היינו קמים לפנות בוקר והוא עוד עדיין היה כותב. לכל אדם באשר הוא 'אבא' היה משיב לשאלות.

באדיבות מכון 'הר המור'
באדיבות מכון 'הר המור'

מה הייתה מהות הקשר של 'אבא' עם גדולי ישראל

רבי אפרים: כדברי רבינו הקדוש, אבא כיבד את כל גדולי ישראל והיה הולך לראות את כולם, וכולם מאד כיבדו והחשיבו את 'אבא' (הדברים באים מעט לידי ביטוי בהסכמות לספרו 'חיי נפש' שחברי בד"ץ 'העדה החרדית' זצ"ל כותבים על דבריו "והדברים יורדים ונוקבים וצריך לעיין בהם ולקרותם תמיד" וכן הגר"ש וואזנר שליט"א כותב לו "חשיבנא שחיבור הזה יהיה בו תועלת מרובה בדרא הדין לחזק מאד יסודי האמונה").

רבי אלעזר: כידוע 'אבא' היה בקי גדול מאוד בספרי קבלה, הקבלה הייתה חלק בלתי נפרד ממנו, הוא חי את זה ממש. חלק מלימודו ועיונו קיבל מגדול המקובלים בירושלים בעת ההיא, מהצדיק רבי מרדכי שרעבי זצ"ל.

כל חייו נעו לפי תורת רביז"ל – לפי הליקוטי מוהר"ן שידע אותו בעל פה חי אותו ודש בו. החידושים שחידש בליקוטי מוהר"ן היו גם על פי קבלה עמוקים מיני ים ועוד חזון למועד שיראו אור.

רבי אפרים: 'אבא' היה אומר לי שאם הוא היה רוצה להתפלל בכוונה עם פירוש המילות הוא היה הולך לישיבתו של הרב שרעבי. שם תפילת שמונה עשרה של 'מנחה' הייתה לוקחת לפחות שעה. אמנם 'אבא' היה מתפלל על פי פשט כפי שציווה לנו הרב'ה, אבל בכל מקום היו ממהרים בתפילה ו'אבא' לא היה רוצה להפסיד 'קדושה', לכן היה מתפלל שם, שאפשר היה להאריך מאוד.

רבי אלעזר: אני הכרתי שם כמה אנשים שסיפרו לי שהם זוכרים כמה פעמים, ש'אבא' עוד לא סיים שמונה עשרה, והרב שרעבי אמר לחכות ולא להתחיל חזרת הש"ץ, עד ש'אבא' יסיים.

פעם אחת 'אבא' אמר לי, שגדול המקובלים בדור הזה היום זה הרב שרעבי. שאלתי אותו 'אבא' כיצד אפשר לקבוע דבר כזה. הוא ענה לי:  "פעם אחת הייתה לי שאלה מאוד קשה והלכתי להרבה שיגידו לי תירוץ על זה, וכל אחד ניסה בכוחו לתרץ, ואף תירוץ שקיבלתי לא היה ממש תירוץ.  כשבאתי אליו והרצתי לפניו את השאלה הוא אמר לי "על שאלה זו אין תירוץ", והמשיך להגיד לי, שיהיה כאלו שינסו לתרץ באופן כזה או באופן כזה אבל באמת אין תירוץ". בזה ראיתי את גדולתו שהוא ידע את כל התורה כולה, את כל התירוצים שיגידו וידע גם ש'אין תירוץ'". 'אבא' היה מאוד מעריך אותו. זה הביא אותי בתקופה מסוימת גם להכיר אותו.

ראש השנה במירון

אי אפשר לדבר על 'אבא' רבי גדליה ללא החלק העיקרי שהיה משאת נפשו. הקיבוץ בראש השנה במירון. אבא היה יד ימינו של רבי אברהם והמשיך דרכו אחריו בעניין הזה.

רבי אלעזר: צריך להדגיש שדעתו של 'אבא' הייתה שרבי אברהם סבר ורצה שהעניין של הראש השנה במירון זה כל זמן שלא יכולים לנסוע לרבינו הקדוש לאומן. הוא גם כתב כך על הציון של רבי אברהם, "ויסד ותיקן לאנ"ש חסידי ברסלב לנסוע לראש השנה לציון רבי שמעון בר יוחאי עד…. הכוונה שזה היה רצונו עד… שיפתחו שערי ציון.

רבי אפרים: למעשה שנתיים לאחר החתונה שלו אבא כבר נסע למירון יחד עם רבי אברהם. בימים ההם מירון הייתה מדבר שממה ממש. וכל מי שהיה גר באזור היו רק ערבים, ואפילו בחצר הציון הקדוש (היכן שכיום יש הכנסת אורחים ושתייה חמה) היה דיר עיזים של איזה ערבי.

רבי אפרים: 'אבא' סיפר לי פעם שרבי יונה לבל ז"ל ממש היה מוסר נפשו לקיבוץ שם ומשך כמה שנים היה מסתדר עם הערבי שיפנה את הדיר לפני ראש השנה, שם הקצו את המקום לשירותים, ורבי יונה במסירות נפשו היה אחרי ראש השנה יושב לנקות את המקום כדי להחזירו לערבי כמו שסוכם.

yaron005-fixed

מגיל שבע שמונה אנחנו כבר זוכרים היטיב את הראש השנה במירון. אנחנו היינו נוסעים ברוב השנים (בשנים שלא נסענו התפללנו בקיבוץ בירושלים שהתקיים אז בחדר אוכל של 'חיי עולם' היות והשול לא היה בנוי עדיין, היו רק שני חדרים קטנים בדירה ברחוב סלנט ששימשו את ביהמ"ד של ברסלב דאז. בראש השנה לאור ריבוי הבאים היו מתפללים בחיי עולם כנ"ל).

רבי אלעזר: אני כבר נסעתי בשנים תשי"ב – תשי"ג ואני עדיין זוכר את רבי אברהם (שנפטר בשנת תשט"ו). אני זוכר שבאחד השנים באתי בערב כמה שעות לפני 'זכור ברית'. אבא כבר נסע מקודם כמה ימים לפני. כשהגעתי אני זוכר את רבי אברהם הוא ישב על אחד החלונות הרחבים שהיו אז מול הציון (כיום יש שם דלתות) ו'אבא' הגיש אותי אליו לקבל ברכה.

רבי אפרים: אי אפשר לתאר את השממה שהייתה, זה לא היה פשוט כלל, כל הראש השנה היה מסירות נפש אחד גדול. אפילו לנטילת ידיים בקושי הייתה איזו חבית בחוץ. אלו היו נסיעות מאוד קשות במסירות נפש ממש. היה ראש השנה אחד 'אבא' סיפר לי שלא היה כוס מים חמים וגם הרבה פחות מזה לא היה. אף על פי שכן היה צריך להיות כי רבי אברהם היה משתדל לדאוג שכן יהיה לאכול ולשתות לכל הבאים. אבל 'אבא' לא הרחיב את הדיבור בזה. על כל פנים 'אמא' הכינה ל'אבא' לנסיעה שלושה ארבעה סנדוויצ’ים. משום מה אבא לא אכל אותם בדרך, וכשהגיע למירון וראה את המצב הוא הבין שצריך לשמור את זה לסעודת החג. למיטב זכרוני היה אז ראש השנה בימים חמישי שישי ושבת, סעודות ראש השנה ושבת שלו באותה השנה היו סנדוויץ' אחד ליום.

'וזכנו לנסוע לצדיקים אמיתיים'

איך הייתה הנסיעה מירושלים למירון באותם שנים?

רבי אלעזר: מיד אחרי תפילת ותיקין היו מגיעים לתחנת הרכבת היא הייתה נוסעת לחיפה. ומשם היינו נוסעים באוטובוס למירון. בשנים יותר מאוחרות היו זמנים שכבר היו נוסעים קרונות שלמים של חסידים. לנו בתור ילדים זו הייתה חוויה  גדולה.

אני זוכר את גדולי וחשובי אנ"ש נוסעים, כל אחד היה שקוע בספרים ובעבודת ה' שלו, הנסיעה הייתה עבודת ה' שלימה. אני זוכר את רבי נתן ברסקי שנסע עם הילדים שלו, יושב ואומר בקול נעים ונפלא את התפילה "וזכנו לנסוע לצדיקים אמיתיים לראש השנה" ורבי שמואל שפירא היה חוזר אחריו.

מה שאפשר לומר על העניין הזה של ראש השנה, אצל 'אבא' זה היה מאד חזק העניין הזה עצם הנסיעה מה שנוסעים לצדיק לרבי שמעון. זאת אומרת בנוסף לעניין של התפילות ולעניין של הראש השנה שיש לכלל ישראל. אבל הנקודה המיוחדת שנוסעים לצדיק. "מ'פארט צום צדיק". רבנו מדבר על זה בחיי מוהר"ן "יא דאווינען נישט דאווינען, יא שלאפין נישט שלאפין, יא עסין נישט עסין העיקר אבי דו זאלסט ביי מיר זיין אויף ראש השנה". הרב מטשעהרין כותב על זה, שלמעשה רואים בחוש שאם נוסעים אז התפילות הם באופן מיוחד ויותר בכוונה מהמצופה.

miron-fixed
השלט בכניסה לציון רשב"י (באדיבות מכון 'הר המור')

הראש השנה העיקר הוא שנוסעים לצדיק, הנסיעה עצמה, נוסעים לרבנו היא דבר. הכוונה הייתה באים לצדיק, מה שרבנו מדבר שנוסעים לצדיקים לראש השנה שסומכים על הכוח של הצדיקים. התפילות זה עוד דבר איך שמתפללים, בוודאי צריך להתפלל ומתפללים. אבל הראש השנה זה עצם הנסיעה לצדיק.

רבי אפרים: הרבה פעמים 'אבא היה מזכיר בכל מיני זמנים במשך השנה. היה לוקח את העניין הזה, הוא אמר לי שהוא מחיה את עצמו בזה שזכה להיות אצל הצדיק בראש השנה. היה לו ביטוי כזה 'שלקחנו את השק עם העצמות לצדיק'. זו הייתה האמונה. נוסעים לצדיק בראש השנה – סומכים על הצדיק שהצדיק עושה את כל התיקונים בשביל כל מי שבא אליו, שעושה תיקונים בשביל כל העולם כולו. וגם בשביל האמונה בצדיק.

כיצד היה סדר התפילה בימים ההם

רבי אלעזר: אי אפשר להשוות בין מה שהיה פעם להיום, התפלות היו מאוד ארוכות, וכל הראש השנה היו עסוקים בתפילה. בקושי היה זמן לאכול את סעודת החג ומיד הייתה תפילת מנחה.

אני עדיין זוכר את ה'זכור ברית' עם רבי אברהם, אז את ה'זכור ברית' היו עורכים בחדר הקטן, ורק את תפילות ראש השנה היו עושים בחדר הגדול.

בשנים הראשונות היה מתפלל תפילת שחרית רבי יענק'ל מלמד ותפילת מוסף התפלל רבי אברהם. בשנה האחרונה לחייו של רבי אברהם, ביום השני רבי אברהם התחיל אשרי ואת ה'הנני העני' אבל אז לא היה בכוחו להמשיך להתפלל ואז ניגש רבי יענק'ל כהן ברזבסקי ז"ל לעמוד למוסף, ולאחר התפילה אמר לו רבי אברהם "היום הכתרנו אותך לבעל תפילה". רבי יענק'ל כהן ז"ל המשיך עוד כמה שנים להתפלל מוסף.

בשנים שרבי אברהם עוד היה חי, בכל שנה היו יורדים לעשות תשליך במעיין מגידו, ואף בשנותיו האחרונות שלרדת למגידו היה קשה, אבל לחזור היה ממש מפרך, רבי אברהם לא וויתר. בדרך כלל היה מתחיל רבי אברהם את אמירת התורה, וכך כל כמה דקות היה עוצר לנוח. היה שנה אחת שרבי שמעון אנשין הרים אותו על הכתפיים.

רבי אפרים: לאחר אמירת התורה היו עושים ריקודים נפלאים, אי אפשר לתאר ולשער כלל את השמחה שהייתה, היו רוקדים זמן ארוך מאוד (מה שלא זוכים היום באומן).

רבי אלעזר: במשך השנים שגדלה הנהירה בראש השנה, כבר המקום היה צר מהכיל את כל הבאים, וחדרי הציון הקדוש לא הספיקו לשינה וסעודות החג. על כן חלץ 'אבא' את מותניו ואירגן מידי שנה אוהלים גדולים לשינה ולאוכל, ואלפים רבים היו זוכים ועולים מידי שנה לראש השנה אצל רבי שמעון.

 

צ'פת פ'תאום ת'בנה

אי אפשר לדבר על 'אבא' רבי גדליה בלא להזכיר את צפת

רבי אלעזר: למעשה הכול התחיל בפקודת רבו רבי אברהם. היה פעם אחת שעלה 'אבא' יחד עם רבי אברהם לעיר צפת וחשב בליבו אולי למצוא שרידים מתלמידי מוהרנ"ת שחיו בעיר, או לכל הפחות למצוא חסידים ואנשי מעשה שימלאו את רחובותיה. אולם מה שראה הכה אותו בתדהמה, כמעט מאום לא נותר מאותה העיר שהייתה גדולה לאלוקים.

מהלך בחורבות צפת בשלבי הקמתה (באדיבות מכון 'הר המור')
מהלך בחורבות צפת בשלבי הקמתה (באדיבות מכון 'הר המור')

רבי אברהם הזיל דמעות על חורבנה "אזכרה אלוקים ואהמיה בראותי כל עיר על תילה בנויה ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה" זעק רבי אברהם "היתכן כי כך עלה בגורלה של העיר של האריז"ל, הרמ"ק, הרידב"ז והבית יוסף" (יש המספרים כי אמר אז שעיר זו נענשה קשות עקב הרדיפות האיומות שהיו בה על חסידי ברסלב כמובא במכתבי 'נתיב צדיק', בימי שמואל ועוד).  "חובה היא לבנות כאן התיישבות של קבע בה ידורו אנשי שלומנו אנשי הנחל נובע. זו הייתה הקריאה – קריאת קודש ששמע 'אבא', שמאז הדיר שינה מעיניו ותנומה מעפעפיו ומסר את נפשו ממש עבור בנינה של עיר הקודש זו.

רשומים פועליו ומעשיו וחרוטים בעט ברזל בקריה נאמנה העומדת לתפארת כמגדלור רב עוצמה על עיר הקודש צפת. לא כאן המקום להאריך בתלאות שעבר ר' גדליה, "שלוש עשרה שנה כמעט שהה בנכר, כדי לבנות חורבנה של העיר" ושם בארץ נכר לא יכול היה לראות הס"מ את פועלו הגדול [בערוב ימיו התבטא ואמר "לקחתי את צפת מתחת לסטרא אחרא לידי הרבי"] ובעת שליחות הקודש מסר את נפשו ממש נפל על משמרתו ונפטר בכ"ג תמוז תש"ם.

להתפלל "עימו" יחד

בסיום שיחת נוראת ההוד לה זכינו ביקש הרה"ח ר' אלעזר מרדכי לחדד ולהבהיר נקודה חשובה מאוד שקיבל מאביו בעניין השהות באומן בעצם ימי ראש השנה [ומוצאת כר נרחב בכמה מכתבים עם מראי מקומות מפורטים שכתב 'אבא'].

יש הרבה החושבים שהתיקון ורצון הרב'ה זה שיבואו בערב ראש השנה ויאמרו את התיקון הכללי, ואז לאחר שזכו לזה התיקון הנפלא יכולים הם ללכת לדרכם אם לארץ ישראל או לכל מקום אחר בעולם. ואבי היה זועק על זה ממש (אף שלא זכה לעלות לאומן, וכשכבר היה כמעט מוכן עבורו דרכון וויזה מצרפת לאומן, נלחם בו הס"מ ושבק חיים), שזו טעות גדולה ומרה. מה שאנו נוסעים לאומן יש בזה שני חלקים קשורים ואחוזים זה בזה. הרב'ה כבר כתב הרבה בעניין שנוסעים לצדיקים לראש השנה ומראים שסומכים על כוחם וכו'. וזה מבואר ביותר בדברי מוהרנ"ת שעשה את הקיבוץ הראשון לאחר פטירת רבינו הקדוש כי הבין מדבריו שכמו שבחיים חיותו היו באים אצלו ומתפללים עימו כך צריך להיות בכל שנה. ובערב ראש השנה יש את העניין של וידוי דברים אצל הצדיק כמו בחיים חיותו, ויש את העניין של אמירת העשרה מזמורים (שהוא טוב ונפלא בכל השנה). אבל הציווי החשוב והגדול מכל, התיקון הגדול שבעולם הוא "הראש השנה שלי עולה על הכל" הוא לשהות ולהיות אצלו דייקא בימי ראש השנה, 'עצם' ימי ראש השנה צריך להיות עם הצדיק ממש. נסיים במילות השיר שכותב רבי יצחק ברייטער זצ"ל "ראש כל שנה ושנה, ציוה להתקבץ על ציונו אומנה, להתפלל עמו יחד ברננה".

בדוק גם

DSC_6156

טולטשין פינת אומן

  הם נכדים לשושלת נפלאה – ניני מוהרנ"ת זיע"א, שמתכנסים לראשונה לראיון מרתק. הר"ר יצחק, …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים